אגדת קמצא ובר קמצא מפתיעה אותנו בהחליפה שלוש פעמים את "האיש הרע" של הסיפור. תחת הכותרת המצהירה מראש שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, אנחנו פוגשים את העוול והבושה שנגרמו לבר-קמצא, בשל קשיחות ואטימות של בעל הסעודה.
קורא מודרני חסר סבלנות מבין מייד את הפרינציפ: בעל הסעודה הוא הרע, שבגללו חרבה ירושלים, ובר-קמצא הוא הטוב שזעקתו ועלבונו עלו השמימה. ואז מתחוללת תפנית א': בעל הסעודה נעלם מהסיפור, ומתברר שבר-קמצא הוא מלשין, רשע, ובוגד בעמו. אם כן, הוא כנראה האיש שבגללו חרבה ירושלים.
אלא שאז מתחוללת תפנית ב': בר קמצא נעלם מהסיפור, וכל התמודדות עוברת אל המנהיגים הרוחניים של האומה. ר' זכריה בן אבקולס נגד חכמים. הם מציעים פתרונות והוא פוסל אותם אחד לאחד.
בשורה התחתונה לא חרבה ירושלים בשל רשעותו של בעל הסעודה, ולא בשל בגידתו ומלשינותו של בר-קמצא. מי שגרם לחורבן היא דווקא "ענוותנותו של ר' זכריה בן-אבקולס". והלקח הוא שמנהיגות מהססת ולא החלטית עלולה לדרדר את המדינה לחורבן.
אם כך למה עשו לנו חז"ל את האמבוש הזה, לשם מה היינו צריכים להכיר קודם את קורותיהם של שני הרשעים, ולהיות מופתעים לחלוטין כשהנפגע של מערכה א' הופך להיות הפוגע של מערכה ב', והצד הנפגע של מערכה ב' הופך להיות הגורם ההרסני של מערכה ג'?
ועוד שאלה: איך כל העניין הזה נכנס לטור פוליטי במקור ראשון.
התשובה, לדעתי, היא שהחורבן "זקוק" לתשתית של רקב חברתי, רקע של בגידה לאומית, וארוע של כשלון מנהיגותי, ורק צירוף של כל השלושה יכול להביא אותו. והטור הפוליטי בא לשאול את עצמו ערב תשעה באב תשס"א, כמה יש לנו פה עמנו היום מכל השלושה האלה, ונתחיל כמובן בפוליטי.
מי שמחפש סיבות לדאגה בשבת חזון, יכול למצוא אותן די בנקל. אנחנו עומדים מול משבר יסודי ועמוק, סכנה להתדרדרות כוללת מי יודע עד היכן. הגענו לצומת T עם תמרור עצור ואור אדום, עם אפשרויות לפנות לכיוונים חדשים, ועם הכרח לבחור ביניהם. ויש לנו מנהיגות פוליטית שבאופן בולט לעין סובלת מענוותנות אבקולסית. היא נשארת תקועה בצומת. כמו ר' זכריה בן אבקולס, היא יודעת לומר שאי אפשר להמשיך בהבלגה, כי המחיר יהיה כך וכך, ואי אפשר להפסיק את ההבלגה כי המחיר יהיה זה וזה. אם נמשיך את הדרך עם ערפאת יאמרו שיש שכר לטרור, ואם נעיף אותו לעזאזל יאמרו שבחרנו באחמד יאסין.
על כל שאלה רצינית היא עונה שהדברים מורכבים, ואין פתרונות קסם, וצריך להתחשב גם בדבר וגם בהיפוכו, ובשורה התחתונה שב ואל תעשה.
וגם בשתי המערכות הראשונות יש לנו די הרבה קמצא ובר-קמצא. יש שנאה והלבנת פנים, ויש גם מלשינות. דברי שטרנהל היו רק החלק הגלוי והתמים של זה. אני כמעט בטוח שבחשאי יועצים ישראלים-יהודים מדריכים את הקמפיין המוצלח והאפקטיבי שעושה הרשות הפלשתינים נגד המתנחלים, כולל השקרים הסובייטיים על הטרור היהודי כביכול, רשימת המבוקשים, וכל יתר הגימיקים. אני כמעט בטוח שאני יודע את שמותיהם של חלק מהיועצים.
