ואלה הדברים: ולא כתב: ואלה העניינים או ואלה הנושאים. כי יש חשיבות גם בדיבורים עצמם. הם מהותיים גם אם מדובר עדיין רק בשלב התיאורטי, בדיבורים על הנושא, בתכנון. ועוד לא במעשה או במבחן התוצאה. ואולי גם עצם הדיבורים והעיסוק יש להם חשיבות משלהם המביאה לידי קיום. הדברים מכשירים את הפעולה עצמה. הדיבורים יש בהם כוח משלהם, פנימי, הגורם להנעת המעשים. כוח הגורם להתחייבות עצמית ומביא לתמריץ לפעולה עצמה.

יסף עליכם ככם
מלת "ככם" נראית יתירה. היה די לציין: יסף עליכם אלף פעמים. –ואולי בא להדגיש כאן משה רבנו את הפן שמעל למספרי. לא סתם שתגדלו פי מאה. אלא שהם יהיו ככם, כמותכם. הברכה היא גם שצאצאיכם יהיו כמותכם. ומשה מבהיר את דעתו על בני ישראל. עם כל הקשיים שגרמו ועל אף כל התלונות והקשיים, הוא לא רוצה מישהו אחר. הוא מעדיף אותם גם עם המגרעות הקיימות. הוא לא מטפח תקוות לדור טוב יותר (אם הראשונים כמלאכים, האחרונים כבני אדם) כי הדור הזה הוא הטוב. ודי שהבאים יהיו "ככם".

לא תכירו פנים
ועיין ברש"י. ואולי גם כפשוטו. אל לו לשופט לזהות את האנשים שלפניו. עליו לעשות עצמו כאילו כולם זרים לו. וגם אם מכרים לו בין בעלי הדין.

להתנהגות המנוכרת יש שתי פנים. הן לגבי יכולת השיפוט שלו עצמו, והן למניעת תחושה אצל צד אחד, כאילו ההיכרות עם השופט היא בעוכריו. וכך ההיכרות שאינה נחלתו, גורמת לו ליפול ברוחו, לחשוד בכשרים ולהיחלש בתשומת לבו ובטיעוניו. ובמקביל, להגביר את בטחונו העצמי של הצד השני. ויש חשש לחוסר שוויון.

כקטן כגדל
ולכאורה יכולה היתה התורה לציין הפוך. כגדל כקטן תשמעון. אלא שאולי לימוד נוסף יש כאן. למשוך למעלה ולא לרדת למטה. אכן, השוויון דורש שיהיו באותה מדרגה. אך זה לא רק השוויון החוקי בלבד. יש פה התייחסות זהה תוך עליה. ומכאן שיעור גם לנושאים אחרים. לא "לרדת אל העם". עדיף למשוך אותו למעלה. לא לחפש את המכנה המשותף הנמוך, אלא ליצור מכנה גבוה.

ונסע…ונלך…ראיתם
שינוי הלשון. משה מתאר את המסע בגוף ראשון רבים: ונסע מחרב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא. ואזי הוא עובר לגוף שלישי: אשר ראיתם.

למה לא אשר ראינו? או לחילופין יכול היה כל התיאור כולו להיות רק כלפי בני ישראל. למשל, ונסעתם.. ותלכו ? – ואולי הטעמים יאפשרו לנו תמונה נוספת, אבחנה קטנה. משה, המנהיג עבר את המסע כולו יחד עם העם ובאותם תנאים. ולכן: ונסע, ונלך. זהו תיאור העובדות כהווייתן. כך התרחשו האירועים, זו היתה המציאות ההיסטורית. וכך גם עברו את המדבר הגדול.

אולם, באשר להיותו נורא, זה תלוי בזווית הראיה האישית. לאחד, המדבר הוא מקום נורא. לשני, לא כל כך. אם בגלל חיבוב השממה ואם בגלל תרומתה לו. זו יכולה להיות עת לימוד והתבוננות או קבלת התורה, המאפילה על תלאות היום יום, קטנות או גדולות. ויתכן ולגבי משה, המביט לעתיד ומבין את תרומת ההווה ליצירתו הטובה יותר, המדבר אינו נורא. וכאמור, הטעמים מפרידים את הנורא מהגדול. את התחושה האישית מעצם תיאור המציאות. את העובדות מהפירוש האישי כלפיהן.

ראה נתן….לפניך
ובהמשך לנכתב לעיל, משה מדייק. הוא אינו בכלל הנכנסים לארץ. המשימה היא שלכם, בני ישראל. ואולי גם חיזוק והכנה. אני – אומר משה- לא אהיה שם. אבל אתם המשיכו ועשו.

עלה רש
והצידוק לעליה זו ולהורשה זו הוא רק "כאשר דבר ה' ". לא הצורך במקלט לילה, לא היותה שממה בידי אחרים. די בכך שזה מה שרבונו של העולם כולו, אמר. ומעניין השימוש במלה "רש". שהרי ירושה היא בדרך כלל קבלת הדברים מהדור הקודם. זה משהו שהורים מעבירים לילדיהם. ופה, בטרם בואם לארץ היו בה רק האבות. ולא כאדוני הארץ אלא כזרים נודדים. כאלה שמרחוק באו ללא ייחוס בין תושביה וללא נישואין עם בנותיה. ועם זאת רומז לנו הכתוב שיש להם זכות ירושה. כי אדונו של עולם, אבי האומה, הוא שנתנה להם.

אל תירא ואל תחת
זו אמירה שיאה לציבור כה חזק? למי שכבר התגבר על קשיי הטבע במדבר, שהביס את מצרים ואת עמי עבר הירדן? והרי מלכתחילה הם ידעו לאן הם הולכים וכבר עברו את נקודת האל- חזור, אז עכשיו יש עדיין פחד? – ואולי רואים כאן שאכן כן. כפשוטו. זה דבר מוטבע שיש לחזור ולהלחם בו, חובה מתמדת להתגבר על העכבות והחששות.

ובכלל, בסקירה הזאת פונה משה אל העם שקיים עכשיו. אלו לא יוצאי מצרים עצמם ועוברי התלאות. ואף על פי כן מדבר משה אליהם כאילו הם אלו. למשל, "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו". ואולי, כוח ברא כרעיה דאבוה. זה העם הממשיך לא רק דרך אלא גם מהות. לטוב ולמוטב. הדורות שזורים זה בזה. על המעשים ועל התוצאות. על השכר ועל היפוכו בעת הצורך לחנך. ומשה מעביר את תחושת ההמשך והשייכות הזו. זו ההיסטוריה שלכם. אלו בעצם אתם עצמכם.


מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.