שמעון פרס ואנשיו אוהבים להזכיר בלגלוג קל את הפער שבין הדיבורים של אריק שרון באופוזיציה ובין מעשיו עכשיו. "כנראה", הם אומרים, "שכאשר איש ימין מגיע לכיסא רוה"מ, הוא מבין פתאום שלא כל מה שאתה רוצה אתה גם יכול. פתאום מתברר לו שהמדיניות לא מתנהלת רק במליאת הכנסת. יש גם אמריקה וגם אירופה". זה נכון, אבל גם בכיוון ההפוך.
כשהעבודה באופוזיציה היא מדברת ללא הפסק על הצורך לפנות התנחלויות. כשהיא מגיעה לשלטון היא לא עושה את זה. לא רבין, לא פרס, ולא ברק. ולא מפני שלא היו הזדמנויות מתאימות, היו גם היו, ולא מפני שלא רצו, רצו גם רצו. רק מה - לא יכלו.
גם כשאיש שמאל מגיע לכסא של ראש הממשלה, הוא לומד כמה דברים על גבולות היכולת. פתאום מתברר שמדיניות לא מתנהלת רק באמריקה ובאוסלו, יש גם מליאת הכנסת. לרבין היתה קואליציה עם ש"ס, וכשהיא התפרקה ונשארו לו בדוחק 61 אצבעות בכנסת, היו ביניהן גם זיסמן וקהלני, שאיימו להפיל אותו מימין. ברק היה תלוי בש"ס וישראל בעלייה, וכאשר גם הוא הגיע אל תחתית החבית, עדיין היה תלוי באחים לוי, במימד, ברוני מילוא , ביצחק מרדכי, בדן מרידור ועוד. אם הוא היה מנסה להוריד יישובים, הוא היה נופל.
האמת היא (וזה רק חצי משפט, והחצי השני יבוא אחר כך) שברק הציע לערפאת בקמפ דייויד סחורה שהוא לא יכול לספק, ואם ערפאת היה חותם הוא היה מכניס אותנו לחלום בלהות. לברק לא היה רוב בכנסת לאשר את ההסכם. הוא היה רוצה ללכת למישאל עם, אבל גם לזה צריך את הכנסת, והכנסת לא היתה נותנת לו. הכנסת היתה אומרת לו לך לבחירות, והוא היה הולך - מול נתניהו או מול שרון - ומפסיד. הליכוד היה מעמיד בראש מערכת הבחירות את חלוקת ירושלים, וזכות השיבה, והר הבית, ואת תמונת ברק וערפאת מתגוששים בפתח הביקתה של קלינטון, והבוחר הישראלי היה מצביע נגד ערפאת. אז היינו נכנסים לאינתיפדת אל-אקצה, אותה אינתיפדה, אבל לא בגלל סירוב פלשתיני אלא בגלל סירוב ישראלי, וזה היה גיהינום אמיתי. העולם היה צולה אותנו על אש קטנה, אנחנו היינו אוכלים זה את זה, והערבים היו רוקדים על הגגות.
לכאורה מגיעה תודה לערפאת. אבל העובדה שערפאת הציל אותנו מהמלכודת הזאת, היא לא טעות טקטית שלו וגם לא סתם מזל. הוא לא היה יכול אחרת, גם הוא לא יכול הכל. את חצי המשפט מהקטע הקודם צריך להשלים כך: ברק הציע לערפאת בקמפ דייויד סחורה שהוא לא יכול לספק, תמורת מחיר שערפאת לא יכול לשלם. ערפאת לא יכול לוותר על זכות השיבה, ולא יכול להכריז על סיום הסכסוך, כי זה לא יעבור ברחוב הפלשתיני, ואהוד ברק - או ממשיכו או מחליפו - לא יכול לפנות את ההתנחלויות, כי זה לא יעבור בכנסת, ולא בכנסת הבאה שתהיה ימנית ממנה, ולא ברחוב הישראלי. זה לא חכם וגם לא ישר לשאול את הרחוב בסקר דעת קהל "האם תמורת שלום מלא ובטוח תהיה מוכן לשקול הזזה קלה של כמה התנחלויות מבודדות מאוד", אלה נתונים להשכיר, מהיצרן לצרחן, לצורך תוכניות פופוליטיקה בטלוויזיה.
