עכשיו כבר אין ספק ששמעון פרס מנהל את המדינה. בתחילה לכאורה כאילו היתה קיימת גם האופציה הנגדית, שאולי שרון יוביל את הממשלה ופרס ייגרר על ידו. שהרי העניין הוא שלשרון יש תוכנית שהוא לא יכול לבצע בלי פרס, ולפרס יש תוכנית נגדית שהוא לא יכול לבצע בלי שרון. אין סודות ולא צריך לקרוא מחשבות, כדי לדעת מה בליבו של כל אחד משני זקני השבט הללו. מספיק שנים אנחנו מכירים אותם ומספיק דיבורים שמענו משניהם.
שרון רוצה להכות את ערפאת, למוטט את הרשות הפלשתינית, ואחר כך, עם מי שיבוא במקומה, לעשות הסדר ביניים ארוך טווח, על פלוס או מינוס מחצית יהודה ושומרון. בתוכנית הזאת הוא לא יכול להתחיל את הצעד הראשון בלי פרס.
פרס, לעומת זאת, רוצה לחזור לאוסלו, ובסדר הזה: להקפיא את ההתנחלויות, ובהמשך לעקור כמה מהן, לייצב הפסקת אש זמנית וחלקית, לבצע פעימה שלישת, ולשבת לדון על הסדר הקבע במשמעותו האוסלואית. וגם פרס לא יכול להתחיל את הצעד הראשון בלי שרון. לכאורה זה מצב של תיקו, שיכול להתפתח לשני הכיוונים.
אבל מי שעשה בפוליטיקה את כל השנים שעשה בה שרון, צריך כבר להכיר את התקדימים. פרס עם רבין, פרס עם שמיר, ושוב פרס עם רבין. היום מאוד לא תקין-פוליטית לומר את הדברים, אבל האמת הידועה לכל היא ש"מורשת רבין" לא היתה ולא נבראה. בחלומותיו הגרועים ביותר רבין לא ראה את עצמו חותם עם ערפאת על נייר כלשהו, בוודאי לא על הנייר הזה, המחורר כמו גבינה שוויצרית, לדברי רבין עצמו. שלושה ימים לפני החתימה על הסכם אוסלו, רבין עוד אמר שהוא לא בטוח אם בכלל ייסע לוושינגטון, אבל בכל מקרה הוא בטוח שלא ילחץ את ידו של ערפאת. שמעון פרס הוביל אותו לאוסלו ולערפאת, כמו רפתן שמוביל פרה לחליבה. בקצת פיתויים, קצת מכות קלות, ובעיקר מסדרון בנוי וצר שברגע שנכנסת לתוכו אין לך שום אפשרות לחזור אחורה או לסטות ימין ושמאל. האיש שהפסיד בכל התמודדות, מול כל יריב, בכל גוף בוחר, מעולם לא הפסיד בכיפוף ידיים בתוך המנגנון. הוא מביס את כולם ותמיד גורר אותם כמו צאן ובקר אל המכלאה שהוא בחר.
והנה לאן הוא כבר גרר את אריק (מלך ישראל) שרון: שרון נשאל על עניין הקפאת ההתנחלויות, אחרי פרסום דו"ח מיטשל. הוא ענה: לא נסכים לקבל שום תנאי להפסקת אש, בטח לא לתנאי הזה. לא נשלם דמי חסות. פרס עמד בצד וחייך חיוך קטן לעצמו. כעבור שבוע הסכמנו. כבר שלוש ארבע פעמים שרון נכנס לישיבת הקבינט נץ טורף ויצא ממנה מבליג סידרתי. מעניין מי זה שם שינה את דעתו, ואיך. שרון אמר שלא יהיה מו"מ מדיני תחת אש, ופרס שובר את הקרח בהדרגה ובהתמדה. הוא כבר נפגש עם ערפאת כאילו פגישה בלתי נמנעת מתוקף הנימוס המקובל בין שני סוציאליסטים קשישים ונשואי פנים. אחר כך בא אבו-עלא, ושרון אמר לעיתונאים, בחיוך ממזרי של יודע ומסתיר, שאם בכלל היתה פגישה כזאת, היא בוודאי היתה על דעתו. כולם צחקו, אבל לפי מיטב שיפוטי החיוך הממזרי היה בלוף, ושרון באמת הופתע. לא רק שפרס לא שואל אותו, הוא כבר אפילו לא מספר לו. השבוע, אחרי שיחה עם פרס, שרון אמר שעשה שגיאה כשכינה את ערפאת רוצח ושקרן, והוא יפסיק להתבטא כך.
פרס בנה את מסדרון הרפת שנקרא הבלגה, והוא מוליך רק למכלאה אחת: בחזרה לאוסלו. הוא שיכנע את שרון להכנס לשם, בטענה הנשמעת הגיונית, שכך נקנה את אהדת העולם, וזה לא עולה כלום כי לחזור לפעילות מבצעית לוחמת תמיד יהיה אפשר. זה בדיוק מה שסיפרו לרבין באוסלו הראשונה. אבל במעברי הרפת אי אפשר לחזור אחורה. עכשיו שרון צועד, כמו רבין לפניו, בדרך חזרה לאוסלו בלי יכולת לחזור לאחור או לסטות ימין ושמאל. הוא הולך לאט כי הוא רואה לאן זה מוביל, ומחפש איזה מוצא או מקום להסתובב בדרך. שמעון הרפתן מזרז אותו במכות מקל קלות מאוד באחוריו, ולא ממהר. למה למהר?
