התנהלותה של ההתמודדות הישראלית מול המלחמה שהכריזו עלינו הפלשתינים צריכה להטריד מאוד. לא רק בגלל האיפוק המביש (שאינו מקרין כוח אלא חולשה) והנכונות לספוג את הקזת-הדם המתמשכת על-פני תשעה חודשים. הדבר המדאיג מכול הוא, שבחרנו להתמקם בעמדה הגנתית, מגיבה ונגררת, במקום לנקוט מדיניות התקפתית, יוזמת ומסתערת.
ישראל נראית כמי שהציבה לעצמה שאיפה אחת ויחידה לחזור למצב שלפני פרוץ גל הטרור. אם ערפאת יורה לכוחותיו לנצור את האש ולחזור לשולחן הדיונים, ישראל תהיה מוכנה למתוח קו על תשעת החודשים שחלפו ותשוב לדבר על מחוות, על פעימות ועל הסכמים נוספים. כן, הסכמים עם אותו ערפאת ועם אותה כנופייה טרוריסטית מושחתת. התקרה קרסה? לא נורא, נבנה אותה מחדש באותה שיטת בנייה רופפת ונמשיך לרקוד עליה כרגיל, עד הקריסה הבאה.
דרושה תגובה שונה לחלוטין. לקחי הלחימה הנוכחית אמורים לשנות מן היסוד את ההתייחסות לרשות הפלשתינית ואת אופיים של ההסדרים העתידיים עם האוכלוסייה הפלשתינית. מובילי תהליך אוסלו ביקשו בשעתו מהציבור בישראל לתת צ'אנס להסכם. הציבור נתן צ'אנס, ביצענו את הניסוי ועכשיו צריכים להפיק את הלקחים.
לקח ראשון: ערפאת וכנופייתו נשארו טרוריסטים שפלים. הם היו פושעים נאלחים, רוצחי אנשים, נשים וטף, ונשארו כאלה גם לאחר שאנחנו הענקנו להם לגיטימציה ומכובדות בין-לאומית. הם אינם בעלי-ברית לשום הסדר שלום. מדינת ישראל חייבת לרדוף אותם בכל מקום ולפעול להעמדתם לדין, כפי שאנחנו רודפים ושופטים את אחרון המחבלים שהם משגרים.
לקח שני: אסור לאפשר הימצאות נשק ותחמושת בידי הפלשתינים. טעות נוראה הייתה ההנחה, שהנשק ישמש לצורכי שיטור ולמעצר מחבלים. הנשק הזה, שאנחנו מסרנו לידיהם, לצד נשק אסור שהוברח לשטחי הרשות, הופנה בסופו של דבר כלפינו, ובאמצעותו נרצחו יהודים תמימים, ובהם נשים ותינוקות. כל סמכויות הביטחון חייבות להישאר בידי ישראל, ואסור להפקיד נשק בידי הפלשתינים ולסמוך עליהם שיגנו עלינו.
לקח שלישי: אין שום ערך להסכמים עם ערפאת וכנופייתו. הם לא ראו עצמם מחוייבים להסכמים כבר ברגע חתימתם. כשערפאת הסביר בדרום-אפריקה שההסכם עם ישראל כמוהו כהסכם שחתם מוחמד עם שבט כורייש (הסכם שנחתם מראש כדי לא לקיימו) הוא התכוון לכל מילה. כל הסכם נוסף עמו אינו אלא הונאה עצמית.
לקח רביעי: אין בסיס להנחה, כי העימות עם הפלשתינים הוא על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. התברר, כי הם עומדים בשאיפתם לחיסולה של מדינת ישראל, אם באמצעי טרור ואם על-ידי הצפת הארץ במאות אלפי פליטים, שיביאו לחיסולה של מדינת היהודים. הם מכחישים את ההיסטוריה היהודית בארץ-ישראל ומנסים להשמיד כל זכר לשורשים היהודיים בארץ הזאת. אין בהם נכונות לפשרה הוגנת, כפי שקיוו רבים מאיתנו, אלא הם רואים את 'תהליך השלום' כתהליך הדרגתי שיביא לחיסולה של המדינה היהודית.
לקח חמישי: אם ציפינו שהעולם יתייצב לימיננו לאחר שגילינו נדיבות-לב כה רבה למען השלום, ובתמורה קיבלנו מהפלשתינים גל אלימות שלא היה כמותו הוכח שוב שהעולם הנאור הוא משענת קנה רצוץ. אם בעולם הנכבד הזה מתגלגלות יוזמות לשפוט את ראש-הממשלה על "פשעי מלחמה", בעוד ערפאת וכנופייתו, האחראים לטבח הנערים והנערות בדולפינריום, מתקבלים בכבוד בבירות העולם מוטב שלא נשלה את עצמנו על יחסו של העולם אלינו.
מכל אלה מתבקשת מסקנה ברורה אסור לישראל לחזור לימים שלפני פרוץ הלחימה. עלינו להביא לחיסולה של הרשות הפלשתינית ולפירוק המרעום המאיים לפוצץ את כל המזרח התיכון. דווקא ההשתוללות החצופה של אנשי ערפאת, השמים ללעג ולקלס את כל הסיכומים וההכרזות על הפסקת-אש, נותנת לנו הזדמנות-פז ליזום מדיניות התקפית ולתקן את הטעויות החמורות שנעשו באוסלו. יוזמה כזאת, שתיצור כאן מציאות חדשה ותסיר מעל ראשנו את החרב המתהפכת הגלומה בדמותה של הרשות הפלשתינית, היא החסרה כל-כך, ולצורך ביצועה בחר הציבור במר שרון. בינתיים נראה שהוא בוחר להמשיך במדיניותו של ברק. מכאן האכזבה הגדולה.
