הרשימה הארוכה של מספידים והספדים לזכר פייסל חוסייני, יצרה את הרושם שהנפטר הוא מנהיג ציוני דגול, חסיד זכויות האדם, או לפחות אדם שתרומתו לשלום המין האנושי היא יוצאת דופן וראויה לכל שבח. דוגמאות אחדות לדברי השבח שהרעיפו היונים המקוננות: אציל, נסיך, פרטנר, ידיד, נעים הליכות, פטריוט נאמן למולדתו, אבדה גדולה והיסטורית, בקיצור: יפה הבלורית והתואר.
לא נותר לח"מ אלא להצטרף לעדת המספידים ולבחור מעשה ראוי לשבח בין כל הישגיו של המנוח. מסתבר שאחרי-מות קדושים אמור: כה רב זכויות ומעשים היה האיש, עד שגם במותו ציווה לעם ישראל את החיים, והצילנו מידיהם, ידי מספידיו בני עמנו. בטרם הובא למנוחת עולמים בעיר שהוא והם ביקשו לשסע, חיבל חוסייני במזימה ופרש לעולם שכולו טוב. ואפילו פרישתו של איש השלום נעשתה בעיצומה של פעילות למען היעד הנכסף: במהלך ועידה שעסקה בגיבוש מדיניות ערבית נגד הנורמליזציה עם ישראל. עד שעת מותו היה האיש נאמן לרעיון 'השלום'.
מסתבר שיוסי ביילין ורון פונדק נפגשו עם חוסייני בלונדון, כחודש לפני מותו ודנו אתו בפרוייקט תכנון ירושלים בתקופת 'השלום'. השלושה הגיעו כבר לשלבים מתקדמים של ניסוח קווי ההסדר בירושלים. "עכשיו אני חושש שזה אבוד", אומר פונדק, "ואת הוואקום שיווצר אחרי מותו של האציל הירושלמי חוסייני יתפסו קיצונים אלימים". לנוכח ניסיוננו המר עם פירות הבאושים המדממים שמניבים מגעיהם של ביילין ופונדק עם גורמים פלשתינאים, ובראשם מלחמת אוסלו, לרוב הציבור אין תחושת אובדן אלא דווקא רווח והצלה בעקבות הסתלקותו של 'האציל'. כאשר ביילין, פונדק ויתר 'מהנדסי' המחדל הגדול בתולדות ישראל כואבים ואבלים, קורבנותיה המיועדים של מזימתם החדשה יכולים להרגיש הקלה מסוימת. כאשר ישראלים אלה מזדהים ומעריצים את מנהיג הלאומנות הערבית בירושלים, הדבר מעמיד באור מגוחך את גינוים למנהיג הלאומנות האוסטרית בווינה. פאשיזם הוא פאשיזם, גם אם הוא זוכה להיתר כשרות מטעם השמאל הקיצוני בישראל.
קיימת חפיפה מלאה כמעט בין היונים המקוננות לבין האדריכלים הבלתי-אחראים, שעשו את מלאכתם רמייה, שמכרו אשליית 'שלום' לציבור צמא, שהציגו את הסכם אוסלו כ'שלום' ואת המזהירים מפניו כנצים טורפים. וכל זאת, בשעה שהם עצמם הזדהו עם כל גילוי של לאומנות ואלימות ערבית, וסיפקו את הנשק ואת הבסיס הטריטוריאלי להגברת האלימות, בעטיפה השקרית של 'צעדים בוני אמון', שלא היו אלא צעדים בוני אסון.
בהבדל מאסון ורסאי, במקרה של מחדל אוסלו טרם הוקמה ועדת חקירה, למרות שהאסון גדול עשרת מונים; למרות שרבים התריעו מפניו, ולכן הוקעו ועדיין מוקעים כמחרחרי מלחמה; למרות שקורבנות מלחמת אוסלו נופלים מדי יום משני צדי "הקו הירוק"; למרות שהמסיתים מן השמאל הקיצוני קוראים לערפאת ולמחבליו לטבוח רק ביהודים מצדו ה"לא-נכון" של קו זה. אבל הפעם התקשורת 'הממלכתית' ממשיכה לשתף פעולה עם מוכרי האשליות ועם הקברניטים לשעבר של ספינת השוטים. שוב ושוב הם מככבים על כל במה רמה ותחת כל מיקרופון רענן. שוב ושוב מרואיינים צמד היוסי'ם, ח"כ ששימש כיועצו של רב-המחבלים, ומנהיגי הטרור של אש"ף/חמאס וגרורותיהם. היעלה על הדעת שמתכנני אולם "ורסאי" ירואיינו שוב ושוב ברוח אוהדת, ויתאפשר להם להצדיק את פרי תכנונם?! במדינת חוק מתוקנת היה אדם כמו יוסי ביילין מועמד לדין על-פי חוק, לעשיית דין באש"ף ובעוזריו. במדינה הפוסט-אוסלואית והפוסט-ציונית הוא זכה לשמש כשר משפטים.