המאמר הופיע ב"ידיעות אחרונות" כ"ב תמוז תשס"א
שרון רוצה להכות את ערפאת, למוטט את הרשות הפלשתינית, ואחר כך, עם מי שיבוא במקומה, לעשות הסדר ביניים ארוך טווח, על פלוס או מינוס מחצית יהודה ושומרון. בתוכנית הזאת הוא לא יכול להתחיל את הצעד הראשון בלי פרס.
פרס, לעומת זאת, רוצה לחזור לאוסלו, ובסדר הזה: להקפיא את ההתנחלויות, ובהמשך לעקור כמה מהן, לייצב הפסקת אש זמנית וחלקית, לבצע פעימה שלישת, ולשבת לדון על הסדר הקבע במשמעותו האוסלואית. וגם פרס לא יכול להתחיל את הצעד הראשון בלי שרון. לכאורה זה מצב של תיקו, שיכול להתפתח לשני הכיוונים.
אבל מי שעשה בפוליטיקה את כל השנים שעשה בה שרון, צריך כבר להכיר את התקדימים. פרס עם רבין, פרס עם שמיר, ושוב פרס עם רבין. היום מאוד לא תקין-פוליטית לומר את הדברים, אבל האמת הידועה לכל היא ש"מורשת רבין" לא היתה ולא נבראה. בחלומותיו הגרועים ביותר רבין לא ראה את עצמו חותם עם ערפאת על נייר כלשהו, בוודאי לא על הנייר הזה, המחורר כמו גבינה שוויצרית, לדברי רבין עצמו. שלושה ימים לפני החתימה על הסכם אוסלו, רבין עוד אמר שהוא לא בטוח אם בכלל ייסע לוושינגטון, אבל בכל מקרה הוא בטוח שלא ילחץ את ידו של ערפאת. שמעון פרס הוביל אותו לאוסלו ולערפאת, כמו רפתן שמוביל פרה לחליבה. בקצת פיתויים, קצת מכות קלות, ובעיקר מסדרון בנוי וצר שברגע שנכנסת לתוכו אין לך שום אפשרות לחזור אחורה או לסטות ימין ושמאל. האיש שהפסיד בכל התמודדות, מול כל יריב, בכל גוף בוחר, מעולם לא הפסיד בכיפוף ידיים בתוך המנגנון. הוא מביס את כולם ותמיד גורר אותם כמו צאן ובקר אל המכלאה שהוא בחר.
והנה לאן הוא כבר גרר את אריק (מלך ישראל) שרון: שרון נשאל על עניין הקפאת ההתנחלויות, אחרי פרסום דו"ח מיטשל. הוא ענה: לא נסכים לקבל שום תנאי להפסקת אש, בטח לא לתנאי הזה. לא נשלם דמי חסות. פרס עמד בצד וחייך חיוך קטן לעצמו. כעבור שבוע הסכמנו. כבר שלוש ארבע פעמים שרון נכנס לישיבת הקבינט נץ טורף ויצא ממנה מבליג סידרתי. מעניין מי זה שם שינה את דעתו, ואיך. שרון אמר שלא יהיה מו"מ מדיני תחת אש, ופרס שובר את הקרח בהדרגה ובהתמדה. הוא כבר נפגש עם ערפאת כאילו פגישה בלתי נמנעת מתוקף הנימוס המקובל בין שני סוציאליסטים קשישים ונשואי פנים. אחר כך בא אבו-עלא, ושרון אמר לעיתונאים, בחיוך ממזרי של יודע ומסתיר, שאם בכלל היתה פגישה כזאת, היא בוודאי היתה על דעתו. כולם צחקו, אבל לפי מיטב שיפוטי החיוך הממזרי היה בלוף, ושרון באמת הופתע. לא רק שפרס לא שואל אותו, הוא כבר אפילו לא מספר לו. השבוע, אחרי שיחה עם פרס, שרון אמר שעשה שגיאה כשכינה את ערפאת רוצח ושקרן, והוא יפסיק להתבטא כך.
פרס בנה את מסדרון הרפת שנקרא הבלגה, והוא מוליך רק למכלאה אחת: בחזרה לאוסלו. הוא שיכנע את שרון להכנס לשם, בטענה הנשמעת הגיונית, שכך נקנה את אהדת העולם, וזה לא עולה כלום כי לחזור לפעילות מבצעית לוחמת תמיד יהיה אפשר. זה בדיוק מה שסיפרו לרבין באוסלו הראשונה. אבל במעברי הרפת אי אפשר לחזור אחורה. עכשיו שרון צועד, כמו רבין לפניו, בדרך חזרה לאוסלו בלי יכולת לחזור לאחור או לסטות ימין ושמאל. הוא הולך לאט כי הוא רואה לאן זה מוביל, ומחפש איזה מוצא או מקום להסתובב בדרך. שמעון הרפתן מזרז אותו במכות מקל קלות מאוד באחוריו, ולא ממהר. למה למהר?
המאמר הופיע ב"ידיעות אחרונות" כ"ב תמוז תשס"א