עד הסוף רקדו נוסעי ה"טיטאניק" על ספינת חלומותיהם. הם לא הבחינו שאוניית הפאר התנגשה בקרחון ושוקעת במצולות. זיכרון זה מתעורר לנוכח ההסרטה המצמררת של הריקודים באולם "ורסאי", רגעים ספורים לפני הקריסה הנוראה. החוגגים לא יכלו לשער שאנשים בלתי אחראיים טמנו להם מלכודת, ושהאושר שעל פניהם עתיד להימחק תוך זמן קצר.
ככל הנראה מדובר בכשל הנדסי חמור ביותר, של בעלי מקצוע שאינם מהשורה הראשונה, שעשו את מלאכתם לא-נאמנה, שהונו את מי שקיבל את העבודה מהם ואת מי שעתיד להסתכן תוך כדי שימוש בפרי תכנונם הכושל. לנוכח חומרת האסון, לכל מובן הצורך בהקמת ועדת חקירה שתבדוק את נסיבות האסון ואת תפקודם של בעלי המקצוע ושל הרשויות, שתבחן האם יש חשש למעשים פליליים של מי מהמעורבים, שתצביע על אשמים, ושתמליץ על אמצעים למניעת אסונות מסוג זה. עוד לפני שבית-המשפט אמר את דברו, האשמים כבר מוקעים על-ידי התקשורת ועל-ידי הציבור.
גם על ספינת האשליות הישראלית, זו שהתנפצה אל קרחון אוסלו ורבים מנוסעיה מדממים, יש עדיין מי שחוגג. במקרה זה, רבים מהנוסעים, כולל רבים שהשתתפו בחגיגה הראשונית של "המזרח התיכון החדש", התפכחו ומתפכחים, ורואים את הקריסה, שהיתה צפויה מראש. גם כאן מדובר באדריכלים בלתי-אחראים, שעשו את מלאכתם רמייה, שמכרו אשליית "שלום" לציבור צמא. גם כאן מדובר בשינוי ייעוד חסר אחריות: של אולם מתעשייה לשמחות, ושל מדינה יהודית-ציונית למדינת כל אזרחיה, שינוי אשר בהכרח מביא לקריסה.
אבל במקרה זה, טרם הוקמה ועדת חקירה, למרות שהאסון גדול עשרת מונים; למרות שרבים התריעו מפניו, ולכן הוקעו ועדיין מוקעים כמחרחרי מלחמה; למרות שקורבנות מלחמת אוסלו נופלים מדי יום משני צדי "הקו הירוק"; למרות שהמסיתים מן השמאל הקיצוני קוראים לערפאת ולמחבליו לטבוח רק ביהודים מצדו ה"לא-נכון" של הקו. אבל הפעם התקשורת "הממלכתית" ממשיכה לשתף פעולה עם מוכרי האשליות ועם הקברניטים לשעבר של ספינת השוטים. שוב ושוב הם מככבים על כל במה: צמד היוסי'ם, ח"כ ששימש כיועצו של רב-המחבלים, ומנהיגי הטרור של אש"ף/חמאס וגרורותיהם. היעלה על הדעת שמתכנני אולם "ורסאי" ירואיינו עוד ועוד ברוח אוהדת ויתאפשר להם להצדיק את פרי תכנונם?! במדינת חוק מתוקנת היה אדם כמו יוסי ביילין מועמד לדין על-פי חוק לעשיית דין באש"ף ובעוזריו. במדינה הפוסט-אוסלואית והפוסט-ציונית הוא זכה לשמש כשר משפטים.
בעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים ב-1973 נתבעה אחריות מיניסטריאלית, וראש הממשלה ושר-הביטחון הוכרחו להתפטר. אחרי הטבח שעשו ערבים בערבים בלבנון ב-1982 נאלץ שר-הביטחון לסיים את תפקידו. כאשר נרצח יצחק רבין ב-1995 על-ידי עשב שוטה התחיל מסע הסתה נגד מחצית הציבור הישראלי, והושמעה דרישה לחשבון נפש. אבל, בכל הקשור לאסון אוסלו קיימים כנראה כללים אחרים: מחוללי המחדל עתיר-הקורבנות, לא נתבעו לאחריות מיניסטריאלית ולא הסתלקו או סולקו מהחיים הציבוריים; למרות מאות הקורבנות שגרמו מחבלי ערפאת לאזרחי ישראל וחייליה, העשבים השוטים אינם מראים כל נטייה לחשבון נפש, או להבנת גודל האסון שהמיטו על ישראל.
מהנדסים השוגים בתכנון גשרים ואולמות נותנים את הדין כאשר פרי-תכנונם קורס. כך היה, למשל, במקרים של גשר שפירים וגשר המכבייה, שבהם הורשעו המהנדסים ברשלנות שהביאה למותם של קורבנות בודדים. השופטים קבעו לגבי מחדליהם קריטריונים מחמירים ביותר. "המהנדסים" שניסו להקים את גשר אוסלו ללא הערכת סיכונים מקדימה ומבוססת, מעולם לא הועמדו לדין, למרות שמחדליהם כבר גרמו למאות קורבנות יהודים וערבים, והמספר הסופי עדיין איננו ידוע.
במשפטם של נאשמי גשר המכבייה קבעו השופטים כי לגשר לא היה סיכוי לעמוד במטלה התפקודית שלו, ושהוא נבנה באווירה של רשלנות, קלות דעת וחוסר רצינות, תוך זלזול בדרישות החוק ובנהלים התקינים. השופטים קבעו ש"הנאשמים במקרה שבפנינו נהגו ברשלנות חמורה ומתמשכת, מתחילתו של פרויקט הגשר ועד לאירוע האסון, למן השלב של הזמנת הגשר וקבלת העבודה, דרך תכנונו של הגשר ובנייתו וכלה בהכשרת השימוש בגשר ובקריסתו". בנימוקים לגזרי הדין נקבע ש"מטרה חשובה היא לטלטל את העוסקים בענף באופן שיהיו ערים לתוצאות הקטלניות העלולות לנבוע מסוג הרשלנות שהוכח, דבר שיביא להפנמת שיטות עבודה בטוחות ושמירה קפדנית על חיי אדם". ביטויים דומים סביר להניח שיופיעו בגזר הדין של מהנדסי ורסאי.
השופטים קבעו למעשה שהמעורבים בקריסת הגשר לא עשו את המוטל עליהם בכל הקשור לתכנון ולביצוע של הגשר, ולהערכת הסיכונים הכרוכים במעשיהם. סקר סיכונים נדרש לא רק בעת תכנון גשר, הקמת בניין, ביצוע ניסוי מסוכן, או ניתוח מורכב. הוא דרוש גם בתהליך מדיני בכלל, ובפרט כשהתהליך מסוכן ושנוי במחלוקת, ועוד יותר כשלכל אורכו נשמעות אזהרות והתרעות. ברברה טוכמן כתבה את "מצעד האיוולת" לפני שנחתם הסכם אוסלו. לו התעכב הספר ניתן היה לכלול בו את הדוגמא האולטימטיבית לנאמר בו: "מצעד איוולת" הוא מצב שבו מימשל מקבל לאורך זמן שורה של החלטות אידיוטיות, העומדות בניגוד גמור לאינטרס שלו ושל אזרחיו, כשבכל אותו הזמן מועלות על סדר היום הציבורי הצעות ואופציות למדיניות הפוכה. איש שמאל ידוע, האלוף יהושפט הרכבי, חידד את ההגדרה באומרו שאיוולת אינה מה שנראה כך במבט לאחור, אלא מה שמוכח ככזה בזמן אמת. "תהליך השלום" עונה על כל ההגדרות הללו.