כששואלים את הישראלי את השאלה האמיתית: האם תמורת שלום, תסכים לפינוי של כל ההתנחלויות או רובן - יש רוב מובהק ויציב שמתנגד. השבוע, ב"מדד השלום" של אוניברסיטת תל-אביב, הרוב הזה עמד על 52 מול 40. על השאלה האם בדיעבד אתה חושב שהקמת ההתנחלויות היתה טעות הרוב הגדול (63 מול 29) אמרו לא, דווקא היה נכון להקים אותן. רוב גדול מאוד, בימין ובשמאל, הביעו רגשי סולידריות אישית עם המתנחלים. כך נראה הרחוב הישראלי, מה לעשות.
מכאן נובע שאת הנזק הקשה ביותר לסיכויי השלום, עושים דווקא אנשי מחנה השלום, כאשר הם יוצרים אצל הפלשתינים ציפיות לא ריאליות. הפלשתינים הרי לא מדברים עם דומפה וזמביש. גם לא עם הליכודניק מחולון והמפד"לניק מרעננה. הם מדברים עם יוסי ביילין ויוסי שריד ועם פונדק והירשפלד. והחברה האלה, בלהט הנצחנות הפנימית שבין יהודים ליהודים, מוכרים לערבים סחורה שאין להם. פער הציפיות שלא ניתן היום לגישור, אולי יתחיל להצטמצם אחרי שבמשך כמה שנים, הפלשתינים ישמעו יום יום, שוב ושוב, מאנשי השמאל הישראלי את האמת: תפסיקו לחלום על עקירת היישובים, גם אנחנו היינו רוצים לעשות את זה, אבל אנחנו לא יכולים. חבל לדפוק את הראש בקיר הזה, בואו נלך קדימה ולא אחורה.
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" בט"ו תמוז תשס"א
כשהעבודה באופוזיציה היא מדברת ללא הפסק על הצורך לפנות התנחלויות. כשהיא מגיעה לשלטון היא לא עושה את זה. לא רבין, לא פרס, ולא ברק. ולא מפני שלא היו הזדמנויות מתאימות, היו גם היו, ולא מפני שלא רצו, רצו גם רצו. רק מה - לא יכלו.
גם כשאיש שמאל מגיע לכסא של ראש הממשלה, הוא לומד כמה דברים על גבולות היכולת. פתאום מתברר שמדיניות לא מתנהלת רק באמריקה ובאוסלו, יש גם מליאת הכנסת. לרבין היתה קואליציה עם ש"ס, וכשהיא התפרקה ונשארו לו בדוחק 61 אצבעות בכנסת, היו ביניהן גם זיסמן וקהלני, שאיימו להפיל אותו מימין. ברק היה תלוי בש"ס וישראל בעלייה, וכאשר גם הוא הגיע אל תחתית החבית, עדיין היה תלוי באחים לוי, במימד, ברוני מילוא , ביצחק מרדכי, בדן מרידור ועוד. אם הוא היה מנסה להוריד יישובים, הוא היה נופל.
