המציאות הקשה והמורכבת בפניה אנו עומדים יום יום, מעמידה אותנו בפני התמודדות וברירה מתמדת: כיצד עומדים, כיצד מתמודדים, כיצד ממשיכים בשגרת החיים, בבניה וביצירה, במפעל הלאומי האדיר והמשגשג של ההתיישבות ביש"ע?
השאלה מורכבת, וההתמודדות אינה קלה ואינה פשוטה. בזמנים כאלו, בעתות מצוקה, אדם נוטה להאמין בכל אשליה ולסמוך על "מומחים" ועל "אנשי בטחון". חלקם טוענים שהפתרון הוא בתוספת אמצעי מיגון שונים (המכונים, כדי לסבר את האוזן, "אמצעי בטחון".)
קל מאד לטעות וליפול לאשליות אלו. רבים וטובים חושבים שעוד לוח בטון, עוד שכפ"ץ, עוד חומה, סגירת כביש מכאן או נסיעה בשיירות משם כל אלו יגבירו את ביטחוננו. אך המציאות מוכיחה כי ההפך הוא הנכון: כל האמצעים הללו אינם מוסיפים בטחון - אלא אדרבה, מפחיתים את הביטחון. שימוש באמצעי מיגון אולי פותר בעיה נקודתית, בטווח הקצר (וגם זה אינו בטוח, כי לעיתים, כמו שראינו לצערנו מספר פעמים בשבועות האחרונים, נסיעה בשיירות סיכנה את הנוסעים ואותתה למחבלים לירות דווקא לעבר מכוניות אלו) ; אך ודאי הוא שבטווח הארוך, המיגון גורם נזק חמור לביטחון הן הלאומי והן הפרטי, מהוה בריחה והתחמקות מהבעיה, במקום לפתרה, וגורם למצב רק ללכת ולהחמיר.
הבה ננסה ללמוד משהו מהניסיון: כשהחלו ידויי האבנים הציעו לנו מיגון מפני אבנים. היו אז כאלו שהתנגדו, ודרשו להתמודד עם הבעיה ולפתור אותה, אך הדעה הרווחת היתה: מה הבעיה? זהו מיגון קל, פשוט וזול יחסית. נתמגן - והבעיה תיפתר.
אך כצפוי, המיגון עודד את האויב לעבור לשלב הבא; האויב צבר כוח, ההתקפות הלכו וגברו, וכיום כבר מציעים לנו מיגון מפני ירי, שהוא כמובן כבד, מגביל, יקר ומסובך הרבה יותר. אם נסכים לו השלב הבא כבר בדרך: גורמי בטחון מתריעים כי "הפלשתינים מגבירים שימוש במטעני צד" (כותרת במעריב י' תמוז 1.7.01). בחדש יוני בלבד הונחו 14 מטעני חבלה בכבישים כדי לפגוע בישראלים; ובתשעה חדשי הלחימה הונחו, ע"פ אותם גורמים, 154 מטעני נפץ ביש"ע. בירי על אוטובוס ליד כביש המנהרות בשבוע האחרון כבר היה שימוש בכדורי חודרי שריון, המצויים גם הם בשפע, וחודרים את המיגון. בקיצור, העיקרון ברור: ככל שננסה להתמגן האויב ימצא נשק יעיל יותר, יאתר נקודות תורפה, וימשיך בהתקפות. ומה נעשה אז? זהו בדיוק התהליך שקרה לצה"ל בלבנון, והסוף ידוע.
לו היינו מסרבים למיגון מאבנים, ודורשים כבר אז מהצבא ומהממשלה לפתור את הבעיה באופן נחרץ וחד משמעי, ומביאים להדברת תופעת יידוי האבנים ייתכן שלא היינו מגיעים למצב בו אנו נמצאים היום.
תהליך דומה קרה בנושא התנועה בצירים. בזמנו הוצעו לנו "כבישים עוקפים", בהם, כך נאמר, תהיה התנועה בטוחה. מי שעיניו בראשו יכול היה לראות כבר אז, כי הכבישים העוקפים מנסים לעקוף את הבעיה במקום לפתרה; אך הממסד ההתיישבותי,יחד עם הממשלה, העדיף להשקיע מיליארדים בפריצת כבישים עוקפים במקום להתמודד עם בעיית המחבלים הערבים, וזרו אשליות כי כבישים אלו יבטיחו את התנועה ביש"ע. אך במציאות, מקור הבעיה - המחבלים הערבים, נשאר פעיל וארסי, ואדרבה: הכבישים העוקפים רק הרחיקו את כוחות הביטחון מריכוזי המחבלים, שהרי כבר לא היתה סיבה ליצור עימם מגע ולהתמודד אתם, והאויב הגביר את כוחו וחופש פעולתו. בטחונו ויכולתו הלכו וגברו, והוא החל להסתער על הכבישים העוקפים, שהפכו למלכודת; כולנו רואים ובוכים כיום על התוצאות. במקביל, נאסרה התנועה בכבישים אחרים, כביכול, "למען הביטחון": התוצאה היתה שכל מקום בו הופסקה התנועה היהודית, ולו לזמן קצר, הפך לטריטוריה אויבת ועוינת, בה הכניסה ליהודים אסורה.
