ההתלבטות, באיזו כותרת לבחור, משקפת את המבוכה האוחזת בנו, בבואנו לעסוק במידת הקנאה.
מצד אחד ניצבים לנגד עינינו דברי המשנה במסכת אבות (ד', כא): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". וכעדות לכך: ההרס והחורבן שהמיטה הקנאה על אחי יוסף, על קורח ועדתו ועל שאול המקנא בדוד.
ומצד שני אנו עדים לברכה הניתנת לפנחס כגמול על קנאתו:
"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם
תחת אשר קנא לא-לוהיו " (במדבר כ"ה, יג)
התשובה לסתירה הינה לכאורה פשוטה בתכלית:
יש לעשות הבחנה ברורה בין "קנאה ב " לבין "קנאה ל ".
"קנאה ב " מקורה ביצר האגוצנטרי של האדם שכל מעייניו מרוכזים בסיפוק צרכי עצמו והוא מתמרמר על מה שיש לזולתו ואין בידו. לעומת זאת, ב"קנאה ל " אין האדם דואג לכבודו שלו, אלא זועק נוכח פגיעה בדבר יקר ואהוב עליו, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים, בבאור מידת הקנאה: " כי מי שאוהב את חברו, אי אפשר לו לסבול שיראה שמכים את חברו או מחרפים אותו, ובוודאי יצא לעזרתו, כך גם מי שאוהב שמו יתברך, לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס ושלום".
אך דווקא מפני שההבדל בין שני סוגי הקנאה הינו כה ברור וחד, יש לתמוה מדוע בכלל כלולים הם באותה מילה? האם לא נכון היה ליחד להן מילים שונות, כשם שאנו מבדילים בין אור לחשך ובין טוב לרע?
על כרחנו עלינו לעמוד על המכנה המשותף המאפיין את שני גילויי הקנאה: בשניהם מבטא האדם, מתוך מעורבות רגשית עמוקה את האכפתיות האישית שלו נוכח תופעה המכאיבה לו.
במובן זה ניתן להגדיר את הקנאה, באמצעות העמדתה לעומת המילה המנוגדת לה: אדישות!
כיצד נתעלמה הלכה?
התפרצות אלימה של קנאה גם למען דבר אהוב ויקר, אינה פשוטה כל עיקר, משני טעמים:
האחד: מידת הקנאה מחייבת טהרה גדולה, ובכל מקום בו עלולים להילוות אליה מניעים אישיים, הרי היא קנאה פסולה.
נקודה זו עשויה להאיר את דברי הגמרא במסכת סנהדרין (פ"ב ע"א) ל"מעשה זמרי":
"מה עשה זמרי, הלך אצל כזבי בת צור
תפסה בבלוריתה והביאה אצל משה.
אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת?
אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?
באותה שעה נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכיה".
יש לתמוה: כיצד זה נתעלמה ממשה הלכה זו של "קנאים פוגעים בו" הן הוא עצמו היטיב ליישמה בחטא העגל ברדתו מהר סיני?
אפשר שהמפתח נעוץ בהבנת המילה "נתעלמה", לא כשיכחה בעלמא, אלא כמניעה מביצוע, כדרך שמצינו בהשבת אבדה "לא תוכל להתעלם" "לכבוש עינך כאילו אינך רואה" (רש"י).
אכן באותה שעה בה נטל זמרי את כזבי בבלוריתה, כתרנגולת לשחיטה, והביאה אל משה כדי לבזותו ב"שאלת חכם": היתה כל תגובה מצד משה מתפרשת כתביעת עלבונו האישי ולפיכך "נתעלמה" ממנו הלכה ונמנע ממנו מלבצעה, עד שבא פנחס וקינא לא-לוהיו, קנאה טהורה, הנקייה מכל פנייה.
והטעם השני: גם קנאה טהורה יש לבחון את תוצאותיה בפועל. נקודה זו האיר הרמח"ל במסילת ישרים ב"משקל החסידות": "כי לפעמים המעשה עצמו ייראה טוב ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ואם יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד כי הכל הולך אחר החיתום ".
