שאלה: האם מותר לנסוע בכבישים של יש"ע בימינו, הן למי שגר שם, שעובד שם או שנוסע לבקר, שהרי נאמר "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"?
נכון שמצוה להיות ביש"ע, אבל פיקוח-נפש הרי דוחה מצוה?
תשובה: אין זה מדויק. הרמח"ל מנתח בספרו 'מסילת ישרים' את מפסידי הזריזות (פרק ט), כלומר, גורמים נפשיים המצננים את החשק לקיום מצוות ואחד מהם הוא הפחד מפני הסכנה. הוא מסביר שאין להפריז ולא כל חשש ימנע את קיום המצוה, כי יש להבחין בין יראה מוצדקת לבין יראה מוגזמת, בין חששות לעניין לבין חששות מנופחים, שכן, האם לא נעשה כלום אלא נשב יומם ולילה ונפחד?!
"ערום ראה רעה ונסתר" (משלי כב ג), אדם חכם רואה סכנה ותופס מחסה, למשל מבחין באריה בדרך ומתחבא. אבל הכוונה היא להסתתר מפני "הרעה אשר רואה, ולא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא" (מסילת ישרים), שאלו דברים שאין להם סוף, דמיונות בעלמא, כמו שגם מסביר מרן הרב קוק במאמרו "הפחד" (עקבי הצאן). אדם מבין שחייב הוא לעשות דבר חשוב, אבל הוא נעצר מפני פחד דמיוני.
יש להבחין בין "שכיחא היזקא", כלשון חז"ל (פסחים ח ב), נזק שכיח שיש להיזהר מפניו, לבין נזק שאינו שכיח שממנו אין לחשוש. "שלוחי מצוה אינם ניזוקין" (שם), אין להם לדאוג, ד' ישמור, כאשר אין הנזק שכיח.
"ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד טו) - "מה עלה זה בכבש ונתלה באילן מסר את נפשו - לא על שכרו" (בבא מציעא קיב א). בקטיף פירות עלולים ליפול חס וחלילה, אבל יש אילוצי פרנסה. וכי בשביל פרנסה מותר להסתכן ולעבור על "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"? אלא אין זה שכיחא היזקא (מרן הרב קוק, מצות ראיה ג יז). נדיר שנופלים מן האילן, וכיון שזה לפרנסתו, מותר להיכנס לרמת סיכון מסוימת (עיין שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד סוף י'). ודאי אין לאדם להסתכן סתם (עיין אגרות הראיה ג קלב). אבל כאן אין זה סתם אלא לפרנסתו.
וכן לצורך מצוה, מעשה ברבי טרפון שקרא קריאת-שמע של ערבית בדרך והחמיר, על פי שיטת בית שמאי, והיטה על צדו בשכיבה, ולכן לא ראה שבאו לסטים שכמעט הרגוהו, וחכמים נזפו בו כי לא נהג כבית הלל (משנה ברכות א ג). מכל מקום, למה הסתכן, הרי קריאת-שמע אינה ב'יהרג ובל יעבור'? אלא שזה לא היה שכיחא היזקא (פת"ש יו"ד קנז סק"ג בשם תפאי ברכות פ"א יכין ס"ק כה). וכן דוגמא ברבי עקיבא שבבית הסוהר השתמש במי השתיה שלו כדי ליטול ידים, אלא ידע שהסיכון שלא ישיג עוד מים היה אפסי.
וכן בנידון דידן, הסיכון בכבישים של יש"ע מוגדר כ"לא שכיחא היזקא", בזכות צה"ל. ודאי הרבה פחות שכיח מתאונות דרכים שבהן בממוצע נהרג כל יום אדם וחצי, ופצועים קשה - חמישים. גם ביש"ע יותר אנשים נפגעו מתאונות דרכים, רחמא ליצלן, מאשר ממחבלים ימח שמם. ובכל זאת אנשים ממשיכים לנסוע כמובן בזהירות!