לעיתים, וזה יותר חמור, אנחנו במו ידינו גרמנו לחבלי ארץ להפוך ליודנריין. למשל, במפת כרטא ליישובי יש"ע המופצת לאחרונה, מסומן "כביש חוצה יהודה" ככביש אסור בכניסה. במציאות, מתנהל מאבק על זכות הנסיעה בכביש חיוני זה. המאבק לא הסתיים, ובעקבות לחצים מתמידים מצד המתיישבים, שמחו על החרפה שבהפקרת עורק ארצי בידי כנופיות טרור, הצבא כנראה נוטה לפתוח אותו ; אך במפה הוא כבר מסומן ככביש סגור, והרבה ישראלים ימנעו מנסיעה בו, וכך נפל הכביש הזה כפרי בשל בידי המחבלים. כיצד אנחנו, במו ידינו, כותבים ומכריזים בקול גדול על חלקי ארץ ישראל כאסורים - לכתחילה - לכניסת יהודים?
גם ביישובים עצמם חל תהליך דומה: יישובים הוקפו בחומות בטון, לצורך "מיגון ובטחון", במקום טיפול אמיתי ונכון בהדברת האויב. במציאות, האויב התעודד והתחזק, למד את נקודות התורפה, והחל להשתמש בכלי נשק יעילים יותר, מרגמות, מטענים וכו'. המיגון הפך למלכודת.
אם נמשיך בכוון זה, התוצאה בטווח הלא ארוך תהיה יצירת ישובים דמויי מבצרים צלבניים, מבוצרים ומוקפים חומות, כשהדרכים אליהם חסומות בחומות, התנועה אליהם מוגבלת לשיירות ואוטובוסים, התושבים נמנעים מלנסוע, שירותים ואספקה אינם מגיעים, וכך תהפוך ההתיישבות כולה לנטע זר ומוזר, שקיומו זמני עד לעקירה הבלתי נמנעת, חלילה.
להמחשה, הויכוח העקרוני כאן הוא בין "שיטת גן החיות" ל"שיטת הספארי": בגן חיות האנשים מטיילים חפשי, והחיות נתונות בכלוב. בספארי, לעומת זאת, החיות משוטטות חפשי והאנשים כלואים במכוניות. אדם שיוצא ממכונית בספארי מסכן את חייו, והוא עצמו יואשם במה שיקרה לו. ספארי הוא נחמד לטיול משפחתי; אך בארצנו אנו דורשים לנסוע חפשי, והחיות - ולא אנחנו הן שיהיו כלואות בכלובים. בקיצור: לכלוא את המחבלים ולא את הקורבנות.
יש להדגיש: המיגון איננו רק "בלתי יעיל"; בנוסף לכל האמור, הוא גורם נזק בטחוני קשה וחמור. ראשית, הוא יוצר במתיישבים הרגשה של הסתגרות וחשש, מחנך "להוריד את הראש" ולהתחבא מאחורי המיגון, ומוריד את העצמה הנפשית ויכולת ההתמודדות והתעוזה, שהם כלים חיוניים במאבק ובהמשך החיים כאן. שנית, הוא משדר לאויב פחד ורתיעה מהתמודדות דבר שמגביר את המוטיבציה שלו, ומעודד אותו להמשיך לדחוק אותנו לתוך ה"כלובים" ולפגוע בנו. ושלישית, הוא פוטר את הצבא והממשלה מאחריות על הביטחון הכולל, המקיף, האפקטיבי והיעיל, באשליית השווא שהאזרחים היהודים "ממוגנים".
הדרך היחידה היא התמודדות, מאבק אקטיבי והשבת מלחמה שערה. נכון, שיטה זו דורשת יותר משאבי נפש וגבורה אך זוהי השיטה היחידה האמיתית והיעילה. שיטת המיגון כבר גרמה, ועוד עלולה לגרום, נזקים חמורים וקריטיים, עד כדי סיכון עצם קיומה של ההתיישבות.