על יסוד עיקרון מנחה זה, קבע "החזון איש" כי בימינו אין מקום כלל למעשה קנאה כלפי עוברי עבירה בנוסח "מורידין ואין מעלין". ובוודאי נכונים הדברים כלפי זורקי האבנים בשבת וכלפי "משמרות הצניעות" הנוהגים באלימות.
"שלהבתיה"
אך אף על פי שיש להיזהר כמפני אש, מהתפרצות אלימה של קנאה, לא בטלה "הקנאה ל " מלהיות מידה נכונה, שיש לרדת לשורשה ולבנותה בנפש פנימה בקדושה ובטהרה.
מידה זו עיקרה באכפתיות יוקדת ואי השלמה עם תופעות שליליות, כגון שחיתות מוסרית או פגיעה בכבוד העם והארץ וביזוי ערכי האומה.
אסור לדכא רגש זה בשם הקריאה ל"פלורליזם" ול"סובלנות".
הראי"ה קוק כותב באחת מאגרותיו (תתע"א):
"הסובלנות מקור חיים היא אבל בזמן שהיא באה מתוך רכרוכיות, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה הסובלנות הבאה לחסום את דרך עוז החיים, ואת העמידה כנגד כל מהרס עד יסוד את נשמת האומה, דומה לאותה סובלנות של איש הרואה את כבוד ביתו ומשפחתו נתון למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה".
המקנא לדבר אמת אינו נדרש דרך כלל להתפרץ ולצאת מכליו, אבל עליו לשאול את עצמו ללא הרף: מה עלי לעשות למען הקדוש והיקר לי ואיך אעמוד כחומת אש כנגד הזוממים לבלעו?
או אז תפרח הקנאה הטהורה בלב זכה ונקייה,
וכל הלועגים לה, ילחשו בלאט משתאים להודה ויופיה:
"רשפיה רשפי אש שלהבתיה".
המאמר לפרשת השבוע מתפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות"
מצד אחד ניצבים לנגד עינינו דברי המשנה במסכת אבות (ד', כא): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". וכעדות לכך: ההרס והחורבן שהמיטה הקנאה על אחי יוסף, על קורח ועדתו ועל שאול המקנא בדוד.
ומצד שני אנו עדים לברכה הניתנת לפנחס כגמול על קנאתו:
"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם
תחת אשר קנא לא-לוהיו " (במדבר כ"ה, יג)
התשובה לסתירה הינה לכאורה פשוטה בתכלית:
יש לעשות הבחנה ברורה בין "קנאה ב " לבין "קנאה ל ".
"קנאה ב " מקורה ביצר האגוצנטרי של האדם שכל מעייניו מרוכזים בסיפוק צרכי עצמו והוא מתמרמר על מה שיש לזולתו ואין בידו. לעומת זאת, ב"קנאה ל " אין האדם דואג לכבודו שלו, אלא זועק נוכח פגיעה בדבר יקר ואהוב עליו, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים, בבאור מידת הקנאה: " כי מי שאוהב את חברו, אי אפשר לו לסבול שיראה שמכים את חברו או מחרפים אותו, ובוודאי יצא לעזרתו, כך גם מי שאוהב שמו יתברך, לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס ושלום".
אך דווקא מפני שההבדל בין שני סוגי הקנאה הינו כה ברור וחד, יש לתמוה מדוע בכלל כלולים הם באותה מילה? האם לא נכון היה ליחד להן מילים שונות, כשם שאנו מבדילים בין אור לחשך ובין טוב לרע?
על כרחנו עלינו לעמוד על המכנה המשותף המאפיין את שני גילויי הקנאה: בשניהם מבטא האדם, מתוך מעורבות רגשית עמוקה את האכפתיות האישית שלו נוכח תופעה המכאיבה לו.