אז מה נשאר לנו לשבת נחמו?
די הרבה. בתום כמעט שנה של מלחמה, מספר היהודים שעזבו את יש"ע בשל המלחמה, נמדד בעשרות, ומספר הערבים שעזבו נמדד בעשרות אלפים, אם לא יותר. יתר על כן, נתוני מועצת יש"ע מעידים על מאזן הגירה חיובי. כלומר, מספר התושבים שהצטרפו לישובי יש"ע בחודשים האלה, עולה על מספר התושבים שעזבו.
בסקר שהתפרסם בידיעות בשבת שעברה אמרו 62 אחוזים מתוך משרתי המילואים, שבעיניהם מלחמה על כל ישוב קטן ומבודד כמוה כמלחמה על תל-אביב. על השאלה האם צריך לצאת למלחמה כוללת נגד הרשות הפלשתינית, השיבו 53 אחוזים "כן" ו34- אחוזים "לא", אבל 92 אחוזים(!) אמרו שאם יקראו להם לפעולה כזאת הם יתייצבו ויילחמו.
הרוב המכריע של הציבור דבק בציפורניים באחדות הלאומית, ולא נתפס לשנאות ולגידופים שמתעופפים בין מיעוט ימני למיעוט שמאלני, וגם שניהם יחד עדיין מיעוט קטן.
ויש עוד סימנים מנחמים. אבל הדבר החשוב ביותר גם לשבת חזון וגם לשבת נחמו, כתוב בתוך סיפור קמצא: לא הכל פוליטיקה. המנהיגים לבדם, ככל שיעשו שטויות, לא יכולים להחריב את הבית. הם צריכים גם את קמצא ובר-קמצא. וזה אומר שכל אחד מאיתנו יכול בקלקול קטן לאפשר את הצרה, אבל גם להיפך נכון: כל אחד מאתנו יכול בתיקון קטן גם למנוע אותה.
ושנראה בנחמה.
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעתון "מקור ראשון" בז' באב תשס"א.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות"וב"מקור ראשון".
קורא מודרני חסר סבלנות מבין מייד את הפרינציפ: בעל הסעודה הוא הרע, שבגללו חרבה ירושלים, ובר-קמצא הוא הטוב שזעקתו ועלבונו עלו השמימה. ואז מתחוללת תפנית א': בעל הסעודה נעלם מהסיפור, ומתברר שבר-קמצא הוא מלשין, רשע, ובוגד בעמו. אם כן, הוא כנראה האיש שבגללו חרבה ירושלים.
אלא שאז מתחוללת תפנית ב': בר קמצא נעלם מהסיפור, וכל התמודדות עוברת אל המנהיגים הרוחניים של האומה. ר' זכריה בן אבקולס נגד חכמים. הם מציעים פתרונות והוא פוסל אותם אחד לאחד.
בשורה התחתונה לא חרבה ירושלים בשל רשעותו של בעל הסעודה, ולא בשל בגידתו ומלשינותו של בר-קמצא. מי שגרם לחורבן היא דווקא "ענוותנותו של ר' זכריה בן-אבקולס". והלקח הוא שמנהיגות מהססת ולא החלטית עלולה לדרדר את המדינה לחורבן.
אם כך למה עשו לנו חז"ל את האמבוש הזה, לשם מה היינו צריכים להכיר קודם את קורותיהם של שני הרשעים, ולהיות מופתעים לחלוטין כשהנפגע של מערכה א' הופך להיות הפוגע של מערכה ב', והצד הנפגע של מערכה ב' הופך להיות הגורם ההרסני של מערכה ג'?
ועוד שאלה: איך כל העניין הזה נכנס לטור פוליטי במקור ראשון.