לצערנו, כמה אנשי ממסד ביש"ע, ובהם אנשי ציבור ותיקים ומסורים, מטילים את יהבם על נושאי המיגון, ודורשים יותר ויותר אמצעים כאלו, באשליה שכך יתאפשרו חיים נורמליים לטובת התושבים. עם כל הרצון הטוב, חברים יקרים אלו טועים, וכבר נוכחנו בכך. הגיע הזמן לשנות כוון.
אני מציע לכל המתיישבים להיאבק למען שינוי כיוון. לדרוש מהממשלה, מהצבא ומנציגינו ביש"ע, להפסיק לחשוב "כיצד למגן" ולהתחיל לחשוב "כיצד למגר". אם נתמיד ונתמודד, חלק גדול מהחשיבה, המאמץ הציבורי והביטחוני, המשאבים והתקציבים לא יופנו לתחום הבלתי יעיל והמסוכן של המיגון אלא להתמודדות, פריצה קדימה, התקפה על האויב, דחיקתו, הרחקתו ומיגורו. כמובן שאין, בשום פנים, לעשות במודע מעשים חסרי אחריות; אך יש לקום ולהיאבק, ולהתמודד ולהעז, לא לקבל כמובן מאליו שום הגבלה וגילוי חולשה, כמו נסיעה בשיירות, הימנעות מנסיעה, התבצרות בחומות ובטונדות, וכו'.
גם אם נדמה לנו שכוחנו קטן ודל מול גורמים רבי כוח כמו הממשלה או הצבא במציאות, אופן התנהגותו של כל אחד ואחת מאתנו היא קצה חוט, שקצהו השני מגיע אל הגורמים המחליטים. הרבה חוטים, גם אם הם דקים, יכולים למשוך את העגלה מהבוץ ולהעלותה על דרך השכל הישר.
מאבק זה יחייב אותנו לתוספת מאמץ, אך זה יהיה משקל נגד לתהליך הנסיגה הרוחנית והביטחונית. נחישותנו ומסירותנו, בעזרת ה', יפעלו את פעולתם, ויחייבו את הממשלה והצבא לחשיבה שונה, מקורית ודינאמית, שתוסיף בטחון אמיתי ליש"ע ולעם ישראל כולו.
בעזרת ה', המאמין והמעז מנצח!
מתיישבים ביש"ע המזדהים עם תוכן מאמר זה ומוכנים לחתום ולפעול נא שילחו פקס למס'
-9965304 02-
השאלה מורכבת, וההתמודדות אינה קלה ואינה פשוטה. בזמנים כאלו, בעתות מצוקה, אדם נוטה להאמין בכל אשליה ולסמוך על "מומחים" ועל "אנשי בטחון". חלקם טוענים שהפתרון הוא בתוספת אמצעי מיגון שונים (המכונים, כדי לסבר את האוזן, "אמצעי בטחון".)
קל מאד לטעות וליפול לאשליות אלו. רבים וטובים חושבים שעוד לוח בטון, עוד שכפ"ץ, עוד חומה, סגירת כביש מכאן או נסיעה בשיירות משם כל אלו יגבירו את ביטחוננו. אך המציאות מוכיחה כי ההפך הוא הנכון: כל האמצעים הללו אינם מוסיפים בטחון - אלא אדרבה, מפחיתים את הביטחון. שימוש באמצעי מיגון אולי פותר בעיה נקודתית, בטווח הקצר (וגם זה אינו בטוח, כי לעיתים, כמו שראינו לצערנו מספר פעמים בשבועות האחרונים, נסיעה בשיירות סיכנה את הנוסעים ואותתה למחבלים לירות דווקא לעבר מכוניות אלו) ; אך ודאי הוא שבטווח הארוך, המיגון גורם נזק חמור לביטחון הן הלאומי והן הפרטי, מהוה בריחה והתחמקות מהבעיה, במקום לפתרה, וגורם למצב רק ללכת ולהחמיר.
הבה ננסה ללמוד משהו מהניסיון: כשהחלו ידויי האבנים הציעו לנו מיגון מפני אבנים. היו אז כאלו שהתנגדו, ודרשו להתמודד עם הבעיה ולפתור אותה, אך הדעה הרווחת היתה: מה הבעיה? זהו מיגון קל, פשוט וזול יחסית. נתמגן - והבעיה תיפתר.