טחי התפל, אלה שפעלו בימי יחזקאל הנביא ואלה שפועלים בעידן אוסלו, "הטעו את עמי, לאמור שלום ואין שלום, והוא בונה חיץ ("הפרדה") והנם טחים אותו תפל" (יחזקאל י"ג, י'). כאז כן עתה: "והנה נפל הקיר; הלוא ייאמר אליכם ("ועדת חקירה"), איה הטיח אשר טחתם?" (שם, י"ב).
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
לא נותר לח"מ אלא להצטרף לעדת המספידים ולבחור מעשה ראוי לשבח בין כל הישגיו של המנוח. מסתבר שאחרי-מות קדושים אמור: כה רב זכויות ומעשים היה האיש, עד שגם במותו ציווה לעם ישראל את החיים, והצילנו מידיהם, ידי מספידיו בני עמנו. בטרם הובא למנוחת עולמים בעיר שהוא והם ביקשו לשסע, חיבל חוסייני במזימה ופרש לעולם שכולו טוב. ואפילו פרישתו של איש השלום נעשתה בעיצומה של פעילות למען היעד הנכסף: במהלך ועידה שעסקה בגיבוש מדיניות ערבית נגד הנורמליזציה עם ישראל. עד שעת מותו היה האיש נאמן לרעיון 'השלום'.
מסתבר שיוסי ביילין ורון פונדק נפגשו עם חוסייני בלונדון, כחודש לפני מותו ודנו אתו בפרוייקט תכנון ירושלים בתקופת 'השלום'. השלושה הגיעו כבר לשלבים מתקדמים של ניסוח קווי ההסדר בירושלים. "עכשיו אני חושש שזה אבוד", אומר פונדק, "ואת הוואקום שיווצר אחרי מותו של האציל הירושלמי חוסייני יתפסו קיצונים אלימים". לנוכח ניסיוננו המר עם פירות הבאושים המדממים שמניבים מגעיהם של ביילין ופונדק עם גורמים פלשתינאים, ובראשם מלחמת אוסלו, לרוב הציבור אין תחושת אובדן אלא דווקא רווח והצלה בעקבות הסתלקותו של 'האציל'. כאשר ביילין, פונדק ויתר 'מהנדסי' המחדל הגדול בתולדות ישראל כואבים ואבלים, קורבנותיה המיועדים של מזימתם החדשה יכולים להרגיש הקלה מסוימת. כאשר ישראלים אלה מזדהים ומעריצים את מנהיג הלאומנות הערבית בירושלים, הדבר מעמיד באור מגוחך את גינוים למנהיג הלאומנות האוסטרית בווינה. פאשיזם הוא פאשיזם, גם אם הוא זוכה להיתר כשרות מטעם השמאל הקיצוני בישראל.
קיימת חפיפה מלאה כמעט בין היונים המקוננות לבין האדריכלים הבלתי-אחראים, שעשו את מלאכתם רמייה, שמכרו אשליית 'שלום' לציבור צמא, שהציגו את הסכם אוסלו כ'שלום' ואת המזהירים מפניו כנצים טורפים. וכל זאת, בשעה שהם עצמם הזדהו עם כל גילוי של לאומנות ואלימות ערבית, וסיפקו את הנשק ואת הבסיס הטריטוריאלי להגברת האלימות, בעטיפה השקרית של 'צעדים בוני אמון', שלא היו אלא צעדים בוני אסון.
בהבדל מאסון ורסאי, במקרה של מחדל אוסלו טרם הוקמה ועדת חקירה, למרות שהאסון גדול עשרת מונים; למרות שרבים התריעו מפניו, ולכן הוקעו ועדיין מוקעים כמחרחרי מלחמה; למרות שקורבנות מלחמת אוסלו נופלים מדי יום משני צדי "הקו הירוק"; למרות שהמסיתים מן השמאל הקיצוני קוראים לערפאת ולמחבליו לטבוח רק ביהודים מצדו ה"לא-נכון" של קו זה. אבל הפעם התקשורת 'הממלכתית' ממשיכה לשתף פעולה עם מוכרי האשליות ועם הקברניטים לשעבר של ספינת השוטים. שוב ושוב הם מככבים על כל במה רמה ותחת כל מיקרופון רענן. שוב ושוב מרואיינים צמד היוסי'ם, ח"כ ששימש כיועצו של רב-המחבלים, ומנהיגי הטרור של אש"ף/חמאס וגרורותיהם. היעלה על הדעת שמתכנני אולם "ורסאי" ירואיינו שוב ושוב ברוח אוהדת, ויתאפשר להם להצדיק את פרי תכנונם?! במדינת חוק מתוקנת היה אדם כמו יוסי ביילין מועמד לדין על-פי חוק, לעשיית דין באש"ף ובעוזריו. במדינה הפוסט-אוסלואית והפוסט-ציונית הוא זכה לשמש כשר משפטים.
טחי התפל, אלה שפעלו בימי יחזקאל הנביא ואלה שפועלים בעידן אוסלו, "הטעו את עמי, לאמור שלום ואין שלום, והוא בונה חיץ ("הפרדה") והנם טחים אותו תפל" (יחזקאל י"ג, י'). כאז כן עתה: "והנה נפל הקיר; הלוא ייאמר אליכם ("ועדת חקירה"), איה הטיח אשר טחתם?" (שם, י"ב).
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.