שלוש סכנות מאיימות על חייה של ישראל: המדינה הפלסטינית, השד הדמוגרפי והמחסור במים, ואת האיומים האלה אנחנו פוגשים בחוסר מעש הגובל בפאטאליזם.
עם המפלצת של מדינת טרור - אריאל שרון כבר השלים. את הסכנה הדמוגרפית אנחנו אפילו מחמירים, מתירים שטפון של מצרים, ירדנים ופלסטינים שכולם "מתנחלים" בתוך הקו הירוק, ובמספרים שכבר עלו על סך כל המתנחלים היהודים ביש'ע. ומה עשינו עד עתה נגד התייבשות מקורות המים וזיהומם? הזזנו את הקו האדום...
בכל התחומים הקריטיים הללו אנחנו מגלים חוסר אונים. ממשלות חלשות ופופוליסטיות נרתעות מלומר לעם את האמת, וממילא אינן מנסות אפילו לגייס מקרבו את כחות הרצון לקדם את הסכנות, ומבעוד מועד. וכך צמח לנו ציבור מפונק שלימדו אותו שהכל "מגיע לו", ללא מאמץ קולקטיבי וללא נכונות להקריב קרבנות מרצון שימנעו מחסור וסכנה.
בקיץ האחרון קראתי בנשימה עצורה, בהרלד טריביון הבינלאומי, סיפור על עיירה קטנה בטקסס, טרוקמורטון (1000 נפש), שהוכתה בארבע בצורות בתוך חמש שנים, ועימה כל האיזור סביבה. מאגר המים העירוני כמעט והתייבש, מיכסת המים קוצצה ב-70% , אך תלונות כמעט ולא נשמעו. איך הסתדרה הגב. גוד עם מחסור כזה? היא מילאה אמבטיה , ולאחר שסיימה נכנס בעלה, אחריו הכלב, ואחר כך שמשו המים האלה להשקיית צמחים.
תשאלו: והיכן המדינה? הייפלא מאמריקה האדירה להניח "מוביל מים" ולו ממרחק מאות קילומטרים? האם לאזרחי טרוקמורטון "לא מגיע"? עובדה: הם עזרו לעצמם. מאות מביניהם הניחו צינור בחום הרצחני עד לעיר שכנה שנמצא בה מקור מים, מרחק עשרות קילומטרים. ולמה נזקקו למתנדבים? מפני שלעיריה רק 11 עובדים, וזולתם אין, ואין למי לפנות ולתבוע "מגיע לנו".
וגם המים הנוספים לא הספיקו, עד שאספו את הטיפות שנזלו מן המזגנים ואסרו לרחוץ מכוניות במים. פעם בחודש נסעה הגב. פטי מרחק 70 ק'מ למקום שבו עוד רחצו מכוניות. המיכסות היו פחות ממחצית מן התצרוכת הרגילה, ועוד התקינו תקנה שכל העובר ג' פעמים על המיכסה צפוי לניתוק אספקת המים.
איך מסתדרים? "בבית השימוש", אמרה הגברת גוד, "אנחנו איננו מורידים מים אחרי פעם אחת. מותחים את זה כמה שאפשר ומרבים להשתמש בתרסיס להפגת הריחות". עצים מתו, הדשא נשרף, בריכות השחיה התרוקנו. רק פעם אחת פתחו את הבריכה העירונית, כאשר בנק מקומי קנה 60,000 גלון מים בעיר רחוקה ומתנדבים הובילו אותם לעיר. וגם זה: במקום להפגין נגד הממשלה התאספו קבוצות לפני בנין בית המשפט, בכל יום ה', נתנו יד זה לזה ו...התפללו.
אין ספק, שלו היו ממשלות ישראל לדורותיהן מוכנות להטיל על האוכלסיה ולו חלק מיזערי ממה שהאזרחים האמיצים של טרוקמורטון קיבלו עליהם מבלי להתלונן, לא היינו צריכים לייבש את הכנרת ולהרוס את האקוויפרים בשאיבות-יתר.
התופעה הזאת, של שיתוק הרצון הלאומי מול סכנת ההתיבשות המאיימת על החיים עצמם, אין לה ולא כלום עם ימין-שמאל , עם פוליטיקה. כך גם הקפאון והאדישות נוכח סכנת רעידות האדמה. גם לאחר שהאיש זעק בכנסת במר ליבו, וליבו נדם, אין תזוזה. ואם כך הדבר מול סכנות-מן-הטבע, מה נאמר על אזלת היד מול מעשי ידי אדם, שם נאלצת ההנהגה להכריע גם הכרעות פוליטיות? אל תאשימו את העם. מה שיש בתושבי טרוקמורטון, יש גם באזרחי ישראל, אלא - הנהגה חסרה להם. לפני 100 ימים הם ניסו לעשות משהו בנדון, ובחרו להם למנהיג את אריאל לא עומרי ולא שמעון אדם ששמו הלך לפניו שהוא מנהיג חזק.