סקר סיכונים צריך היה להיעשות במקרה הגשר, שקריסתו הביאה לארבעה הרוגים. הערכת סיכונים חייבת היתה להיעשות במקרה האולם שהתמוטטותו הביאה לעשרות קורבנות. קל וחומר קיימת חובה לנתח סיכונים של תהליך שכבר גרם לאלפי הרוגים, לא סופי. אפילו משיקולי בטיחות בסיסיים יש הכרח לנתח את התהליך ולקבוע אמות-מידה להצלחה, או לכישלון, מה גם שהתהליך הוגדר מלכתחילה על-ידי יצחק רבין כניסיון שניתן להפסקה במקרה כישלון. כללי אמנת הלסינקי קובעים מתי חובה להפסיק ניסוי רפואי אפילו באדם אחד. מדוע אין מיושמים אותם כללים לגבי ניסוי אוסלו המסכן מיליוני בני-אדם, משני העמים?!
השופטים במשפט גשר המכבייה כתבו: "מביטים אנו בעיניהם של האנשים היושבים על ספסל הנאשמים, אשר לא חפצו בתוצאה המחרידה, אך ברשלנותם אחראים לה. ומנגד, לנגד עינינו המשפחות, החברים והקרובים של הנספים והפצועים". אפילו היום, עדיין צריך הערכת סיכונים מעודכנת ומחמירה של "תהליך השלום", כדי שהשופטים במשפט ההיסטוריה לא ייאלצו לומר דברים דומים באוזני המשפחות, החברים והקרובים של קורבנות התהליך הסותר כל גישה בטיחותית סבירה.
טחי התפל, אלה שפעלו בימי יחזקאל הנביא ואלה שפועלים בעידן אוסלו, "היטעו את עמי, לאמור שלום ואין שלום, והוא בונה חיץ ("הפרדה") והינם טחים אותו תפל" (יחזקאל י"ג, י'). כאז כן עתה: "והנה נפל הקיר; הלוא ייאמר אליכם ("ועדת חקירה"), איה הטיח אשר טחתם?" (שם, י"ב). מהנדסי האולם או הגשר שקרסו מרגישים אשמה ומנסים לגלגלה אל האחר. משיחי השקר שהקימו את מגדל הקלפים של אוסלו אפילו אינם מרגישים בחומרת מעשיהם. אם מקרה ורסאי הוא אסון לאומי המחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אסון אוסלו זועק לכך.
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
ככל הנראה מדובר בכשל הנדסי חמור ביותר, של בעלי מקצוע שאינם מהשורה הראשונה, שעשו את מלאכתם לא-נאמנה, שהונו את מי שקיבל את העבודה מהם ואת מי שעתיד להסתכן תוך כדי שימוש בפרי תכנונם הכושל. לנוכח חומרת האסון, לכל מובן הצורך בהקמת ועדת חקירה שתבדוק את נסיבות האסון ואת תפקודם של בעלי המקצוע ושל הרשויות, שתבחן האם יש חשש למעשים פליליים של מי מהמעורבים, שתצביע על אשמים, ושתמליץ על אמצעים למניעת אסונות מסוג זה. עוד לפני שבית-המשפט אמר את דברו, האשמים כבר מוקעים על-ידי התקשורת ועל-ידי הציבור.
גם על ספינת האשליות הישראלית, זו שהתנפצה אל קרחון אוסלו ורבים מנוסעיה מדממים, יש עדיין מי שחוגג. במקרה זה, רבים מהנוסעים, כולל רבים שהשתתפו בחגיגה הראשונית של "המזרח התיכון החדש", התפכחו ומתפכחים, ורואים את הקריסה, שהיתה צפויה מראש. גם כאן מדובר באדריכלים בלתי-אחראים, שעשו את מלאכתם רמייה, שמכרו אשליית "שלום" לציבור צמא. גם כאן מדובר בשינוי ייעוד חסר אחריות: של אולם מתעשייה לשמחות, ושל מדינה יהודית-ציונית למדינת כל אזרחיה, שינוי אשר בהכרח מביא לקריסה.
