נראה שמדיניות ההבלגה של אריאל שרון חטפה סטירת לחי מג'ורג' בוש. לפי מה שהוסבר לנו, הוא היה היעד העיקרי שלה, בגללו ולמענו היא קמה. אנחנו אמנם מאבדים אנשים, ומפסידים כוח הרתעה, ונותנים לערפאת הפוגה להתחזק ולהתחמש, אבל מצד שני אנחנו מרוויחים תיאום מלא עם אמריקה. אמנם הערבים עלולים לראות את זה כחולשה, אבל אמריקה מבינה שהבלגה היא כוח. עכשיו מתברר שגם ג'ורג' בוש הוא קצת ערבי. אם שרון היה בא לשם בלי הפסקת אש ואחרי סידרה של מכות חזקות וכואבות על ערפאת, הוא לא היה מתקבל רע יותר, אולי להיפך. הרושם הוא שבוש העריך אותנו יותר לפני שהיינו רחמנים. גם טוני בלייר אמר לשרון משהו כמו אני במצבך לא הייתי מבליג. גם הוא ערבי?
ואולי זה לא כך שרק הערבים מפרשים הבלגה כחולשה, מול כל העולם הנאור שמבין שהבלגה היא כוח. אולי רק היהודים מספרים לעצמם שחולשה היא כוח, מול כל העולם, הנאור והבלתי נאור כאחד, שמסתכל על חולשה ורואה חולשה.
העיקר להרוס
היו זמנים שבהם תנועת העבודה עסקה בהתיישבות ובבניין הארץ. גם אז היתה התיישבות שהתנועה התנגדה לה. גם אז דיברו על הצורך לעשות ויתורים כואבים למען השלום. אמרו שנצטרך אפילו, בצער ובדמעות, להוריד יישובים.
והיום שום שלום לא עומד על הפרק, אין למי לעשות ויתורים כואבים, ואין בשביל מה. וראש הסבורים כך הוא פואד בן-אליעזר, שהופיע השבוע מול קהל מנומנם בפורום מפלגתי מכובד ברמת אפעל. אבל כאשר פואד בישר להם, שתוך שבוע הוא הולך להרוס 15 מאחזים, סתם בלי סיבה, הקהל התעורר לחיים ופרץ במחיאות כפיים נלהבות. סוף סוף בשורה. סוף סוף מפלגת העבודה הולכת להרוס משהו במו ידיה. הנה שוב יש טעם לקיומה.
אני יודע שהוא יותר מדבר על זה מאשר עושה את זה. אני יודע שבסוף הוא יגיע להבנה עם מועצת יש"ע על נוסחה שתאפשר למתיישבים להשאר בשטח כאילו אין פואד, ולפואד לקבל כבוד כאילו אין מתיישבים. אני גם יודע שבסך הכל הוא בחור טוב ואת הרשעות הקטנה הזאת הוא עושה בשביל הפריימריס. וזה בדיוק מה שכל כך עצוב. תקשיבו למחיאות הכפיים ברמת אפעל, תראו מה קרה לתנועה המפוארת שבנתה את הארץ. שום דבר כבר לא גורם לה סיפוק מלבד הרס ההתנחלויות. אם בשביל להרוס התנחלויות צריך יהיה לעשות שלום עם ערפאת, אין ברירה, נעשה אפילו שלום. העיקר להרוס כבר משהו. המטרה המלהיבה האחרונה והיחידה.
ויכוח סנילי
אנשים סנילים חוזרים לפעמים שוב ושוב לאיזה ויכוח שהיה להם לפני שישים שנה עם מישהו שכבר מזמן מת, ולא נעים לראות איך הם מנהלים את הריב כאילו לא עברו השנים וכאילו המת חי. מוקי בצר, סגן המפקד במבצע אנטבה, מנהל מין ריב סנילי כזה עם יוני נתניהו, על השאלה למי משניהם מגיעה יותר תהילה, מי פרס את המפות לפני שמעון פרס, ומי היה הראשון שחשב על הרעיון לצבוע את המפה בלורדים. משנה לשנה הוא אוסף עוד ראיה ועוד הוכחה, ויש חשש שבשנה הבאה הוא יחשוב שהוא היה זה שנהרג באנטבה ורק בטעות זיהו את גופתו כאילו זה היה יוני. נורא לא נעים לראות לוחמים צעירים עזי נפש שהופכים להיות זקנים מחפשי תהילה. תרגע, לוחם קשיש. יש מספיק תהילה לשניכם.
