גם אם הפרשן המשפטי של הבי. בי. סי רחוק מן האמת בעניין אחריותו של רה"מ שרון לטבח בסברה שתילה, אבל במשפטים שיהיו באחרית תהליך השלום יהיה גם לשרון תיק נכבד. הוא רואה את הפשע כל הזמן, הוא יודע שהוא מתרחש והוא עומד על הדם.
הדברים מתבררים עתה לנוכח הפקרתם היחסית, רק היחסית, של המתנחלים. רק שניים ביום, עד להפקרתם המוחלטת, כמו הפקרת צד"ל והפקרת הסייענים. הכל מתחיל כמו בלי כוונה, וגולש להתעלמות, וגולש לאמרה הזוועתית מאמש: עכשיו אי אפשר לצאת למלחמה.
שרון, אתה לא רק שלא ניהלת משא ומתן תחת אש - אתה כבר נכנעת!
במקביל שרון אומר מתוך אמפטיה מזעזעת: מי שעומד בקו האש, צריך להיות מוכן לשלם מחיר.
זאת, במקום האמירה הנבזית, הבלתי נשכחת, של מרדכי בר-לב, רמטכ"ל ההתשה ( 1968-1970) לאחר הרצח בבית הדסה שאמר "מי אמר להם להיות שם?!".
אומר שרון: אתם אנשי מופת, דגם לחיקוי, אבל יש לכך מחיר.
בינתיים על כל מאה קילומטר כביש, יש ג'יפ מרושל אחד. אך למתנחלים אסור להגן על עצמם, הם כקבוצה וכקולקטיב הקורבנות המוסכמים של השלום. הגנה עצמית היא בלתי מוסרית. כמו לא היה קישינוב, לא היה ארגון בר גיורא, לא היה ארגון השומר ולא נילי ולא לח"י.
מהרבה מתנחלים נלקח נשקם. אמנם לא בימי שרון, אלא בימי שמיר, רבין ונתניהו, אך גם שרון מאשרר את הזוועה בדיעבד, לאורך כל התקופה וברגע המבחן שלה. לכן,"אם צבא בריטי כאן יומם ולילה, על חוקות הארץ לא שמתי?".
מה יש כאן? מדוע שיהודים ייצאו יום יום למסעות ההתאבדות שלהם? האם שרון אינו מבין מה קורה בכבישים?
אם היינו יודעים ששרון עושה הכל, גם בגדר מדיניות האיפוק, כדי להגן על המתנחלים. אם היו תצפיות ומשלטים בדרכים אם היו כלי רכב למרדף, אם היה נשק ארוך, לא היינו כותבים כך. עדיין לא שמענו משרון כי מי שפוגע במתנחל הוא כמי שפוגע באזרח דולפינארי. בינתיים אנו יודעים כי מי שפוגע בכל אזרח במדינת ישראל ינקה, ולכן במתנחל על אחת כמה וכמה.
בדיעבד בשתיקתו, בהתעלמותו, בהפקרתו מסכים שרון לאבחנה של ערפאת בדבר רשותו לפגוע בתושבי יש"ע תוך עצימת עין יחסית, זה בערך כמו סברה ושתילה. עמידה על הדם. אבל הפעם הוא לא יכול להגיד לא ידעתי, הופתעתי.
שרון חייב לומר: כל עוד נפגע מתנחל אחד, איני מוכן להתייחס לרשות הפלשתינית כגוף הראוי להתייחסות, אלא דרך כוונות הרובה, כפי שאמר רבין לפני ש"הומרץ".
הכניעה או השתיקה בהסכמה של שרון היא עמוקה ולכל אורך הקו. היא מתבטאת בחוקי הבנייה העותומניים החלים רק על המתנחלים. כי שרון אמנם צריך להוכיח לפרס ולג'ורג' טנט שצריך להוכיח לביילין שצריך להוכיח לחבריו מרמאללה ובבית הדין בהאג, כי תכנית מיטשל התקבלה ככתבה וכלשונה.
היינו הפסקת בנייה טוטאלית. הקפאה עמוקה.
ערפאת ממשיך ללחוץ. גם בין הבתים הבנייה תהייה אסורה. לא תוזז אבן והמתנחלים יושמדו ויגורשו. שליחי שלום עכשיו יבקרו בהתנחלויות, יצלמו את מצב הבנייה.יתגרו בקורבנות. כאילו שהאמריקאים אינם יכולים לראות לבדם אם זזה ערמת עפר, או אם הקבלן הערבי לא הצית עתה סיגריית פליירס. אבל מה לנו להלין על שרון אם זו רמת הפעולה של מועצת יש"ע?
רבותי העלובים, כל זה לא יעזור לכם. שרון כבר חדל מזמן להיות ראש ממשלה, כמו קודמיו, הוא בדרך לנשייה ההיסטורית.
