באחד המערכונים הטלוויזיוניים של "החמישייה הקאמרית" נראה פעם חדר מדרגות של בית משותף שבו, באישון לילה, דופק חייל על דלת אחת הדירות. הדלת נפתחת, בפתח עומדים בני זוג ישנוניים לבושי פיז'מות, והחייל מושיט לגבר מעטפה ומסביר: "צו 8. יש מלחמה". המפוז'ם מסרב לקחת את המעטפה. "זה לא בשבילי", הוא מוחה בקול מנומנם, "המלחמה הזאת היא לא המלחמה שלנו". ואשתו, מצביעה בידה אל דלת הדירה שממול ומציעה אגב פיהוק: "תן את זה להם. השכן שגר שם, הוא מאלה שהמלחמה הזאת היא שלהם". החייל מהנהן בהבנה, מודה לבני הזוג בנימוס, והם סוגרים את דלתם וחוזרים למיטה בעוד הוא פונה לדפוק אצל השכנים.
סצינות טרגיקומיות כמו זו עלולות היו להתרחש במציאות, אילו יצא אריאל שרון למלחמה ברשות הפלשתינית עד היום. במידה רבה הן כבר התרחשו בפעם הקודמת ששרון הוביל את מדינת ישראל למלחמה, כאשר פלג גדול של העם עמד מנגד והכשיל את המלחמה מראש על-ידי הגדרתה כמלחמת ברירה. המלחמה שאנו מצויים בה עכשיו היא ספיח של מלחמת לבנון הן מבחינת המוטיבציה של האויב, שלבנון לימדה אותו כי אפשר לגרש את ישראל על-ידי טרור מכאיב ומתמשך, והן מבחינת האיפוק של שרון, שלבנון לימדה אותו כי אסור לצאת למלחמה בלי גיבוי רחב מאוד של דעת הקהל.
ימי ההבלגה וההמתנה בהם אנו מצויים מוסיפים לממשלת ישראל נקודות גם בעולם, ובמיוחד בארה"ב. אך דומה שעם כל החיוניות ששרון מייחס ללגיטימציה מצד הגויים, לגיטימציה שבכוחה להניב סיוע הכרחי לישראל בשעתה הקשה, מה שחשוב לו באמת זה לקבל את הלגיטימציה של הציבור הישראלי. הציבור הישראלי הוא שיצטרך לשלוח את בניו למלחמה ברשות הטרוריסטית, הציבור הישראלי הוא שיצטרך לקבל צווי 8 ולהתגייס למילואים, וחלקים בציבור הישראלי הם שעלולים להכשיל את המלחמה, ולסכן את המדינה, אם יתאספו בכיכרות למיניהן ויאשימו את ראש הממשלה בסרבנות שלום כרונית.
כל עוד רק הימין תובע ממנו להגיב כראוי על המלחמה שהרשות הטרוריסטית מנהלת נגד מדינת ישראל, מנוע שרון מלעשות זאת. ייתכן שהפגנות המתנחלים ומחאתם אף מזיקות למטרות המשותפות למתנחלים ולשרון, ושכל דבר שהם דורשים הופך, אוטומטית, לדבר ששרון אינו יכול לבצע דווקא לאור הקרבה הנפשית העמוקה והמפורסמת השוררת בינו לבינם. אולי נבצר ממנו, למשל, להורות לצה"ל לכבוש את גבעת אבו-סנינה בחברון אחרי רצח התינוקת שלהבת פס ז"ל, רק מפני שהמעשה עלול היה להתפרש ככניעה לתכתיבי המתנחלים. ואולי הוא נאלץ עכשיו לדחות את הגנת צה"ל על אזרחי ישראל עוד יום ועוד יום, עוד רצח ועוד רצח, רק כדי שלא יטענו בפניו אחר-כך שהוא פעל לפי בקשת "קהל הבית" שלו בלבד.