אך כצפוי, המיגון עודד את האויב לעבור לשלב הבא; האויב צבר כוח, ההתקפות הלכו וגברו, וכיום כבר מציעים לנו מיגון מפני ירי, שהוא כמובן כבד, מגביל, יקר ומסובך הרבה יותר. אם נסכים לו השלב הבא כבר בדרך: גורמי בטחון מתריעים כי "הפלשתינים מגבירים שימוש במטעני צד" (כותרת במעריב י' תמוז 1.7.01). בחדש יוני בלבד הונחו 14 מטעני חבלה בכבישים כדי לפגוע בישראלים; ובתשעה חדשי הלחימה הונחו, ע"פ אותם גורמים, 154 מטעני נפץ ביש"ע. בירי על אוטובוס ליד כביש המנהרות בשבוע האחרון כבר היה שימוש בכדורי חודרי שריון, המצויים גם הם בשפע, וחודרים את המיגון. בקיצור, העיקרון ברור: ככל שננסה להתמגן האויב ימצא נשק יעיל יותר, יאתר נקודות תורפה, וימשיך בהתקפות. ומה נעשה אז? זהו בדיוק התהליך שקרה לצה"ל בלבנון, והסוף ידוע.
לו היינו מסרבים למיגון מאבנים, ודורשים כבר אז מהצבא ומהממשלה לפתור את הבעיה באופן נחרץ וחד משמעי, ומביאים להדברת תופעת יידוי האבנים ייתכן שלא היינו מגיעים למצב בו אנו נמצאים היום.
תהליך דומה קרה בנושא התנועה בצירים. בזמנו הוצעו לנו "כבישים עוקפים", בהם, כך נאמר, תהיה התנועה בטוחה. מי שעיניו בראשו יכול היה לראות כבר אז, כי הכבישים העוקפים מנסים לעקוף את הבעיה במקום לפתרה; אך הממסד ההתיישבותי,יחד עם הממשלה, העדיף להשקיע מיליארדים בפריצת כבישים עוקפים במקום להתמודד עם בעיית המחבלים הערבים, וזרו אשליות כי כבישים אלו יבטיחו את התנועה ביש"ע. אך במציאות, מקור הבעיה - המחבלים הערבים, נשאר פעיל וארסי, ואדרבה: הכבישים העוקפים רק הרחיקו את כוחות הביטחון מריכוזי המחבלים, שהרי כבר לא היתה סיבה ליצור עימם מגע ולהתמודד אתם, והאויב הגביר את כוחו וחופש פעולתו. בטחונו ויכולתו הלכו וגברו, והוא החל להסתער על הכבישים העוקפים, שהפכו למלכודת; כולנו רואים ובוכים כיום על התוצאות. במקביל, נאסרה התנועה בכבישים אחרים, כביכול, "למען הביטחון": התוצאה היתה שכל מקום בו הופסקה התנועה היהודית, ולו לזמן קצר, הפך לטריטוריה אויבת ועוינת, בה הכניסה ליהודים אסורה.
לעיתים, וזה יותר חמור, אנחנו במו ידינו גרמנו לחבלי ארץ להפוך ליודנריין. למשל, במפת כרטא ליישובי יש"ע המופצת לאחרונה, מסומן "כביש חוצה יהודה" ככביש אסור בכניסה. במציאות, מתנהל מאבק על זכות הנסיעה בכביש חיוני זה. המאבק לא הסתיים, ובעקבות לחצים מתמידים מצד המתיישבים, שמחו על החרפה שבהפקרת עורק ארצי בידי כנופיות טרור, הצבא כנראה נוטה לפתוח אותו ; אך במפה הוא כבר מסומן ככביש סגור, והרבה ישראלים ימנעו מנסיעה בו, וכך נפל הכביש הזה כפרי בשל בידי המחבלים. כיצד אנחנו, במו ידינו, כותבים ומכריזים בקול גדול על חלקי ארץ ישראל כאסורים - לכתחילה - לכניסת יהודים?
גם ביישובים עצמם חל תהליך דומה: יישובים הוקפו בחומות בטון, לצורך "מיגון ובטחון", במקום טיפול אמיתי ונכון בהדברת האויב. במציאות, האויב התעודד והתחזק, למד את נקודות התורפה, והחל להשתמש בכלי נשק יעילים יותר, מרגמות, מטענים וכו'. המיגון הפך למלכודת.
אם נמשיך בכוון זה, התוצאה בטווח הלא ארוך תהיה יצירת ישובים דמויי מבצרים צלבניים, מבוצרים ומוקפים חומות, כשהדרכים אליהם חסומות בחומות, התנועה אליהם מוגבלת לשיירות ואוטובוסים, התושבים נמנעים מלנסוע, שירותים ואספקה אינם מגיעים, וכך תהפוך ההתיישבות כולה לנטע זר ומוזר, שקיומו זמני עד לעקירה הבלתי נמנעת, חלילה.