במובן זה ניתן להגדיר את הקנאה, באמצעות העמדתה לעומת המילה המנוגדת לה: אדישות!
כיצד נתעלמה הלכה?
התפרצות אלימה של קנאה גם למען דבר אהוב ויקר, אינה פשוטה כל עיקר, משני טעמים:
האחד: מידת הקנאה מחייבת טהרה גדולה, ובכל מקום בו עלולים להילוות אליה מניעים אישיים, הרי היא קנאה פסולה.
נקודה זו עשויה להאיר את דברי הגמרא במסכת סנהדרין (פ"ב ע"א) ל"מעשה זמרי":
"מה עשה זמרי, הלך אצל כזבי בת צור
תפסה בבלוריתה והביאה אצל משה.
אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת?
אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?
באותה שעה נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכיה".
יש לתמוה: כיצד זה נתעלמה ממשה הלכה זו של "קנאים פוגעים בו" הן הוא עצמו היטיב ליישמה בחטא העגל ברדתו מהר סיני?
אפשר שהמפתח נעוץ בהבנת המילה "נתעלמה", לא כשיכחה בעלמא, אלא כמניעה מביצוע, כדרך שמצינו בהשבת אבדה "לא תוכל להתעלם" "לכבוש עינך כאילו אינך רואה" (רש"י).
אכן באותה שעה בה נטל זמרי את כזבי בבלוריתה, כתרנגולת לשחיטה, והביאה אל משה כדי לבזותו ב"שאלת חכם": היתה כל תגובה מצד משה מתפרשת כתביעת עלבונו האישי ולפיכך "נתעלמה" ממנו הלכה ונמנע ממנו מלבצעה, עד שבא פנחס וקינא לא-לוהיו, קנאה טהורה, הנקייה מכל פנייה.
והטעם השני: גם קנאה טהורה יש לבחון את תוצאותיה בפועל. נקודה זו האיר הרמח"ל במסילת ישרים ב"משקל החסידות": "כי לפעמים המעשה עצמו ייראה טוב ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ואם יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד כי הכל הולך אחר החיתום ".
על יסוד עיקרון מנחה זה, קבע "החזון איש" כי בימינו אין מקום כלל למעשה קנאה כלפי עוברי עבירה בנוסח "מורידין ואין מעלין". ובוודאי נכונים הדברים כלפי זורקי האבנים בשבת וכלפי "משמרות הצניעות" הנוהגים באלימות.
"שלהבתיה"
אך אף על פי שיש להיזהר כמפני אש, מהתפרצות אלימה של קנאה, לא בטלה "הקנאה ל " מלהיות מידה נכונה, שיש לרדת לשורשה ולבנותה בנפש פנימה בקדושה ובטהרה.
מידה זו עיקרה באכפתיות יוקדת ואי השלמה עם תופעות שליליות, כגון שחיתות מוסרית או פגיעה בכבוד העם והארץ וביזוי ערכי האומה.
אסור לדכא רגש זה בשם הקריאה ל"פלורליזם" ול"סובלנות".
הראי"ה קוק כותב באחת מאגרותיו (תתע"א):
"הסובלנות מקור חיים היא אבל בזמן שהיא באה מתוך רכרוכיות, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה הסובלנות הבאה לחסום את דרך עוז החיים, ואת העמידה כנגד כל מהרס עד יסוד את נשמת האומה, דומה לאותה סובלנות של איש הרואה את כבוד ביתו ומשפחתו נתון למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה".
המקנא לדבר אמת אינו נדרש דרך כלל להתפרץ ולצאת מכליו, אבל עליו לשאול את עצמו ללא הרף: מה עלי לעשות למען הקדוש והיקר לי ואיך אעמוד כחומת אש כנגד הזוממים לבלעו?
או אז תפרח הקנאה הטהורה בלב זכה ונקייה,
וכל הלועגים לה, ילחשו בלאט משתאים להודה ויופיה:
"רשפיה רשפי אש שלהבתיה".
המאמר לפרשת השבוע מתפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות"