ההבדל בין התגובה הישראלית המקובלת לפיגוע שבו נרצח בישראל אזרח "רגיל", לבין התגובה לפיגוע שבו נרצח מתנחל, אינו נובע רק מן ההבדל הגיאוגרפי שבין זה לזה.
טבעי ומובן שישראלים המתגוררים בתחומי הקו הירוק מזדהים ומזדעזעים יותר בשומעם על פיגוע שהתרחש בתחומי הקו הירוק. התחושה, שהם עצמם היו עלולים להיפגע בפיגוע הזה, מחזקת את ההזדהות ואת הזעזוע בעוד שפיגוע אחר, המתרחש אי-שם בערבות יש"ע, נראה להם רחוק ובלתי רלבנטי גם אם צר להם מאוד - ואין ספק שצר להם מאוד - על מי שנפגע בו.
אבל לא בכך נעוצה הסיבה העיקרית לקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבל בישראל רצח מתנחלים, ולא עקב כך נוצרה האווירה הציבורית שמאפשרת לממשלה להגיב על ירי קבוע בכביש חומש - שבי שומרון באופן שונה, שונה לגמרי, מכפי שהיתה מגיבה על ירי קבוע בכביש רשפון - הרצליה.
ההבדל הזה גם אינו נובע רק מכוחו של ההרגל. כל תופעה שנמשכת מספיק זמן הופכת בעיני הישראלי וממשלתו למתקבלת על הדעת, ותוכיח זאת שכונת גילה הירושלמית, שהמדינה כולה נרעשה כשהפלשתינים ירו לעברה מבית-ג'אלה בפעם הראשונה - אבל התרגשה פחות כשזה קרה בפעם השלושים ושלוש, קיבלה זאת כמעט כמובן מאליו כשזה קרה בפעם השבעים ושבע, והתרגלה, במהלך השנה, לראות בגילה מין שכונה כזאת שהפלשתינים נוהגים לירות עליה ואין מה לעשות.
אין זה פלא שאחרי כל-כך הרבה לוויות נראים המתנחלים כמין יצורים כאלה שהפלשתינים נוהגים לפגוע בהם יום יום ואין מה לעשות, אבל גם בכך לא נעוצה הסיבה העיקרית לאפליה המביכה בין דם לדם.
הסיבה העיקרית היא פשוטה: הישראלי הממוצע ואיתו הממשלה הישראלית הממוצעת סבורים, כנראה, שלמתנחלים עצמם לא ממש איכפת להיהרג למען האידיאלים שלהם. שנים רבות של מאמץ אדיר ועקבי מצד יריביהם האידיאולוגיים בפוליטיקה ובתקשורת יצרו למתנחלים תדמית של יצורים דמיוניים, שבשונה מבני-אדם "רגילים" האדמה יקרה להם כביכול יותר מחיי-אדם. על יצורים דמיוניים שכאלה אפשר לומר כי בלכתם לגור במקומותיהם הם "הביאו בחשבון שזה יסכן את חייהם", ולסרב להאמין לטענתם שההתנחלויות הוקמו בברכת המדינה ובסיועה, ושלא עלה על דעתם שהמדינה תפקיר את ביטחונם ביום פקודה. ועל יצורים דמיוניים שכאלה אפשר אף להעליל, שהם מחילים לפעמים "דין רודף" על מי שמאיים לגרשם מאדמתם.
כותבת שורות אלה היא דודתה של מרגלית הר-שפי, אבל רק לנוכח מצב המתנחלים בימים אלה היא מבינה כיצד הרשו לעצמם רבים וטובים לקבוע, למרות הכחשותיה של הר-שפי, שצעירה זו ידעה מבעוד מועד על הכוונה לרצוח את יצחק רבין ז"ל.
בדרך כלל אין בית-משפט מסוגל לקרוא מחשבות, אבל לא כן הדבר כשהנאשמת היא מתנחלת, בת לאותה קבוצת יצורים דמיוניים שחיי אדם זולים בעיניהם, כביכול, מאדמת ארץ ישראל. הם טוענים שהם רוצים לחיות - אבל אין להאמין להם שהרי ידוע, כביכול, שמתנחלים אוהבים להגיר את דמם על נחלת אבות. מרגלית הר-שפי טוענת שאלמלא טעתה בקריאת המציאות היתה עושה כל שלאל ידה כדי למנוע את רצח רה"מ - אבל אין להאמין לה ואין לאשר לה שחרור מוקדם מן הכלא על סעיף התנהגות טובה שהרי ידוע, כביכול, מה באמת רוצים "דמיונים" מסוגה.