אבל במקרה זה, טרם הוקמה ועדת חקירה, למרות שהאסון גדול עשרת מונים; למרות שרבים התריעו מפניו, ולכן הוקעו ועדיין מוקעים כמחרחרי מלחמה; למרות שקורבנות מלחמת אוסלו נופלים מדי יום משני צדי "הקו הירוק"; למרות שהמסיתים מן השמאל הקיצוני קוראים לערפאת ולמחבליו לטבוח רק ביהודים מצדו ה"לא-נכון" של הקו. אבל הפעם התקשורת "הממלכתית" ממשיכה לשתף פעולה עם מוכרי האשליות ועם הקברניטים לשעבר של ספינת השוטים. שוב ושוב הם מככבים על כל במה: צמד היוסי'ם, ח"כ ששימש כיועצו של רב-המחבלים, ומנהיגי הטרור של אש"ף/חמאס וגרורותיהם. היעלה על הדעת שמתכנני אולם "ורסאי" ירואיינו עוד ועוד ברוח אוהדת ויתאפשר להם להצדיק את פרי תכנונם?! במדינת חוק מתוקנת היה אדם כמו יוסי ביילין מועמד לדין על-פי חוק לעשיית דין באש"ף ובעוזריו. במדינה הפוסט-אוסלואית והפוסט-ציונית הוא זכה לשמש כשר משפטים.
בעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים ב-1973 נתבעה אחריות מיניסטריאלית, וראש הממשלה ושר-הביטחון הוכרחו להתפטר. אחרי הטבח שעשו ערבים בערבים בלבנון ב-1982 נאלץ שר-הביטחון לסיים את תפקידו. כאשר נרצח יצחק רבין ב-1995 על-ידי עשב שוטה התחיל מסע הסתה נגד מחצית הציבור הישראלי, והושמעה דרישה לחשבון נפש. אבל, בכל הקשור לאסון אוסלו קיימים כנראה כללים אחרים: מחוללי המחדל עתיר-הקורבנות, לא נתבעו לאחריות מיניסטריאלית ולא הסתלקו או סולקו מהחיים הציבוריים; למרות מאות הקורבנות שגרמו מחבלי ערפאת לאזרחי ישראל וחייליה, העשבים השוטים אינם מראים כל נטייה לחשבון נפש, או להבנת גודל האסון שהמיטו על ישראל.
מהנדסים השוגים בתכנון גשרים ואולמות נותנים את הדין כאשר פרי-תכנונם קורס. כך היה, למשל, במקרים של גשר שפירים וגשר המכבייה, שבהם הורשעו המהנדסים ברשלנות שהביאה למותם של קורבנות בודדים. השופטים קבעו לגבי מחדליהם קריטריונים מחמירים ביותר. "המהנדסים" שניסו להקים את גשר אוסלו ללא הערכת סיכונים מקדימה ומבוססת, מעולם לא הועמדו לדין, למרות שמחדליהם כבר גרמו למאות קורבנות יהודים וערבים, והמספר הסופי עדיין איננו ידוע.
במשפטם של נאשמי גשר המכבייה קבעו השופטים כי לגשר לא היה סיכוי לעמוד במטלה התפקודית שלו, ושהוא נבנה באווירה של רשלנות, קלות דעת וחוסר רצינות, תוך זלזול בדרישות החוק ובנהלים התקינים. השופטים קבעו ש"הנאשמים במקרה שבפנינו נהגו ברשלנות חמורה ומתמשכת, מתחילתו של פרויקט הגשר ועד לאירוע האסון, למן השלב של הזמנת הגשר וקבלת העבודה, דרך תכנונו של הגשר ובנייתו וכלה בהכשרת השימוש בגשר ובקריסתו". בנימוקים לגזרי הדין נקבע ש"מטרה חשובה היא לטלטל את העוסקים בענף באופן שיהיו ערים לתוצאות הקטלניות העלולות לנבוע מסוג הרשלנות שהוכח, דבר שיביא להפנמת שיטות עבודה בטוחות ושמירה קפדנית על חיי אדם". ביטויים דומים סביר להניח שיופיעו בגזר הדין של מהנדסי ורסאי.