עם ישראל לבדו חי ודרך רשעים תאבד.
שרון, התרגזת, התרגזת היטב. היטב חרה לך. גם לנו!
הדברים מתבררים עתה לנוכח הפקרתם היחסית, רק היחסית, של המתנחלים. רק שניים ביום, עד להפקרתם המוחלטת, כמו הפקרת צד"ל והפקרת הסייענים. הכל מתחיל כמו בלי כוונה, וגולש להתעלמות, וגולש לאמרה הזוועתית מאמש: עכשיו אי אפשר לצאת למלחמה.
שרון, אתה לא רק שלא ניהלת משא ומתן תחת אש - אתה כבר נכנעת!
במקביל שרון אומר מתוך אמפטיה מזעזעת: מי שעומד בקו האש, צריך להיות מוכן לשלם מחיר.
זאת, במקום האמירה הנבזית, הבלתי נשכחת, של מרדכי בר-לב, רמטכ"ל ההתשה ( 1968-1970) לאחר הרצח בבית הדסה שאמר "מי אמר להם להיות שם?!".
אומר שרון: אתם אנשי מופת, דגם לחיקוי, אבל יש לכך מחיר.
בינתיים על כל מאה קילומטר כביש, יש ג'יפ מרושל אחד. אך למתנחלים אסור להגן על עצמם, הם כקבוצה וכקולקטיב הקורבנות המוסכמים של השלום. הגנה עצמית היא בלתי מוסרית. כמו לא היה קישינוב, לא היה ארגון בר גיורא, לא היה ארגון השומר ולא נילי ולא לח"י.
מהרבה מתנחלים נלקח נשקם. אמנם לא בימי שרון, אלא בימי שמיר, רבין ונתניהו, אך גם שרון מאשרר את הזוועה בדיעבד, לאורך כל התקופה וברגע המבחן שלה. לכן,"אם צבא בריטי כאן יומם ולילה, על חוקות הארץ לא שמתי?".
מה יש כאן? מדוע שיהודים ייצאו יום יום למסעות ההתאבדות שלהם? האם שרון אינו מבין מה קורה בכבישים?
אם היינו יודעים ששרון עושה הכל, גם בגדר מדיניות האיפוק, כדי להגן על המתנחלים. אם היו תצפיות ומשלטים בדרכים אם היו כלי רכב למרדף, אם היה נשק ארוך, לא היינו כותבים כך. עדיין לא שמענו משרון כי מי שפוגע במתנחל הוא כמי שפוגע באזרח דולפינארי. בינתיים אנו יודעים כי מי שפוגע בכל אזרח במדינת ישראל ינקה, ולכן במתנחל על אחת כמה וכמה.
בדיעבד בשתיקתו, בהתעלמותו, בהפקרתו מסכים שרון לאבחנה של ערפאת בדבר רשותו לפגוע בתושבי יש"ע תוך עצימת עין יחסית, זה בערך כמו סברה ושתילה. עמידה על הדם. אבל הפעם הוא לא יכול להגיד לא ידעתי, הופתעתי.
שרון חייב לומר: כל עוד נפגע מתנחל אחד, איני מוכן להתייחס לרשות הפלשתינית כגוף הראוי להתייחסות, אלא דרך כוונות הרובה, כפי שאמר רבין לפני ש"הומרץ".
הכניעה או השתיקה בהסכמה של שרון היא עמוקה ולכל אורך הקו. היא מתבטאת בחוקי הבנייה העותומניים החלים רק על המתנחלים. כי שרון אמנם צריך להוכיח לפרס ולג'ורג' טנט שצריך להוכיח לביילין שצריך להוכיח לחבריו מרמאללה ובבית הדין בהאג, כי תכנית מיטשל התקבלה ככתבה וכלשונה.
היינו הפסקת בנייה טוטאלית. הקפאה עמוקה.
ערפאת ממשיך ללחוץ. גם בין הבתים הבנייה תהייה אסורה. לא תוזז אבן והמתנחלים יושמדו ויגורשו. שליחי שלום עכשיו יבקרו בהתנחלויות, יצלמו את מצב הבנייה.יתגרו בקורבנות. כאילו שהאמריקאים אינם יכולים לראות לבדם אם זזה ערמת עפר, או אם הקבלן הערבי לא הצית עתה סיגריית פליירס. אבל מה לנו להלין על שרון אם זו רמת הפעולה של מועצת יש"ע?
רבותי העלובים, כל זה לא יעזור לכם. שרון כבר חדל מזמן להיות ראש ממשלה, כמו קודמיו, הוא בדרך לנשייה ההיסטורית.
עם ישראל לבדו חי ודרך רשעים תאבד.
שרון, התרגזת, התרגזת היטב. היטב חרה לך. גם לנו!