שתי השליחויות אל ערפאת, זו של עמרי שרון וזו של שמעון פרס, תירשמנה בהיסטוריה כציוני דרך חשובים במסלול סטייתו של אריאל שרון ושלטונו שמאלה.
נזכיר לעצמנו את סדר האירועים. תחילה היו פרסומים בעיתונות חוץ שעשו כאן רעש גדול, בדבר תכניות צבאיות לפעולה רבתי, במטרה לעקור את השלטון הטרוריסטי משורשו, ולסלק מכאן את הרשות הפלסטינית, עם ערפאת בראשה. דובר אפילו על מחיר של מאות הרוגים אצלנו חלילה, ואלפים אצלם.
מיד אח"כ נשלח עמרי שרון בבהילות אל ערפאת, ואח"כ דלף, ששליחותו היתה הרגעת ערפאת בהבטחה חגיגית של שרון, שחיסולו וחיסול שלטונו אף לא עלו על קצה דעתה של מדינת ישראל.
בין לבין קרה דבר מן החמורים בתולדות הדיפלומטיה הישראלית: מצרים איימה במלחמה! מובארק הודיע בקולו: אם תיגעו בערפאת, זה סוף השלום עם הערבים ואוסמה אל בז, יועצו, איים: לא נשאיר את סוריה לבדה!
יש להעריך את מלוא משמעותו של האיום הזה: האם בשביל זה נתנו להם את סיני, כדי שבמבחן האמת, כשהפלסטינים הורגים בנו ואנחנו מבקשים להלחם בחזרה תקרוס עלינו תקרת השלות כמו אולם וורסיי, ו"השלום" עם מצרים יתמוטט כמו פל-קל?
אם כך בשביל מה צריך בכלל הסכם שלום, אם בעת מבחן הוא איננו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו? אבל שרון ספג את היריקה המצרית כאלו היתה גשם, ולמרות האיום במלחמה ובצילו, שיגר למצרים את האיש שאינו יודע בושה עם המסר של עומרי שפירושו קבלת האולטימטום המצרי, התחייבות שלא לערער את שלטונו של ערפאת בשום תנאי ובשום מצב, וההתחייבות הזאת ניתנה למצרים בנוכחות ערפאת. זו אינה רק כניעה מבישה, זה מתן תעודת ביטוח לאויב בשעת מלחמה.
שהרי כל המעמד הזה של הבטחה כי בשום תנאי ישראל לא תפגע בעצם שלטונו של ערפאת, יש בו הגיון רק במצב של המשך הטרור. ולכן, בקהיר התפרקה ישראל מן האופציה לנצח את האויב.
מעתה, ערפאת יכול לעשות לנו בבטחה גמורה עוד ועוד דולפינריומים, עשרות-עשרות טבוחים חלילה, בידיעה מלאה שהוא יושב בטח מאחורי האיום המצרי והכניעה של שרון.
במישור הצבאי, במסלול מלחמת-אוסלו, זה ציון דרך חשוב וגורלי.
לא פחות גרועה היא המשמעות המדינית: הלא הרשות הפלסטינית, "הרש"פ", היא הפרי, היא ההתגלמות עלי אדמות של אוסלו. הפלתה והוצאתה מן הארץ של הרשות הפלסטינית, של ממסד תוניס ובראשו ערפאת, זו היתה אמורה להיות מטרת המלחמה של ישראל, הסרת הסכנה הקיומית של צמיחת מדינת טרור בתוך תוכה של ארץ ישראל. תמיד טענו הציניקנים מן השמאל שאין ניצחון צבאי, ולאחרונה גם שרון הצטרף לתזה הזאת. עכשיו עם ישראל סופג את מלוא משמעותה : תחת שלטונו של שרון אין עוד אופציה להינצל מן המדינה הפלסטינית, ובעצם מדינת הטרור כבר קיימת, בצילה של ערובה מצרית, מגובה באיום מלחמה מצרי ובהכרה ישראלית, בצורת כניעה לאיום הזה. מעתה, לא חשוב מה יהיו מהלכי המלחמה וקורבנותיה, מה שצה"ל יעשה הוא אינו יכול לנצח עוד. הוא אינו רשאי למגר את האויב.
שום ממשלה שמאלנית, גם ממשלה של שריד-ביילין, לא היתה יכולה לעשות זאת טוב יותר, כלומר גרוע יותר.
הוסיפו על כך את ההתחייבות של שרון, במסמך מיטצ'ל, להקפיא את כל ההתנחלויות ותבינו שיש כאן קו מדיני רצוף ועקיב. מעולם לא היה לפרס טוב כל כך, מעולם לא היה לו שלטון מלא כל כך, לא בימי רבין, ובוודאי לא אצל ברק.
