שאלה: נבחרת ישראל במשחקי כדורסל ניצחה באליפות. האם עצם הזכייה מביא כבוד למדינת ישראל? האם יש בכך משום קידוש השם?
תשובה: לצערנו זהו הבל. לספורט אליטיסטי תחרותי אין ערך. לספורט אישי למען חיזוק הגוף יש ערך מסויים כדברי הרמב"ם, שבריאות הגוף היא מדרכי עבודת ד' שכן לאדם חלש וחולה קשה לעבוד את בוראו (הלכות דעות ד' א) וכן יש לפעמים צורך להינפש ולהתאוורר (עיין שמונה פרקים פ"ה). אך אין ערך בכך שקבוצה קטנה של אנשים משחקת בכדור בעוד מאה אלף אנשים צופים בהם באורח פסיבי. תופעה זו מתקרבת להגדרה ההלכתית של "מושב לצים" ( עבודה זרה יח ב), כלומר ארגון פעילות חסרת ערך ותוכן. ודאי שאיננו מלאכי השרת ולפעמים מזדמן לנו לעסוק בדבר ריק מתוכן.אבל ארגון פעילות ריקנית בהיקף רחב ובשיטתיות, זה נקרא "מושב לצים".
כבר מימי חז"ל היו קיימות אותן אולימפיאדות של יוונים או של רומאים. חז"ל לא גילו התלהבות להשתתף בהם, ויתרה מזאת, כתבו:" כל ההולך לאצטדיון, לקרקס, וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ולוליון בלורין וסלגורין הרי זה "מושב לצים" ( עבודה זרה שם).
יש גם בעיות נלוות , כגון חילול שבת רבתי, שכרוך באופן כללי באותה מערכת של ספורט תחרותי וכן אלימות נלווית באופן כרוני במגרש, על ידי הסתת אוהדי הקבוצות. אין זה דבר חריג אלא מקובל השמצות ואינטריגות מה שמאוד רחוק מן הרוח הספורטיבית האמיתית. לפעמים בספורט התחרותי הכבד, מאבדים את הרוח הספורטיבית, הניצחון הופך לעיקר ולוקחים ללב באופן חולני כל תבוסה.
אם אדם עוסק מעט בספורט עם חבריו, לפעמים מנצח ולפעמים מפסיד, ומקבל זאת ברוח טובה מה טוב. מעשה ובתחרות ריצה , אחד האצים נפל ונפצע. חברו עצר לידו וטיפל בו, ובגלל עיכוב זה, הפסיד בתחרות- הרי זו רוח ספורטיבית אמיתית!
עוד מעשה באצן שהגיע ראשון והתחיל לרקוד משמחה. פתאום הודיע הרמקול שחברו הגיע ראשון והוא אחריו בעשירת שניה. כמובן כאשר שמע את ההודעה ברמקול, התאכזב לרגע, אך לא הפסיק לרקוד, אלא המשיך את ריקודו מסביב לחברו. זו רוח ספורטיבית אמיתית!
לפעמים בספורט התחרותי הכבד, מאבדים את הרוח הספורטיבית . הניצחון נהפך לעיקר ולוקחים ללב באופן חולני כל תבוסה.עצם הספורט הופך למשני והניצחון הופך לעיקר.
זה חילול השם, שעם חכם ונבון עוסק בהבלים כאלה ובהרחבה. יש לחולל תמורה ולהמיר את הספורט האליטיסטי בספורט אישי.
לצערנו, אין אנשים עוסקים די בפעילות גופנית ואין זה בריא. כמובן, ההתלהבות הלאומית על הניצחון היא דבר מלבב, מעצם היותה לאומית, אך גם אותה יש להמיר בנושאים בעלי ערך עצמי.התלהבות מחסד או מתגלית מדעית המועילה לאנושות, וכמובן מקיום המדינה והצבא- במקום התלהבות מדבר חסר ערך, ואפילו עם ערך שלילי במקצת.
הגדר של קידוש השם הוא דבר טוב במידה גדולה מאוד. יש דברים טובים רגילים אך אינם דווקא קידוש השם. דבר טוב היוצא מגדר הרגיל הוא קידוש השם. אך קודם חייב להיות טוב.
במשחקי כדור- האם י ש מצוה, חסד, אור, קדושה, טהרה?! במסירות נפש למען ד', התורה והארץ יש משום קידוש השם. אם אנו מנצחים מדינה זרה במוסריותנו, זהו קידוש השם. אם באים נגדנו במלחמה לאבד להרוג ולהשמיד אנשים נשים וטף, ואנו מקיימים את המצוה הגדולה להציל את העם והארץ ומכים בהם- זהו קידוש השם.
אבל אנשים מבוגרים הרצים אחר כדור, איפה כאן קידוש השם? מובן מאליו שילדים קטנים זקוקים למשחק ויש לו תפקיד בבניין אישיותם, אבל אנשים מבוגרים?! נכון שיש אנשים מבוגרים הנעולים על ענייני ספורט והוא רוח אפם, לא ניקח מקל להכות על קדקדם כדי שיעסקו בדברים טובים ומועילים, אך לא בזה תפארתנו. תפארתנו באדם שעשה חסד, בחייל אמיץ שלחם, באדם שספג עלבון ושתק וכן הלאה.