התשובה, לדעתי, היא שהחורבן "זקוק" לתשתית של רקב חברתי, רקע של בגידה לאומית, וארוע של כשלון מנהיגותי, ורק צירוף של כל השלושה יכול להביא אותו. והטור הפוליטי בא לשאול את עצמו ערב תשעה באב תשס"א, כמה יש לנו פה עמנו היום מכל השלושה האלה, ונתחיל כמובן בפוליטי.
מי שמחפש סיבות לדאגה בשבת חזון, יכול למצוא אותן די בנקל. אנחנו עומדים מול משבר יסודי ועמוק, סכנה להתדרדרות כוללת מי יודע עד היכן. הגענו לצומת T עם תמרור עצור ואור אדום, עם אפשרויות לפנות לכיוונים חדשים, ועם הכרח לבחור ביניהם. ויש לנו מנהיגות פוליטית שבאופן בולט לעין סובלת מענוותנות אבקולסית. היא נשארת תקועה בצומת. כמו ר' זכריה בן אבקולס, היא יודעת לומר שאי אפשר להמשיך בהבלגה, כי המחיר יהיה כך וכך, ואי אפשר להפסיק את ההבלגה כי המחיר יהיה זה וזה. אם נמשיך את הדרך עם ערפאת יאמרו שיש שכר לטרור, ואם נעיף אותו לעזאזל יאמרו שבחרנו באחמד יאסין.
על כל שאלה רצינית היא עונה שהדברים מורכבים, ואין פתרונות קסם, וצריך להתחשב גם בדבר וגם בהיפוכו, ובשורה התחתונה שב ואל תעשה.
וגם בשתי המערכות הראשונות יש לנו די הרבה קמצא ובר-קמצא. יש שנאה והלבנת פנים, ויש גם מלשינות. דברי שטרנהל היו רק החלק הגלוי והתמים של זה. אני כמעט בטוח שבחשאי יועצים ישראלים-יהודים מדריכים את הקמפיין המוצלח והאפקטיבי שעושה הרשות הפלשתינים נגד המתנחלים, כולל השקרים הסובייטיים על הטרור היהודי כביכול, רשימת המבוקשים, וכל יתר הגימיקים. אני כמעט בטוח שאני יודע את שמותיהם של חלק מהיועצים.
אז מה נשאר לנו לשבת נחמו?
די הרבה. בתום כמעט שנה של מלחמה, מספר היהודים שעזבו את יש"ע בשל המלחמה, נמדד בעשרות, ומספר הערבים שעזבו נמדד בעשרות אלפים, אם לא יותר. יתר על כן, נתוני מועצת יש"ע מעידים על מאזן הגירה חיובי. כלומר, מספר התושבים שהצטרפו לישובי יש"ע בחודשים האלה, עולה על מספר התושבים שעזבו.
בסקר שהתפרסם בידיעות בשבת שעברה אמרו 62 אחוזים מתוך משרתי המילואים, שבעיניהם מלחמה על כל ישוב קטן ומבודד כמוה כמלחמה על תל-אביב. על השאלה האם צריך לצאת למלחמה כוללת נגד הרשות הפלשתינית, השיבו 53 אחוזים "כן" ו34- אחוזים "לא", אבל 92 אחוזים(!) אמרו שאם יקראו להם לפעולה כזאת הם יתייצבו ויילחמו.
הרוב המכריע של הציבור דבק בציפורניים באחדות הלאומית, ולא נתפס לשנאות ולגידופים שמתעופפים בין מיעוט ימני למיעוט שמאלני, וגם שניהם יחד עדיין מיעוט קטן.
ויש עוד סימנים מנחמים. אבל הדבר החשוב ביותר גם לשבת חזון וגם לשבת נחמו, כתוב בתוך סיפור קמצא: לא הכל פוליטיקה. המנהיגים לבדם, ככל שיעשו שטויות, לא יכולים להחריב את הבית. הם צריכים גם את קמצא ובר-קמצא. וזה אומר שכל אחד מאיתנו יכול בקלקול קטן לאפשר את הצרה, אבל גם להיפך נכון: כל אחד מאתנו יכול בתיקון קטן גם למנוע אותה.
ושנראה בנחמה.
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעתון "מקור ראשון" בז' באב תשס"א.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות"וב"מקור ראשון".