רמת הסיכון המותרת בשביל מצוה היא כרמת הסיכון שלוקחים עבור פרנסה. בסוף ספר הכוזרי, שאל מלך הכוזר את החבר: למה הנך נוסע לארץ ישראל, הרי יש סיכון בנסיעה בים וביבשה? משיב לו החבר: כך הוא אצל הסוחר הנודד למרחקים מתוך תקווה להרוויח בסחורתו.
מעשה בשלשה חברים שהחליטו לעלות לארץ עם כל משפחותיהם, אך בית הדין שבעירם רצה לעכבם מחשש סכנות ההפלגה בספינה. במבוכתם, הם שאלו את בעל "שו"ת מעיל צדקה" שהשיב להם כי אין בכך סכנה: אל תשאל רבני יבשה, שאל רבני ים, אני חי בעיר נמל ורואה כל יום סוחרים מפליגים בספינה (שו"ת מעיל צדקה כו מובא בפת"ש אה"ע עה ס"ק ו).
לכן מותר לנסוע בכבישי יהודה ושומרון, הן מי שגר הן מי שעובד והן מי שבא לביקור, כמובן על פי הנחיות הצבא.
עד כאן דיברנו על כל המצוות שבעולם, כגון קריאת-שמע ונטילת ידים, אבל מצות יישוב הארץ היא עדיפה. כי לשאלת מלך כוזר, השיב החבר: נסיעה לארץ אינה מסוכנת, אך הוא הוסיף שגם אם היתה יותר מסוכנת, בכל זאת "קלה הסכנה שסיכן הוא את נפשו אף מזו שנסתכנו בה האנשים היוצאים למלחמת מצוה".
כמו שצה"ל מסתכן במלחמת מצוה על ארץ ישראל, כך מסתכנים במידה מסוימת גם על עליה לארץ וישוב הארץ, זו המצוה היחידה בכל התורה כולה שנכנסים בה לכתחילה למצב של מסירות נפש. במצוות אחרות נאמר ונשמרתם. מי שכבר נלכד ולמשל נוצרים אומרים לו: אם לא תנשק את הצלב, נזרוק אותך לאש עליו למסור נפשו. אך אין לו לבוא לכתחילה ולהסתבך בשאלה כזו, אלא לברוח. אבל מארץ ישראל אין בורחים! אדרבה, לכתחילה עולים ומתיישבים. מצות יישוב הארץ אינה מתקיימת רק על ידי מלחמת מצוה, אלא גם על ידי עליה והתיישבות, כולל החזקת צירי התנועה. "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (כתובות קיא א), גם במרכז תל אביב, ובמיוחד במקום שאויבינו רוצים לחמוס מאתנו, ובשביל זה יש להיכנס למצב של מסירות נפש, לא ממש ברמתו של חייל, אבל באופן דומה, וכמובן, יש לנקוט בכל אמצעי הזהירות שהצבא מצווה עליהם וגם ממליץ עליהם.
אבל אם צה"ל פותח את הכביש, סימן שהוא מוגדר "לא שכיחא היזקא". כמובן, צה"ל אינו יכול לשמור על מאה אחוז בטחון, ואפילו בלב תל אביב יכול חס וחלילה להתפרץ רוצח.
כך נהגו בכל הדורות, שהתיישבו בארץ, גם בשכיחא היזקא גם בלא שכיחא היזקא, הן דתיים הן חילוניים, הן חרדים הן ציונים, ולולא מסירות נפשם לא היינו כאן היום. גם בגבול הצפון, יהודים גרים תחת סכנה. מעשה ביהודי ששאל את הרב החזון איש, שכידוע לא היה ציוני במובן של צבא ומדינה: אני גר על יד הגבול, אולי אעבור פנימה? השיב לו הרב: אם כולם יעשו כן, הפנים ייהפך לגבול.
לכן חזק חזק ונתחזק ובל נפחד.