נזכה להרבות קידוש השם שכזה.
תשובה: לצערנו זהו הבל. לספורט אליטיסטי תחרותי אין ערך. לספורט אישי למען חיזוק הגוף יש ערך מסויים כדברי הרמב"ם, שבריאות הגוף היא מדרכי עבודת ד' שכן לאדם חלש וחולה קשה לעבוד את בוראו (הלכות דעות ד' א) וכן יש לפעמים צורך להינפש ולהתאוורר (עיין שמונה פרקים פ"ה). אך אין ערך בכך שקבוצה קטנה של אנשים משחקת בכדור בעוד מאה אלף אנשים צופים בהם באורח פסיבי. תופעה זו מתקרבת להגדרה ההלכתית של "מושב לצים" ( עבודה זרה יח ב), כלומר ארגון פעילות חסרת ערך ותוכן. ודאי שאיננו מלאכי השרת ולפעמים מזדמן לנו לעסוק בדבר ריק מתוכן.אבל ארגון פעילות ריקנית בהיקף רחב ובשיטתיות, זה נקרא "מושב לצים".
כבר מימי חז"ל היו קיימות אותן אולימפיאדות של יוונים או של רומאים. חז"ל לא גילו התלהבות להשתתף בהם, ויתרה מזאת, כתבו:" כל ההולך לאצטדיון, לקרקס, וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ולוליון בלורין וסלגורין הרי זה "מושב לצים" ( עבודה זרה שם).
יש גם בעיות נלוות , כגון חילול שבת רבתי, שכרוך באופן כללי באותה מערכת של ספורט תחרותי וכן אלימות נלווית באופן כרוני במגרש, על ידי הסתת אוהדי הקבוצות. אין זה דבר חריג אלא מקובל השמצות ואינטריגות מה שמאוד רחוק מן הרוח הספורטיבית האמיתית. לפעמים בספורט התחרותי הכבד, מאבדים את הרוח הספורטיבית, הניצחון הופך לעיקר ולוקחים ללב באופן חולני כל תבוסה.
אם אדם עוסק מעט בספורט עם חבריו, לפעמים מנצח ולפעמים מפסיד, ומקבל זאת ברוח טובה מה טוב. מעשה ובתחרות ריצה , אחד האצים נפל ונפצע. חברו עצר לידו וטיפל בו, ובגלל עיכוב זה, הפסיד בתחרות- הרי זו רוח ספורטיבית אמיתית!
עוד מעשה באצן שהגיע ראשון והתחיל לרקוד משמחה. פתאום הודיע הרמקול שחברו הגיע ראשון והוא אחריו בעשירת שניה. כמובן כאשר שמע את ההודעה ברמקול, התאכזב לרגע, אך לא הפסיק לרקוד, אלא המשיך את ריקודו מסביב לחברו. זו רוח ספורטיבית אמיתית!
לפעמים בספורט התחרותי הכבד, מאבדים את הרוח הספורטיבית . הניצחון נהפך לעיקר ולוקחים ללב באופן חולני כל תבוסה.עצם הספורט הופך למשני והניצחון הופך לעיקר.
זה חילול השם, שעם חכם ונבון עוסק בהבלים כאלה ובהרחבה. יש לחולל תמורה ולהמיר את הספורט האליטיסטי בספורט אישי.
לצערנו, אין אנשים עוסקים די בפעילות גופנית ואין זה בריא. כמובן, ההתלהבות הלאומית על הניצחון היא דבר מלבב, מעצם היותה לאומית, אך גם אותה יש להמיר בנושאים בעלי ערך עצמי.התלהבות מחסד או מתגלית מדעית המועילה לאנושות, וכמובן מקיום המדינה והצבא- במקום התלהבות מדבר חסר ערך, ואפילו עם ערך שלילי במקצת.
הגדר של קידוש השם הוא דבר טוב במידה גדולה מאוד. יש דברים טובים רגילים אך אינם דווקא קידוש השם. דבר טוב היוצא מגדר הרגיל הוא קידוש השם. אך קודם חייב להיות טוב.
במשחקי כדור- האם י ש מצוה, חסד, אור, קדושה, טהרה?! במסירות נפש למען ד', התורה והארץ יש משום קידוש השם. אם אנו מנצחים מדינה זרה במוסריותנו, זהו קידוש השם. אם באים נגדנו במלחמה לאבד להרוג ולהשמיד אנשים נשים וטף, ואנו מקיימים את המצוה הגדולה להציל את העם והארץ ומכים בהם- זהו קידוש השם.
אבל אנשים מבוגרים הרצים אחר כדור, איפה כאן קידוש השם? מובן מאליו שילדים קטנים זקוקים למשחק ויש לו תפקיד בבניין אישיותם, אבל אנשים מבוגרים?! נכון שיש אנשים מבוגרים הנעולים על ענייני ספורט והוא רוח אפם, לא ניקח מקל להכות על קדקדם כדי שיעסקו בדברים טובים ומועילים, אך לא בזה תפארתנו. תפארתנו באדם שעשה חסד, בחייל אמיץ שלחם, באדם שספג עלבון ושתק וכן הלאה.
נזכה להרבות קידוש השם שכזה.