השופטים קבעו למעשה שהמעורבים בקריסת הגשר לא עשו את המוטל עליהם בכל הקשור לתכנון ולביצוע של הגשר, ולהערכת הסיכונים הכרוכים במעשיהם. סקר סיכונים נדרש לא רק בעת תכנון גשר, הקמת בניין, ביצוע ניסוי מסוכן, או ניתוח מורכב. הוא דרוש גם בתהליך מדיני בכלל, ובפרט כשהתהליך מסוכן ושנוי במחלוקת, ועוד יותר כשלכל אורכו נשמעות אזהרות והתרעות. ברברה טוכמן כתבה את "מצעד האיוולת" לפני שנחתם הסכם אוסלו. לו התעכב הספר ניתן היה לכלול בו את הדוגמא האולטימטיבית לנאמר בו: "מצעד איוולת" הוא מצב שבו מימשל מקבל לאורך זמן שורה של החלטות אידיוטיות, העומדות בניגוד גמור לאינטרס שלו ושל אזרחיו, כשבכל אותו הזמן מועלות על סדר היום הציבורי הצעות ואופציות למדיניות הפוכה. איש שמאל ידוע, האלוף יהושפט הרכבי, חידד את ההגדרה באומרו שאיוולת אינה מה שנראה כך במבט לאחור, אלא מה שמוכח ככזה בזמן אמת. "תהליך השלום" עונה על כל ההגדרות הללו.
סקר סיכונים צריך היה להיעשות במקרה הגשר, שקריסתו הביאה לארבעה הרוגים. הערכת סיכונים חייבת היתה להיעשות במקרה האולם שהתמוטטותו הביאה לעשרות קורבנות. קל וחומר קיימת חובה לנתח סיכונים של תהליך שכבר גרם לאלפי הרוגים, לא סופי. אפילו משיקולי בטיחות בסיסיים יש הכרח לנתח את התהליך ולקבוע אמות-מידה להצלחה, או לכישלון, מה גם שהתהליך הוגדר מלכתחילה על-ידי יצחק רבין כניסיון שניתן להפסקה במקרה כישלון. כללי אמנת הלסינקי קובעים מתי חובה להפסיק ניסוי רפואי אפילו באדם אחד. מדוע אין מיושמים אותם כללים לגבי ניסוי אוסלו המסכן מיליוני בני-אדם, משני העמים?!
השופטים במשפט גשר המכבייה כתבו: "מביטים אנו בעיניהם של האנשים היושבים על ספסל הנאשמים, אשר לא חפצו בתוצאה המחרידה, אך ברשלנותם אחראים לה. ומנגד, לנגד עינינו המשפחות, החברים והקרובים של הנספים והפצועים". אפילו היום, עדיין צריך הערכת סיכונים מעודכנת ומחמירה של "תהליך השלום", כדי שהשופטים במשפט ההיסטוריה לא ייאלצו לומר דברים דומים באוזני המשפחות, החברים והקרובים של קורבנות התהליך הסותר כל גישה בטיחותית סבירה.
טחי התפל, אלה שפעלו בימי יחזקאל הנביא ואלה שפועלים בעידן אוסלו, "היטעו את עמי, לאמור שלום ואין שלום, והוא בונה חיץ ("הפרדה") והינם טחים אותו תפל" (יחזקאל י"ג, י'). כאז כן עתה: "והנה נפל הקיר; הלוא ייאמר אליכם ("ועדת חקירה"), איה הטיח אשר טחתם?" (שם, י"ב). מהנדסי האולם או הגשר שקרסו מרגישים אשמה ומנסים לגלגלה אל האחר. משיחי השקר שהקימו את מגדל הקלפים של אוסלו אפילו אינם מרגישים בחומרת מעשיהם. אם מקרה ורסאי הוא אסון לאומי המחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אסון אוסלו זועק לכך.
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.