הרב אבינר הוא רב הישוב בית אל שבבנימין, וראש ישיבת עטרת כוהנים בירושלים שבין החומות.
נכון שמצוה להיות ביש"ע, אבל פיקוח-נפש הרי דוחה מצוה?
תשובה: אין זה מדויק. הרמח"ל מנתח בספרו 'מסילת ישרים' את מפסידי הזריזות (פרק ט), כלומר, גורמים נפשיים המצננים את החשק לקיום מצוות ואחד מהם הוא הפחד מפני הסכנה. הוא מסביר שאין להפריז ולא כל חשש ימנע את קיום המצוה, כי יש להבחין בין יראה מוצדקת לבין יראה מוגזמת, בין חששות לעניין לבין חששות מנופחים, שכן, האם לא נעשה כלום אלא נשב יומם ולילה ונפחד?!
"ערום ראה רעה ונסתר" (משלי כב ג), אדם חכם רואה סכנה ותופס מחסה, למשל מבחין באריה בדרך ומתחבא. אבל הכוונה היא להסתתר מפני "הרעה אשר רואה, ולא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא" (מסילת ישרים), שאלו דברים שאין להם סוף, דמיונות בעלמא, כמו שגם מסביר מרן הרב קוק במאמרו "הפחד" (עקבי הצאן). אדם מבין שחייב הוא לעשות דבר חשוב, אבל הוא נעצר מפני פחד דמיוני.
יש להבחין בין "שכיחא היזקא", כלשון חז"ל (פסחים ח ב), נזק שכיח שיש להיזהר מפניו, לבין נזק שאינו שכיח שממנו אין לחשוש. "שלוחי מצוה אינם ניזוקין" (שם), אין להם לדאוג, ד' ישמור, כאשר אין הנזק שכיח.
"ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד טו) - "מה עלה זה בכבש ונתלה באילן מסר את נפשו - לא על שכרו" (בבא מציעא קיב א). בקטיף פירות עלולים ליפול חס וחלילה, אבל יש אילוצי פרנסה. וכי בשביל פרנסה מותר להסתכן ולעבור על "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"? אלא אין זה שכיחא היזקא (מרן הרב קוק, מצות ראיה ג יז). נדיר שנופלים מן האילן, וכיון שזה לפרנסתו, מותר להיכנס לרמת סיכון מסוימת (עיין שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד סוף י'). ודאי אין לאדם להסתכן סתם (עיין אגרות הראיה ג קלב). אבל כאן אין זה סתם אלא לפרנסתו.
וכן לצורך מצוה, מעשה ברבי טרפון שקרא קריאת-שמע של ערבית בדרך והחמיר, על פי שיטת בית שמאי, והיטה על צדו בשכיבה, ולכן לא ראה שבאו לסטים שכמעט הרגוהו, וחכמים נזפו בו כי לא נהג כבית הלל (משנה ברכות א ג). מכל מקום, למה הסתכן, הרי קריאת-שמע אינה ב'יהרג ובל יעבור'? אלא שזה לא היה שכיחא היזקא (פת"ש יו"ד קנז סק"ג בשם תפאי ברכות פ"א יכין ס"ק כה). וכן דוגמא ברבי עקיבא שבבית הסוהר השתמש במי השתיה שלו כדי ליטול ידים, אלא ידע שהסיכון שלא ישיג עוד מים היה אפסי.
וכן בנידון דידן, הסיכון בכבישים של יש"ע מוגדר כ"לא שכיחא היזקא", בזכות צה"ל. ודאי הרבה פחות שכיח מתאונות דרכים שבהן בממוצע נהרג כל יום אדם וחצי, ופצועים קשה - חמישים. גם ביש"ע יותר אנשים נפגעו מתאונות דרכים, רחמא ליצלן, מאשר ממחבלים ימח שמם. ובכל זאת אנשים ממשיכים לנסוע כמובן בזהירות!