המאמר פורסם ב"ידועות אחרונות" ב- 27.06.01
טבעי ומובן שישראלים המתגוררים בתחומי הקו הירוק מזדהים ומזדעזעים יותר בשומעם על פיגוע שהתרחש בתחומי הקו הירוק. התחושה, שהם עצמם היו עלולים להיפגע בפיגוע הזה, מחזקת את ההזדהות ואת הזעזוע בעוד שפיגוע אחר, המתרחש אי-שם בערבות יש"ע, נראה להם רחוק ובלתי רלבנטי גם אם צר להם מאוד - ואין ספק שצר להם מאוד - על מי שנפגע בו.
אבל לא בכך נעוצה הסיבה העיקרית לקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבל בישראל רצח מתנחלים, ולא עקב כך נוצרה האווירה הציבורית שמאפשרת לממשלה להגיב על ירי קבוע בכביש חומש - שבי שומרון באופן שונה, שונה לגמרי, מכפי שהיתה מגיבה על ירי קבוע בכביש רשפון - הרצליה.
ההבדל הזה גם אינו נובע רק מכוחו של ההרגל. כל תופעה שנמשכת מספיק זמן הופכת בעיני הישראלי וממשלתו למתקבלת על הדעת, ותוכיח זאת שכונת גילה הירושלמית, שהמדינה כולה נרעשה כשהפלשתינים ירו לעברה מבית-ג'אלה בפעם הראשונה - אבל התרגשה פחות כשזה קרה בפעם השלושים ושלוש, קיבלה זאת כמעט כמובן מאליו כשזה קרה בפעם השבעים ושבע, והתרגלה, במהלך השנה, לראות בגילה מין שכונה כזאת שהפלשתינים נוהגים לירות עליה ואין מה לעשות.
אין זה פלא שאחרי כל-כך הרבה לוויות נראים המתנחלים כמין יצורים כאלה שהפלשתינים נוהגים לפגוע בהם יום יום ואין מה לעשות, אבל גם בכך לא נעוצה הסיבה העיקרית לאפליה המביכה בין דם לדם.
הסיבה העיקרית היא פשוטה: הישראלי הממוצע ואיתו הממשלה הישראלית הממוצעת סבורים, כנראה, שלמתנחלים עצמם לא ממש איכפת להיהרג למען האידיאלים שלהם. שנים רבות של מאמץ אדיר ועקבי מצד יריביהם האידיאולוגיים בפוליטיקה ובתקשורת יצרו למתנחלים תדמית של יצורים דמיוניים, שבשונה מבני-אדם "רגילים" האדמה יקרה להם כביכול יותר מחיי-אדם. על יצורים דמיוניים שכאלה אפשר לומר כי בלכתם לגור במקומותיהם הם "הביאו בחשבון שזה יסכן את חייהם", ולסרב להאמין לטענתם שההתנחלויות הוקמו בברכת המדינה ובסיועה, ושלא עלה על דעתם שהמדינה תפקיר את ביטחונם ביום פקודה. ועל יצורים דמיוניים שכאלה אפשר אף להעליל, שהם מחילים לפעמים "דין רודף" על מי שמאיים לגרשם מאדמתם.
כותבת שורות אלה היא דודתה של מרגלית הר-שפי, אבל רק לנוכח מצב המתנחלים בימים אלה היא מבינה כיצד הרשו לעצמם רבים וטובים לקבוע, למרות הכחשותיה של הר-שפי, שצעירה זו ידעה מבעוד מועד על הכוונה לרצוח את יצחק רבין ז"ל.
בדרך כלל אין בית-משפט מסוגל לקרוא מחשבות, אבל לא כן הדבר כשהנאשמת היא מתנחלת, בת לאותה קבוצת יצורים דמיוניים שחיי אדם זולים בעיניהם, כביכול, מאדמת ארץ ישראל. הם טוענים שהם רוצים לחיות - אבל אין להאמין להם שהרי ידוע, כביכול, שמתנחלים אוהבים להגיר את דמם על נחלת אבות. מרגלית הר-שפי טוענת שאלמלא טעתה בקריאת המציאות היתה עושה כל שלאל ידה כדי למנוע את רצח רה"מ - אבל אין להאמין לה ואין לאשר לה שחרור מוקדם מן הכלא על סעיף התנהגות טובה שהרי ידוע, כביכול, מה באמת רוצים "דמיונים" מסוגה.
המאמר פורסם ב"ידועות אחרונות" ב- 27.06.01