חבל, הלב כואב, האכזבה גדולה, אך מי שחפץ חיים, חייב להביט למציאות בעיניים:
אם ישראל רוצה להתנער מפסק דין המוות על ההתנחלות ביש"ע ו"הקפאה" אינה פחות מזה אם היא רוצה למנוע הקמת מדינה פלסטינית על אדמתה ולשים קץ לשלטון מדינת הפירטים ששמה הרש"פ,עליה לסלק תחילה את שרון מראשות הממשלה.
אני יודע, שהמלים הללו קשות להרבה מאזינים במחנה הלאומי שהורגלו לראות בשרון גם "מר התיישבות" וגם "מר בטחון", אך לא יועיל לשחק בת היענה ולטמון את הראש בחול.
המסקנה המעשית היא שצריך להגיע במהירות האפשרית לבחירות כלליות לכנסת.
לא אחר מאשר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט משה לנדוי, דרש זאת במאמר חשוב שפרסם וכאן נזכרים שנתניהו סרב לקבל את ראשות הממשלה, שכבר היתה בכיסו, ללא בחירות תחילה, שבהן התחזית היתה שהימין, הדתיים ומפלגות העולים ביחד, יזכו ברוב מוחץ שעוד לא היה כמותו, שיאפשר להם לשלוט ולהשליט מדיניות, כפי שהשמאל יודע לעשות.
אמרתי שהתחזית הזאת היתה, מפני שמניות הימין, שעלו ועלו ככל שנפלו מניות אוסלו, שוב יורדות, עם כל יום של הבלגה ואיפוק, כל יום שבו דליה איציק יכולה לקרקר : אתם רואים? הנה שרון בשלטון ואין לו דרך, אין לו תכנית, גם הוא אינו יכול לנצח, ואנחנו קובעים את הדרך!
ואל תשאלו, מי יבוא במקומו של שרון. לא אלמן ישראל, והטבע אינו סובל וואקום.
לו נערכו הבחירות מחר, אני אישית הייתי מצביע לראשונה מפד"ל: למרות הביקורת על אישיות זו או אחרת, המפלגה הזאת שמרה דרך כל הממשלות על נאמנותה לא"י ולהתיישבות, בעוד אשר הליכוד רק אכזב ואכזב. ואם אכן נכון הדבר שדמויות כמו אפי איתם והרב מוטי אילו יצטרפו, אין לי ספק שרבים מן הבוחרים הדתיים-לאומיים יחזרו הביתה. אחרים יתנו אולי צ'אנס שני לנתניהו. אחר הכל, מה יכול לקרות? אם הפלנו אותו פעם אחת, נוכל לעשות זאת גם פעם שניה אם יאכזב שוב. הגיע הזמן שעם ישראל ילמד ויפנים מה זאת דמוקרטיה, ומה הכוח שהיא נותנת לו.
נזכיר לעצמנו את סדר האירועים. תחילה היו פרסומים בעיתונות חוץ שעשו כאן רעש גדול, בדבר תכניות צבאיות לפעולה רבתי, במטרה לעקור את השלטון הטרוריסטי משורשו, ולסלק מכאן את הרשות הפלסטינית, עם ערפאת בראשה. דובר אפילו על מחיר של מאות הרוגים אצלנו חלילה, ואלפים אצלם.
מיד אח"כ נשלח עמרי שרון בבהילות אל ערפאת, ואח"כ דלף, ששליחותו היתה הרגעת ערפאת בהבטחה חגיגית של שרון, שחיסולו וחיסול שלטונו אף לא עלו על קצה דעתה של מדינת ישראל.
בין לבין קרה דבר מן החמורים בתולדות הדיפלומטיה הישראלית: מצרים איימה במלחמה! מובארק הודיע בקולו: אם תיגעו בערפאת, זה סוף השלום עם הערבים ואוסמה אל בז, יועצו, איים: לא נשאיר את סוריה לבדה!
יש להעריך את מלוא משמעותו של האיום הזה: האם בשביל זה נתנו להם את סיני, כדי שבמבחן האמת, כשהפלסטינים הורגים בנו ואנחנו מבקשים להלחם בחזרה תקרוס עלינו תקרת השלות כמו אולם וורסיי, ו"השלום" עם מצרים יתמוטט כמו פל-קל?
אם כך בשביל מה צריך בכלל הסכם שלום, אם בעת מבחן הוא איננו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו? אבל שרון ספג את היריקה המצרית כאלו היתה גשם, ולמרות האיום במלחמה ובצילו, שיגר למצרים את האיש שאינו יודע בושה עם המסר של עומרי שפירושו קבלת האולטימטום המצרי, התחייבות שלא לערער את שלטונו של ערפאת בשום תנאי ובשום מצב, וההתחייבות הזאת ניתנה למצרים בנוכחות ערפאת. זו אינה רק כניעה מבישה, זה מתן תעודת ביטוח לאויב בשעת מלחמה.
שהרי כל המעמד הזה של הבטחה כי בשום תנאי ישראל לא תפגע בעצם שלטונו של ערפאת, יש בו הגיון רק במצב של המשך הטרור. ולכן, בקהיר התפרקה ישראל מן האופציה לנצח את האויב.