אריאל שרון נבחר לתפקידו ברוב עצום וחסר תקדים, אבל הוא תלוי בדעת הקהל הישראלית יותר מכל ראש ממשלה לפניו. נראה שהוא ימשיך להבליג ולחרוק שיניים עד שהדרישה להשיב מלחמה שערה תבוא מרוב העם - ימין, מרכז ושמאל בלתי קיצוני - כולל נכונות להתייצב מאחורי הממשלה וראשה במערכה הקשה והמורכבת המצפה לנו וכולל מוכנות להכרעות ההיסטוריות, שתידרשנה במהלכה ובעקבותיה.
פורסם בידיעות אחרונות 22.6.01
סצינות טרגיקומיות כמו זו עלולות היו להתרחש במציאות, אילו יצא אריאל שרון למלחמה ברשות הפלשתינית עד היום. במידה רבה הן כבר התרחשו בפעם הקודמת ששרון הוביל את מדינת ישראל למלחמה, כאשר פלג גדול של העם עמד מנגד והכשיל את המלחמה מראש על-ידי הגדרתה כמלחמת ברירה. המלחמה שאנו מצויים בה עכשיו היא ספיח של מלחמת לבנון הן מבחינת המוטיבציה של האויב, שלבנון לימדה אותו כי אפשר לגרש את ישראל על-ידי טרור מכאיב ומתמשך, והן מבחינת האיפוק של שרון, שלבנון לימדה אותו כי אסור לצאת למלחמה בלי גיבוי רחב מאוד של דעת הקהל.
ימי ההבלגה וההמתנה בהם אנו מצויים מוסיפים לממשלת ישראל נקודות גם בעולם, ובמיוחד בארה"ב. אך דומה שעם כל החיוניות ששרון מייחס ללגיטימציה מצד הגויים, לגיטימציה שבכוחה להניב סיוע הכרחי לישראל בשעתה הקשה, מה שחשוב לו באמת זה לקבל את הלגיטימציה של הציבור הישראלי. הציבור הישראלי הוא שיצטרך לשלוח את בניו למלחמה ברשות הטרוריסטית, הציבור הישראלי הוא שיצטרך לקבל צווי 8 ולהתגייס למילואים, וחלקים בציבור הישראלי הם שעלולים להכשיל את המלחמה, ולסכן את המדינה, אם יתאספו בכיכרות למיניהן ויאשימו את ראש הממשלה בסרבנות שלום כרונית.
כל עוד רק הימין תובע ממנו להגיב כראוי על המלחמה שהרשות הטרוריסטית מנהלת נגד מדינת ישראל, מנוע שרון מלעשות זאת. ייתכן שהפגנות המתנחלים ומחאתם אף מזיקות למטרות המשותפות למתנחלים ולשרון, ושכל דבר שהם דורשים הופך, אוטומטית, לדבר ששרון אינו יכול לבצע דווקא לאור הקרבה הנפשית העמוקה והמפורסמת השוררת בינו לבינם. אולי נבצר ממנו, למשל, להורות לצה"ל לכבוש את גבעת אבו-סנינה בחברון אחרי רצח התינוקת שלהבת פס ז"ל, רק מפני שהמעשה עלול היה להתפרש ככניעה לתכתיבי המתנחלים. ואולי הוא נאלץ עכשיו לדחות את הגנת צה"ל על אזרחי ישראל עוד יום ועוד יום, עוד רצח ועוד רצח, רק כדי שלא יטענו בפניו אחר-כך שהוא פעל לפי בקשת "קהל הבית" שלו בלבד.
אריאל שרון נבחר לתפקידו ברוב עצום וחסר תקדים, אבל הוא תלוי בדעת הקהל הישראלית יותר מכל ראש ממשלה לפניו. נראה שהוא ימשיך להבליג ולחרוק שיניים עד שהדרישה להשיב מלחמה שערה תבוא מרוב העם - ימין, מרכז ושמאל בלתי קיצוני - כולל נכונות להתייצב מאחורי הממשלה וראשה במערכה הקשה והמורכבת המצפה לנו וכולל מוכנות להכרעות ההיסטוריות, שתידרשנה במהלכה ובעקבותיה.
פורסם בידיעות אחרונות 22.6.01