האמת היא (וזה רק חצי משפט, והחצי השני יבוא אחר כך) שברק הציע לערפאת בקמפ דייויד סחורה שהוא לא יכול לספק, ואם ערפאת היה חותם הוא היה מכניס אותנו לחלום בלהות. לברק לא היה רוב בכנסת לאשר את ההסכם. הוא היה רוצה ללכת למישאל עם, אבל גם לזה צריך את הכנסת, והכנסת לא היתה נותנת לו. הכנסת היתה אומרת לו לך לבחירות, והוא היה הולך - מול נתניהו או מול שרון - ומפסיד. הליכוד היה מעמיד בראש מערכת הבחירות את חלוקת ירושלים, וזכות השיבה, והר הבית, ואת תמונת ברק וערפאת מתגוששים בפתח הביקתה של קלינטון, והבוחר הישראלי היה מצביע נגד ערפאת. אז היינו נכנסים לאינתיפדת אל-אקצה, אותה אינתיפדה, אבל לא בגלל סירוב פלשתיני אלא בגלל סירוב ישראלי, וזה היה גיהינום אמיתי. העולם היה צולה אותנו על אש קטנה, אנחנו היינו אוכלים זה את זה, והערבים היו רוקדים על הגגות.
לכאורה מגיעה תודה לערפאת. אבל העובדה שערפאת הציל אותנו מהמלכודת הזאת, היא לא טעות טקטית שלו וגם לא סתם מזל. הוא לא היה יכול אחרת, גם הוא לא יכול הכל. את חצי המשפט מהקטע הקודם צריך להשלים כך: ברק הציע לערפאת בקמפ דייויד סחורה שהוא לא יכול לספק, תמורת מחיר שערפאת לא יכול לשלם. ערפאת לא יכול לוותר על זכות השיבה, ולא יכול להכריז על סיום הסכסוך, כי זה לא יעבור ברחוב הפלשתיני, ואהוד ברק - או ממשיכו או מחליפו - לא יכול לפנות את ההתנחלויות, כי זה לא יעבור בכנסת, ולא בכנסת הבאה שתהיה ימנית ממנה, ולא ברחוב הישראלי. זה לא חכם וגם לא ישר לשאול את הרחוב בסקר דעת קהל "האם תמורת שלום מלא ובטוח תהיה מוכן לשקול הזזה קלה של כמה התנחלויות מבודדות מאוד", אלה נתונים להשכיר, מהיצרן לצרחן, לצורך תוכניות פופוליטיקה בטלוויזיה.
כששואלים את הישראלי את השאלה האמיתית: האם תמורת שלום, תסכים לפינוי של כל ההתנחלויות או רובן - יש רוב מובהק ויציב שמתנגד. השבוע, ב"מדד השלום" של אוניברסיטת תל-אביב, הרוב הזה עמד על 52 מול 40. על השאלה האם בדיעבד אתה חושב שהקמת ההתנחלויות היתה טעות הרוב הגדול (63 מול 29) אמרו לא, דווקא היה נכון להקים אותן. רוב גדול מאוד, בימין ובשמאל, הביעו רגשי סולידריות אישית עם המתנחלים. כך נראה הרחוב הישראלי, מה לעשות.
מכאן נובע שאת הנזק הקשה ביותר לסיכויי השלום, עושים דווקא אנשי מחנה השלום, כאשר הם יוצרים אצל הפלשתינים ציפיות לא ריאליות. הפלשתינים הרי לא מדברים עם דומפה וזמביש. גם לא עם הליכודניק מחולון והמפד"לניק מרעננה. הם מדברים עם יוסי ביילין ויוסי שריד ועם פונדק והירשפלד. והחברה האלה, בלהט הנצחנות הפנימית שבין יהודים ליהודים, מוכרים לערבים סחורה שאין להם. פער הציפיות שלא ניתן היום לגישור, אולי יתחיל להצטמצם אחרי שבמשך כמה שנים, הפלשתינים ישמעו יום יום, שוב ושוב, מאנשי השמאל הישראלי את האמת: תפסיקו לחלום על עקירת היישובים, גם אנחנו היינו רוצים לעשות את זה, אבל אנחנו לא יכולים. חבל לדפוק את הראש בקיר הזה, בואו נלך קדימה ולא אחורה.
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" בט"ו תמוז תשס"א