לכאורה, אין לנו ברור מגבול ים. לכל אורך גבולה המערבי של ארץ ישראל לוחך הים את חופיה. אי אפשר להתבלבל, בארץ שלנו, הים הוא הגבול.

אך רק לכאורה זוהי קביעה מוחלטת. ישנו מקום אחד בו מתרחשת קריאת תיגר פולשנית, על היות הים גבולנו. זוהי פלשת: רצועת עזה, עזת המצח.

מי שחי בחבל קטיף, אשר לחוף עזה, מי שמרבה להתבונן בים – בנקודות הזעירות ובקטעים הקצרים שבהם יש לנו שם אחיזה בחוף הים – למד עד מהרה כי גם במבט חודר יותר אין מוחלטות בגבול ים. אין רגע מנוח, אין "שביתת נשק", במאבק הבראשיתי הנצחי בין ים ויבשה. אי אפשר להציב גבול ולו לרגע. ולא רק בתופעות בנות שעות, של גאות ושפל מדובר; של הצפה ונסיגה, של יצירת לגונה או של אי לשעתם או ליומם. דורות ועידנים נמשכת ההתגוששות, בין כוחו של ים לנגוס ביבשה, ובין כוחה של יבשה לבנות פיסת חוף אל תוך הים. לשון אחרת – בין הרס ליצירה, בין תוהו לארץ נושבת.

כתמיד, בארצות-החיים-זו-ארץ-ישראל, נראת בעיני ההופעה הנופית כמשקפת בבואה של נוף פנימי, סגולי, של נקודה או חבל ארץ.

רוחנית-עזה "מוציאה לשון" של ים והרס אל תוך תחומה של יבשה. אני היא הגבול, היא מתריסה בעזות, ואותי אין לכבוש. לא פעם חוזר ונשנה בכתובים הביטוי "עד עזה". עד כאן, ולא עד בכלל (ראה פרק עזה בחוברתו הנפלאה של הרב ישראל רוזן, "אתר סגולה ואספקלריה של חז"ל.).

שורש "ירד" חוזר וחורז את תולדות ההתרחשויות הקשורות בעזה. לעולם היא קשורה בירידה מתמדת. אכן – גם פיזית, טכנית: גובה טופוגרפי אפס. אלא שיש כאן גם מהות ה"אפס כי עז העם היושב בקרבה". לא רק שמשון כמעט ללא יוצא מן הכלל, "יורד תמנתה". גם שלמה "רודה מתפסח ועד עזה", וכמו שמאיר רש"י בהופעתו הראשונה של שורש זה במקרא – "וירדו בדגת הים" (בראשית א', כ"ו) – "יש בלשון בזה לשון רידוי. לשון ירידה. זכה – רודה בחיות ובבהמות. לא זכה – נעשה ירוד לפניהם, והחיה מושלת בו". גם כאשר מעז יוצא סוף סוף מתוק בחבל ארץ זה, הרי שמשון רודה אותו מתוך גוויה סרוחה של ארי, שנחיל דבורים התנחל בתוכה.

כן – ירידה גדולה, עזות גדולה שטיבה "עז פנים – לגהינום". מתח גדול בין שתי פניו של הנזיר ביהדות: נזר א-לוהים על ראשו או חוטא גדול על הנפש.

שמשון מציע דרך שתכה את האויב בתוך ביתו: ירידה תחת ירידה. זו דרך שמכה בלחי חמור; שוב חתיכת גוויה בזויה . זו דרך שרותמת למטרותיה ערמומיות שועל, שקושרת זנב אל זנב – היש בזוי מלהיות "זנב לשועלים"? – שמחברת להם לפיד ומבערה ואוכלת "מגדיש ועד קמה ועד כרם זית",נכסי ארץ נושבת.

כזה בדיוק הוא גם נוף החוף בחבל ארץ זה. באופן כללי מתחלק חופה של ארץ ישראל לשניים, לאורכו: מן הנילוס ומערבה וצפונה, פחות או יותר עד חופי נתניה, אנו מכירים "חוף צבירה": זה שבו נבנית היבשה על חשבון הים, על ידי סחף החולות שגורף אתו הנילוס ממדבריות אפריקה, ושנמשך על ידי הזרמים התת ימיים ומורבד על חוף הים התיכון, וכך כובש אותו. לעומת זאת, מנתניה צפונה אנחנו מכירים "חוף גידוד": ים אוכל יבשה; מצוקי חוף נתניה, איי טנטורה-דור-מעגן מיכאל-אכזיב, ואחרונות נפלאות – נקרות ראש הנקרה, שמנקר הים "בראשו" של סלם צור היורד הימה.

ושוב – חריגותו מן הכלל של חוף עזה: חוליות (דיונות) זכות וטהורות שנבנות על החוף ומוחלקות עם הרוח, כהלכות חוף צבירה ולעומתן – טבלאות גידוד של סלע תת-ימי, הבא להעיד: כאן היה חוף, והים אכלהו, כבחוף גידוד.

ושמא – לקח, הסטורי-גאוגרפי: כבר ניסנו כיבוש בדרך שמשון. הצלחות מקומיות, נקודתיות, נזירות מושפלת, הרואיות טרגית, שסופה – "תמות נפשי עם פלשתים" פיזית ורוחנית. שמא יש ללכת שדרך החול המיטהר, הבראשתי, הבא מן הים ויוצר בניה, המציע – אל מול עזותה של עזה – דרך של "העוז והענוה – לחי עולמים".


המאמר התפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות" .

אפרת בדיחי עברה עם משפחתה מקשת שברמת הגולן, לכפר דרום שבחבל קטיף ,בעקבות הפגוע באוטובוס הילדים.