מעתה, ערפאת יכול לעשות לנו בבטחה גמורה עוד ועוד דולפינריומים, עשרות-עשרות טבוחים חלילה, בידיעה מלאה שהוא יושב בטח מאחורי האיום המצרי והכניעה של שרון.
במישור הצבאי, במסלול מלחמת-אוסלו, זה ציון דרך חשוב וגורלי.
לא פחות גרועה היא המשמעות המדינית: הלא הרשות הפלסטינית, "הרש"פ", היא הפרי, היא ההתגלמות עלי אדמות של אוסלו. הפלתה והוצאתה מן הארץ של הרשות הפלסטינית, של ממסד תוניס ובראשו ערפאת, זו היתה אמורה להיות מטרת המלחמה של ישראל, הסרת הסכנה הקיומית של צמיחת מדינת טרור בתוך תוכה של ארץ ישראל. תמיד טענו הציניקנים מן השמאל שאין ניצחון צבאי, ולאחרונה גם שרון הצטרף לתזה הזאת. עכשיו עם ישראל סופג את מלוא משמעותה : תחת שלטונו של שרון אין עוד אופציה להינצל מן המדינה הפלסטינית, ובעצם מדינת הטרור כבר קיימת, בצילה של ערובה מצרית, מגובה באיום מלחמה מצרי ובהכרה ישראלית, בצורת כניעה לאיום הזה. מעתה, לא חשוב מה יהיו מהלכי המלחמה וקורבנותיה, מה שצה"ל יעשה הוא אינו יכול לנצח עוד. הוא אינו רשאי למגר את האויב.
שום ממשלה שמאלנית, גם ממשלה של שריד-ביילין, לא היתה יכולה לעשות זאת טוב יותר, כלומר גרוע יותר.
הוסיפו על כך את ההתחייבות של שרון, במסמך מיטצ'ל, להקפיא את כל ההתנחלויות ותבינו שיש כאן קו מדיני רצוף ועקיב. מעולם לא היה לפרס טוב כל כך, מעולם לא היה לו שלטון מלא כל כך, לא בימי רבין, ובוודאי לא אצל ברק.
חבל, הלב כואב, האכזבה גדולה, אך מי שחפץ חיים, חייב להביט למציאות בעיניים:
אם ישראל רוצה להתנער מפסק דין המוות על ההתנחלות ביש"ע ו"הקפאה" אינה פחות מזה אם היא רוצה למנוע הקמת מדינה פלסטינית על אדמתה ולשים קץ לשלטון מדינת הפירטים ששמה הרש"פ,עליה לסלק תחילה את שרון מראשות הממשלה.
אני יודע, שהמלים הללו קשות להרבה מאזינים במחנה הלאומי שהורגלו לראות בשרון גם "מר התיישבות" וגם "מר בטחון", אך לא יועיל לשחק בת היענה ולטמון את הראש בחול.
המסקנה המעשית היא שצריך להגיע במהירות האפשרית לבחירות כלליות לכנסת.
לא אחר מאשר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט משה לנדוי, דרש זאת במאמר חשוב שפרסם וכאן נזכרים שנתניהו סרב לקבל את ראשות הממשלה, שכבר היתה בכיסו, ללא בחירות תחילה, שבהן התחזית היתה שהימין, הדתיים ומפלגות העולים ביחד, יזכו ברוב מוחץ שעוד לא היה כמותו, שיאפשר להם לשלוט ולהשליט מדיניות, כפי שהשמאל יודע לעשות.
אמרתי שהתחזית הזאת היתה, מפני שמניות הימין, שעלו ועלו ככל שנפלו מניות אוסלו, שוב יורדות, עם כל יום של הבלגה ואיפוק, כל יום שבו דליה איציק יכולה לקרקר : אתם רואים? הנה שרון בשלטון ואין לו דרך, אין לו תכנית, גם הוא אינו יכול לנצח, ואנחנו קובעים את הדרך!
ואל תשאלו, מי יבוא במקומו של שרון. לא אלמן ישראל, והטבע אינו סובל וואקום.
לו נערכו הבחירות מחר, אני אישית הייתי מצביע לראשונה מפד"ל: למרות הביקורת על אישיות זו או אחרת, המפלגה הזאת שמרה דרך כל הממשלות על נאמנותה לא"י ולהתיישבות, בעוד אשר הליכוד רק אכזב ואכזב. ואם אכן נכון הדבר שדמויות כמו אפי איתם והרב מוטי אילו יצטרפו, אין לי ספק שרבים מן הבוחרים הדתיים-לאומיים יחזרו הביתה. אחרים יתנו אולי צ'אנס שני לנתניהו. אחר הכל, מה יכול לקרות? אם הפלנו אותו פעם אחת, נוכל לעשות זאת גם פעם שניה אם יאכזב שוב. הגיע הזמן שעם ישראל ילמד ויפנים מה זאת דמוקרטיה, ומה הכוח שהיא נותנת לו.