היום הם שואלים "עד מתי", והוא משיב להם "איפוק". אך גם על התשובה הזאת הם מקשים: עד מתי?
התפרסם ב"ידיעות אחרונות"
עם המפלצת של מדינת טרור - אריאל שרון כבר השלים. את הסכנה הדמוגרפית אנחנו אפילו מחמירים, מתירים שטפון של מצרים, ירדנים ופלסטינים שכולם "מתנחלים" בתוך הקו הירוק, ובמספרים שכבר עלו על סך כל המתנחלים היהודים ביש'ע. ומה עשינו עד עתה נגד התייבשות מקורות המים וזיהומם? הזזנו את הקו האדום...
בכל התחומים הקריטיים הללו אנחנו מגלים חוסר אונים. ממשלות חלשות ופופוליסטיות נרתעות מלומר לעם את האמת, וממילא אינן מנסות אפילו לגייס מקרבו את כחות הרצון לקדם את הסכנות, ומבעוד מועד. וכך צמח לנו ציבור מפונק שלימדו אותו שהכל "מגיע לו", ללא מאמץ קולקטיבי וללא נכונות להקריב קרבנות מרצון שימנעו מחסור וסכנה.
בקיץ האחרון קראתי בנשימה עצורה, בהרלד טריביון הבינלאומי, סיפור על עיירה קטנה בטקסס, טרוקמורטון (1000 נפש), שהוכתה בארבע בצורות בתוך חמש שנים, ועימה כל האיזור סביבה. מאגר המים העירוני כמעט והתייבש, מיכסת המים קוצצה ב-70% , אך תלונות כמעט ולא נשמעו. איך הסתדרה הגב. גוד עם מחסור כזה? היא מילאה אמבטיה , ולאחר שסיימה נכנס בעלה, אחריו הכלב, ואחר כך שמשו המים האלה להשקיית צמחים.
תשאלו: והיכן המדינה? הייפלא מאמריקה האדירה להניח "מוביל מים" ולו ממרחק מאות קילומטרים? האם לאזרחי טרוקמורטון "לא מגיע"? עובדה: הם עזרו לעצמם. מאות מביניהם הניחו צינור בחום הרצחני עד לעיר שכנה שנמצא בה מקור מים, מרחק עשרות קילומטרים. ולמה נזקקו למתנדבים? מפני שלעיריה רק 11 עובדים, וזולתם אין, ואין למי לפנות ולתבוע "מגיע לנו".
וגם המים הנוספים לא הספיקו, עד שאספו את הטיפות שנזלו מן המזגנים ואסרו לרחוץ מכוניות במים. פעם בחודש נסעה הגב. פטי מרחק 70 ק'מ למקום שבו עוד רחצו מכוניות. המיכסות היו פחות ממחצית מן התצרוכת הרגילה, ועוד התקינו תקנה שכל העובר ג' פעמים על המיכסה צפוי לניתוק אספקת המים.
איך מסתדרים? "בבית השימוש", אמרה הגברת גוד, "אנחנו איננו מורידים מים אחרי פעם אחת. מותחים את זה כמה שאפשר ומרבים להשתמש בתרסיס להפגת הריחות". עצים מתו, הדשא נשרף, בריכות השחיה התרוקנו. רק פעם אחת פתחו את הבריכה העירונית, כאשר בנק מקומי קנה 60,000 גלון מים בעיר רחוקה ומתנדבים הובילו אותם לעיר. וגם זה: במקום להפגין נגד הממשלה התאספו קבוצות לפני בנין בית המשפט, בכל יום ה', נתנו יד זה לזה ו...התפללו.
אין ספק, שלו היו ממשלות ישראל לדורותיהן מוכנות להטיל על האוכלסיה ולו חלק מיזערי ממה שהאזרחים האמיצים של טרוקמורטון קיבלו עליהם מבלי להתלונן, לא היינו צריכים לייבש את הכנרת ולהרוס את האקוויפרים בשאיבות-יתר.
התופעה הזאת, של שיתוק הרצון הלאומי מול סכנת ההתיבשות המאיימת על החיים עצמם, אין לה ולא כלום עם ימין-שמאל , עם פוליטיקה. כך גם הקפאון והאדישות נוכח סכנת רעידות האדמה. גם לאחר שהאיש זעק בכנסת במר ליבו, וליבו נדם, אין תזוזה. ואם כך הדבר מול סכנות-מן-הטבע, מה נאמר על אזלת היד מול מעשי ידי אדם, שם נאלצת ההנהגה להכריע גם הכרעות פוליטיות? אל תאשימו את העם. מה שיש בתושבי טרוקמורטון, יש גם באזרחי ישראל, אלא - הנהגה חסרה להם. לפני 100 ימים הם ניסו לעשות משהו בנדון, ובחרו להם למנהיג את אריאל לא עומרי ולא שמעון אדם ששמו הלך לפניו שהוא מנהיג חזק.
היום הם שואלים "עד מתי", והוא משיב להם "איפוק". אך גם על התשובה הזאת הם מקשים: עד מתי?
התפרסם ב"ידיעות אחרונות"