רמת הסיכון המותרת בשביל מצוה היא כרמת הסיכון שלוקחים עבור פרנסה. בסוף ספר הכוזרי, שאל מלך הכוזר את החבר: למה הנך נוסע לארץ ישראל, הרי יש סיכון בנסיעה בים וביבשה? משיב לו החבר: כך הוא אצל הסוחר הנודד למרחקים מתוך תקווה להרוויח בסחורתו.
מעשה בשלשה חברים שהחליטו לעלות לארץ עם כל משפחותיהם, אך בית הדין שבעירם רצה לעכבם מחשש סכנות ההפלגה בספינה. במבוכתם, הם שאלו את בעל "שו"ת מעיל צדקה" שהשיב להם כי אין בכך סכנה: אל תשאל רבני יבשה, שאל רבני ים, אני חי בעיר נמל ורואה כל יום סוחרים מפליגים בספינה (שו"ת מעיל צדקה כו מובא בפת"ש אה"ע עה ס"ק ו).
לכן מותר לנסוע בכבישי יהודה ושומרון, הן מי שגר הן מי שעובד והן מי שבא לביקור, כמובן על פי הנחיות הצבא.
עד כאן דיברנו על כל המצוות שבעולם, כגון קריאת-שמע ונטילת ידים, אבל מצות יישוב הארץ היא עדיפה. כי לשאלת מלך כוזר, השיב החבר: נסיעה לארץ אינה מסוכנת, אך הוא הוסיף שגם אם היתה יותר מסוכנת, בכל זאת "קלה הסכנה שסיכן הוא את נפשו אף מזו שנסתכנו בה האנשים היוצאים למלחמת מצוה".
כמו שצה"ל מסתכן במלחמת מצוה על ארץ ישראל, כך מסתכנים במידה מסוימת גם על עליה לארץ וישוב הארץ, זו המצוה היחידה בכל התורה כולה שנכנסים בה לכתחילה למצב של מסירות נפש. במצוות אחרות נאמר ונשמרתם. מי שכבר נלכד ולמשל נוצרים אומרים לו: אם לא תנשק את הצלב, נזרוק אותך לאש עליו למסור נפשו. אך אין לו לבוא לכתחילה ולהסתבך בשאלה כזו, אלא לברוח. אבל מארץ ישראל אין בורחים! אדרבה, לכתחילה עולים ומתיישבים. מצות יישוב הארץ אינה מתקיימת רק על ידי מלחמת מצוה, אלא גם על ידי עליה והתיישבות, כולל החזקת צירי התנועה. "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (כתובות קיא א), גם במרכז תל אביב, ובמיוחד במקום שאויבינו רוצים לחמוס מאתנו, ובשביל זה יש להיכנס למצב של מסירות נפש, לא ממש ברמתו של חייל, אבל באופן דומה, וכמובן, יש לנקוט בכל אמצעי הזהירות שהצבא מצווה עליהם וגם ממליץ עליהם.
אבל אם צה"ל פותח את הכביש, סימן שהוא מוגדר "לא שכיחא היזקא". כמובן, צה"ל אינו יכול לשמור על מאה אחוז בטחון, ואפילו בלב תל אביב יכול חס וחלילה להתפרץ רוצח.
כך נהגו בכל הדורות, שהתיישבו בארץ, גם בשכיחא היזקא גם בלא שכיחא היזקא, הן דתיים הן חילוניים, הן חרדים הן ציונים, ולולא מסירות נפשם לא היינו כאן היום. גם בגבול הצפון, יהודים גרים תחת סכנה. מעשה ביהודי ששאל את הרב החזון איש, שכידוע לא היה ציוני במובן של צבא ומדינה: אני גר על יד הגבול, אולי אעבור פנימה? השיב לו הרב: אם כולם יעשו כן, הפנים ייהפך לגבול.
לכן חזק חזק ונתחזק ובל נפחד.
הרב אבינר הוא רב הישוב בית אל שבבנימין, וראש ישיבת עטרת כוהנים בירושלים שבין החומות.