וגם הערה לתקשורת. אמנון אברמוביץ ואחרים לא היו מתעניינים בריב הקטנוני והמביך הזה, ולא היו נותנים לו מקום בקדמת הבמה, אם היה מדובר בעניין לגופו. אבל יש חשש שמא כמה טיפות של תהילה ישפריצו גם על ביבי. אז תרגע גם אתה, אברמוביץ, ותן ליוני לנוח על משכבו. זה לא משפריץ.
התפרסם ב"ידיעות אחרונות" בח' תמוז תשס"א
ואולי זה לא כך שרק הערבים מפרשים הבלגה כחולשה, מול כל העולם הנאור שמבין שהבלגה היא כוח. אולי רק היהודים מספרים לעצמם שחולשה היא כוח, מול כל העולם, הנאור והבלתי נאור כאחד, שמסתכל על חולשה ורואה חולשה.
העיקר להרוס
היו זמנים שבהם תנועת העבודה עסקה בהתיישבות ובבניין הארץ. גם אז היתה התיישבות שהתנועה התנגדה לה. גם אז דיברו על הצורך לעשות ויתורים כואבים למען השלום. אמרו שנצטרך אפילו, בצער ובדמעות, להוריד יישובים.
והיום שום שלום לא עומד על הפרק, אין למי לעשות ויתורים כואבים, ואין בשביל מה. וראש הסבורים כך הוא פואד בן-אליעזר, שהופיע השבוע מול קהל מנומנם בפורום מפלגתי מכובד ברמת אפעל. אבל כאשר פואד בישר להם, שתוך שבוע הוא הולך להרוס 15 מאחזים, סתם בלי סיבה, הקהל התעורר לחיים ופרץ במחיאות כפיים נלהבות. סוף סוף בשורה. סוף סוף מפלגת העבודה הולכת להרוס משהו במו ידיה. הנה שוב יש טעם לקיומה.
אני יודע שהוא יותר מדבר על זה מאשר עושה את זה. אני יודע שבסוף הוא יגיע להבנה עם מועצת יש"ע על נוסחה שתאפשר למתיישבים להשאר בשטח כאילו אין פואד, ולפואד לקבל כבוד כאילו אין מתיישבים. אני גם יודע שבסך הכל הוא בחור טוב ואת הרשעות הקטנה הזאת הוא עושה בשביל הפריימריס. וזה בדיוק מה שכל כך עצוב. תקשיבו למחיאות הכפיים ברמת אפעל, תראו מה קרה לתנועה המפוארת שבנתה את הארץ. שום דבר כבר לא גורם לה סיפוק מלבד הרס ההתנחלויות. אם בשביל להרוס התנחלויות צריך יהיה לעשות שלום עם ערפאת, אין ברירה, נעשה אפילו שלום. העיקר להרוס כבר משהו. המטרה המלהיבה האחרונה והיחידה.
ויכוח סנילי
אנשים סנילים חוזרים לפעמים שוב ושוב לאיזה ויכוח שהיה להם לפני שישים שנה עם מישהו שכבר מזמן מת, ולא נעים לראות איך הם מנהלים את הריב כאילו לא עברו השנים וכאילו המת חי. מוקי בצר, סגן המפקד במבצע אנטבה, מנהל מין ריב סנילי כזה עם יוני נתניהו, על השאלה למי משניהם מגיעה יותר תהילה, מי פרס את המפות לפני שמעון פרס, ומי היה הראשון שחשב על הרעיון לצבוע את המפה בלורדים. משנה לשנה הוא אוסף עוד ראיה ועוד הוכחה, ויש חשש שבשנה הבאה הוא יחשוב שהוא היה זה שנהרג באנטבה ורק בטעות זיהו את גופתו כאילו זה היה יוני. נורא לא נעים לראות לוחמים צעירים עזי נפש שהופכים להיות זקנים מחפשי תהילה. תרגע, לוחם קשיש. יש מספיק תהילה לשניכם.
וגם הערה לתקשורת. אמנון אברמוביץ ואחרים לא היו מתעניינים בריב הקטנוני והמביך הזה, ולא היו נותנים לו מקום בקדמת הבמה, אם היה מדובר בעניין לגופו. אבל יש חשש שמא כמה טיפות של תהילה ישפריצו גם על ביבי. אז תרגע גם אתה, אברמוביץ, ותן ליוני לנוח על משכבו. זה לא משפריץ.
התפרסם ב"ידיעות אחרונות" בח' תמוז תשס"א