להמחשה, הויכוח העקרוני כאן הוא בין "שיטת גן החיות" ל"שיטת הספארי": בגן חיות האנשים מטיילים חפשי, והחיות נתונות בכלוב. בספארי, לעומת זאת, החיות משוטטות חפשי והאנשים כלואים במכוניות. אדם שיוצא ממכונית בספארי מסכן את חייו, והוא עצמו יואשם במה שיקרה לו. ספארי הוא נחמד לטיול משפחתי; אך בארצנו אנו דורשים לנסוע חפשי, והחיות - ולא אנחנו הן שיהיו כלואות בכלובים. בקיצור: לכלוא את המחבלים ולא את הקורבנות.
יש להדגיש: המיגון איננו רק "בלתי יעיל"; בנוסף לכל האמור, הוא גורם נזק בטחוני קשה וחמור. ראשית, הוא יוצר במתיישבים הרגשה של הסתגרות וחשש, מחנך "להוריד את הראש" ולהתחבא מאחורי המיגון, ומוריד את העצמה הנפשית ויכולת ההתמודדות והתעוזה, שהם כלים חיוניים במאבק ובהמשך החיים כאן. שנית, הוא משדר לאויב פחד ורתיעה מהתמודדות דבר שמגביר את המוטיבציה שלו, ומעודד אותו להמשיך לדחוק אותנו לתוך ה"כלובים" ולפגוע בנו. ושלישית, הוא פוטר את הצבא והממשלה מאחריות על הביטחון הכולל, המקיף, האפקטיבי והיעיל, באשליית השווא שהאזרחים היהודים "ממוגנים".
הדרך היחידה היא התמודדות, מאבק אקטיבי והשבת מלחמה שערה. נכון, שיטה זו דורשת יותר משאבי נפש וגבורה אך זוהי השיטה היחידה האמיתית והיעילה. שיטת המיגון כבר גרמה, ועוד עלולה לגרום, נזקים חמורים וקריטיים, עד כדי סיכון עצם קיומה של ההתיישבות.
לצערנו, כמה אנשי ממסד ביש"ע, ובהם אנשי ציבור ותיקים ומסורים, מטילים את יהבם על נושאי המיגון, ודורשים יותר ויותר אמצעים כאלו, באשליה שכך יתאפשרו חיים נורמליים לטובת התושבים. עם כל הרצון הטוב, חברים יקרים אלו טועים, וכבר נוכחנו בכך. הגיע הזמן לשנות כוון.
אני מציע לכל המתיישבים להיאבק למען שינוי כיוון. לדרוש מהממשלה, מהצבא ומנציגינו ביש"ע, להפסיק לחשוב "כיצד למגן" ולהתחיל לחשוב "כיצד למגר". אם נתמיד ונתמודד, חלק גדול מהחשיבה, המאמץ הציבורי והביטחוני, המשאבים והתקציבים לא יופנו לתחום הבלתי יעיל והמסוכן של המיגון אלא להתמודדות, פריצה קדימה, התקפה על האויב, דחיקתו, הרחקתו ומיגורו. כמובן שאין, בשום פנים, לעשות במודע מעשים חסרי אחריות; אך יש לקום ולהיאבק, ולהתמודד ולהעז, לא לקבל כמובן מאליו שום הגבלה וגילוי חולשה, כמו נסיעה בשיירות, הימנעות מנסיעה, התבצרות בחומות ובטונדות, וכו'.
גם אם נדמה לנו שכוחנו קטן ודל מול גורמים רבי כוח כמו הממשלה או הצבא במציאות, אופן התנהגותו של כל אחד ואחת מאתנו היא קצה חוט, שקצהו השני מגיע אל הגורמים המחליטים. הרבה חוטים, גם אם הם דקים, יכולים למשוך את העגלה מהבוץ ולהעלותה על דרך השכל הישר.
מאבק זה יחייב אותנו לתוספת מאמץ, אך זה יהיה משקל נגד לתהליך הנסיגה הרוחנית והביטחונית. נחישותנו ומסירותנו, בעזרת ה', יפעלו את פעולתם, ויחייבו את הממשלה והצבא לחשיבה שונה, מקורית ודינאמית, שתוסיף בטחון אמיתי ליש"ע ולעם ישראל כולו.
בעזרת ה', המאמין והמעז מנצח!
מתיישבים ביש"ע המזדהים עם תוכן מאמר זה ומוכנים לחתום ולפעול נא שילחו פקס למס'
-9965304 02-