ישראל נראית כמי שהציבה לעצמה שאיפה אחת ויחידה לחזור למצב שלפני פרוץ גל הטרור. אם ערפאת יורה לכוחותיו לנצור את האש ולחזור לשולחן הדיונים, ישראל תהיה מוכנה למתוח קו על תשעת החודשים שחלפו ותשוב לדבר על מחוות, על פעימות ועל הסכמים נוספים. כן, הסכמים עם אותו ערפאת ועם אותה כנופייה טרוריסטית מושחתת. התקרה קרסה? לא נורא, נבנה אותה מחדש באותה שיטת בנייה רופפת ונמשיך לרקוד עליה כרגיל, עד הקריסה הבאה.
דרושה תגובה שונה לחלוטין. לקחי הלחימה הנוכחית אמורים לשנות מן היסוד את ההתייחסות לרשות הפלשתינית ואת אופיים של ההסדרים העתידיים עם האוכלוסייה הפלשתינית. מובילי תהליך אוסלו ביקשו בשעתו מהציבור בישראל לתת צ'אנס להסכם. הציבור נתן צ'אנס, ביצענו את הניסוי ועכשיו צריכים להפיק את הלקחים.
לקח ראשון: ערפאת וכנופייתו נשארו טרוריסטים שפלים. הם היו פושעים נאלחים, רוצחי אנשים, נשים וטף, ונשארו כאלה גם לאחר שאנחנו הענקנו להם לגיטימציה ומכובדות בין-לאומית. הם אינם בעלי-ברית לשום הסדר שלום. מדינת ישראל חייבת לרדוף אותם בכל מקום ולפעול להעמדתם לדין, כפי שאנחנו רודפים ושופטים את אחרון המחבלים שהם משגרים.
לקח שני: אסור לאפשר הימצאות נשק ותחמושת בידי הפלשתינים. טעות נוראה הייתה ההנחה, שהנשק ישמש לצורכי שיטור ולמעצר מחבלים. הנשק הזה, שאנחנו מסרנו לידיהם, לצד נשק אסור שהוברח לשטחי הרשות, הופנה בסופו של דבר כלפינו, ובאמצעותו נרצחו יהודים תמימים, ובהם נשים ותינוקות. כל סמכויות הביטחון חייבות להישאר בידי ישראל, ואסור להפקיד נשק בידי הפלשתינים ולסמוך עליהם שיגנו עלינו.
לקח שלישי: אין שום ערך להסכמים עם ערפאת וכנופייתו. הם לא ראו עצמם מחוייבים להסכמים כבר ברגע חתימתם. כשערפאת הסביר בדרום-אפריקה שההסכם עם ישראל כמוהו כהסכם שחתם מוחמד עם שבט כורייש (הסכם שנחתם מראש כדי לא לקיימו) הוא התכוון לכל מילה. כל הסכם נוסף עמו אינו אלא הונאה עצמית.
לקח רביעי: אין בסיס להנחה, כי העימות עם הפלשתינים הוא על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. התברר, כי הם עומדים בשאיפתם לחיסולה של מדינת ישראל, אם באמצעי טרור ואם על-ידי הצפת הארץ במאות אלפי פליטים, שיביאו לחיסולה של מדינת היהודים. הם מכחישים את ההיסטוריה היהודית בארץ-ישראל ומנסים להשמיד כל זכר לשורשים היהודיים בארץ הזאת. אין בהם נכונות לפשרה הוגנת, כפי שקיוו רבים מאיתנו, אלא הם רואים את 'תהליך השלום' כתהליך הדרגתי שיביא לחיסולה של המדינה היהודית.
לקח חמישי: אם ציפינו שהעולם יתייצב לימיננו לאחר שגילינו נדיבות-לב כה רבה למען השלום, ובתמורה קיבלנו מהפלשתינים גל אלימות שלא היה כמותו הוכח שוב שהעולם הנאור הוא משענת קנה רצוץ. אם בעולם הנכבד הזה מתגלגלות יוזמות לשפוט את ראש-הממשלה על "פשעי מלחמה", בעוד ערפאת וכנופייתו, האחראים לטבח הנערים והנערות בדולפינריום, מתקבלים בכבוד בבירות העולם מוטב שלא נשלה את עצמנו על יחסו של העולם אלינו.
מכל אלה מתבקשת מסקנה ברורה אסור לישראל לחזור לימים שלפני פרוץ הלחימה. עלינו להביא לחיסולה של הרשות הפלשתינית ולפירוק המרעום המאיים לפוצץ את כל המזרח התיכון. דווקא ההשתוללות החצופה של אנשי ערפאת, השמים ללעג ולקלס את כל הסיכומים וההכרזות על הפסקת-אש, נותנת לנו הזדמנות-פז ליזום מדיניות התקפית ולתקן את הטעויות החמורות שנעשו באוסלו. יוזמה כזאת, שתיצור כאן מציאות חדשה ותסיר מעל ראשנו את החרב המתהפכת הגלומה בדמותה של הרשות הפלשתינית, היא החסרה כל-כך, ולצורך ביצועה בחר הציבור במר שרון. בינתיים נראה שהוא בוחר להמשיך במדיניותו של ברק. מכאן האכזבה הגדולה.