מתחילת הסכמי אוסלו, ובפרט במשך השנה האחורנה, חיי המתיישבים ביש"ע נמצאים בסכנה מתמדת. כל הדרכים בחזקת סכנה, ובפרט הדרכים הסמוכות לאזורי האוטונומיה הפלשתינית. אמנם רבים מתושבי יש"ע זכאים לחתום על נשק צבאי ביישובם, אך עד היום מתיישבים רבים אינם רשאים לשאת נשק, ונמנעת מהם יכולת ההתגוננות המינימלית. נביא הפעם את סיפורו של אדם אחד, שאינו אלא דוגמא לסיפורים רבים נוספים.
הישוב ברכה שוכן על הר גריזים בסמוך לעיר שכם בה נמצאים כיום אלפים רבים של כלי נשק ותחמושת רבה. מאורת-הנחשים הזו מייצרת כל העת פיגועים רצחניים כלפי צה"ל והמתיישבים היהודים באזור (כמו גם פיגועים הנעשים בתוך "ישראל הקטנה"). כך הפך הכביש העולה לישוב ברכה מטרה לפיגועים, ורק לאחרונה ארעו בו שני-פיגועי ירי בהם נפצעו שניים מתושבי היישוב, ישלח להם ה' רפואה שלמה מהרה. והנה, בעוד שממשלת ישראל (בראשות רבין) מסרה במו ידיה אלפי כלי-נשק לאיבינו בשכם, ובעוד שהממשלה הנוכחית ממשיכה במדיניות החמורה של ההבלגה הרי יהודים המאויימים על-ידי זרועות הביטחון מלקבל נשק.
רפאל בוקרה
רפאל בוקרה, אב לשישה ילדים, מנוע מזה שבע שנים לקבל נשק. רפאל שרת בצה"ל ביחידה קרבית והוא לומד תורה ועובד-אדמה הנקי מעבר פלילי כלשהו. בעבר התגורר בבית-אל ושם היה חתום על נשק, אך לאחר שהשתתף ב הפגנה פוליטית נגד הממשלה נלקח ממנו נשקו. המשטרה סירבה להחזיר את הנשק, וכך גם איבד רפאל את מקור פרנסתו כשומר.
כשעבר רפאל לגור בברכה, ביקש לחתום על נשק ככל התושבים, ואז נאמר לו שהוא "מסורב נשק" . רפאל לא ויתר ולאחר שיחה עם מח"ט האזור אושר לו לשאת נשק. אך זמן מה לאחר מכן, כשנקרא רפאל לשרת במילואים, נאמר לו שעליו להחזיר את הנשק לישוב, שכן "אסור להחזיק בשני נשקים בבת אחת", וכשיסיים את המילואים יקבלו בחזרה. רפאל החזיר את הנשק לישוב, אך כאשר בא לקבל את נשקו לאחר המילואים נתקל בסירוב. התסריט הזה חזר על עצמו מספר פעמים ורפאל נותר ללא נשק.
רפאל לא היה מוכן לשחק במשחק האבסורד הזה ולכן חדל להגיע למילואים. לפני כשנה נקרא רפאל לשרות מילואים, למרות שהסביר שבהיותו "מסורב נשק" אין לו מה לעשות במילואים. לאחר זמן, הגיע רפאל במקרה למשטרה, ומשם נשלח למעצר במשטרה-הצבאית בגין עריקות . אולם מפקד המעצר נהג בצורה הוגנת, ולאחר שהתברר לו העוול שבדבר גם מונעים מהאדם להחזיק בנשק, וגם מאשימים אותו בכך שהוא לא נושא אותו- שוחרר רפאל מיד.
רפאל נוסע הרבה בכבישי יש"ע. במשך שלוש שנים למד בישיבה ביריחו. לשם נאלץ לנסוע מידי יום ללא כל כלי נשק. גם כיום נוסע רפאל יום יום בכבישי השומרון בין הכפרים בהם מסתובבים נשקים רבים.
לפני כשנתיים נוצר קשר בין רפאל לשב"כ, כשסייע בענין בטחוני מסויים. לאחר זמן, בקשו אנשי השב"כ מרפאל לעזור גם בדברים הקשורים ל"מחלקה היהודית", והבטיחו בתמורה לעזור בענין הנשק, ואף לקחו את טופס הבקשה מידו על מנת לטפל בעניין. אולם משסירב רפאל לעזור להם, הוחזר לו בטופס בתשובה שלילית.
כל פניותיו של רפאל- לגורמים הצבאיים עד דרגת אלוף הפיקוד עלו בתוהו. קצינת תלונות הציבור של צה"ל אפילו לא טרחה לענות לבקשותיו לבירורים. יש לציין לשבח את השרה לימור לבנת, אשר ניסתה לטפל בבעיה, אך ללא הצלחה.
כאמור, אנשים רבים בישובים נמצאים באותו המצב של רפאל. מי מהשב"כ וראשי מערכת הביטחון יוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה| - בעת שהם מונעים מן התושבים את המינימום הנדרש להגנה עצמית?! נקוה כי סיפורים מעין אלה יעלו את הענין לדיון ציבורי שיוכל להביא בעז"ה לפתרון. רפאל בוקרה עצמו מנסה כעת לרכז את סיפורי שלילת הנשקים, וכל הקשורים לבעיה זו מתבקשים לפנות אליו בכדי שניתן יהיה לעזור ולטפל בנושא.
===============================================================
המאמר נכתב על-ידי מאיר קץ, ופורסם בעלון "להבה" של ישיבת "עוד ישראל חי" בקבר יוסף בשכם.
הישוב ברכה שוכן על הר גריזים בסמוך לעיר שכם בה נמצאים כיום אלפים רבים של כלי נשק ותחמושת רבה. מאורת-הנחשים הזו מייצרת כל העת פיגועים רצחניים כלפי צה"ל והמתיישבים היהודים באזור (כמו גם פיגועים הנעשים בתוך "ישראל הקטנה"). כך הפך הכביש העולה לישוב ברכה מטרה לפיגועים, ורק לאחרונה ארעו בו שני-פיגועי ירי בהם נפצעו שניים מתושבי היישוב, ישלח להם ה' רפואה שלמה מהרה. והנה, בעוד שממשלת ישראל (בראשות רבין) מסרה במו ידיה אלפי כלי-נשק לאיבינו בשכם, ובעוד שהממשלה הנוכחית ממשיכה במדיניות החמורה של ההבלגה הרי יהודים המאויימים על-ידי זרועות הביטחון מלקבל נשק.
רפאל בוקרה
רפאל בוקרה, אב לשישה ילדים, מנוע מזה שבע שנים לקבל נשק. רפאל שרת בצה"ל ביחידה קרבית והוא לומד תורה ועובד-אדמה הנקי מעבר פלילי כלשהו. בעבר התגורר בבית-אל ושם היה חתום על נשק, אך לאחר שהשתתף ב הפגנה פוליטית נגד הממשלה נלקח ממנו נשקו. המשטרה סירבה להחזיר את הנשק, וכך גם איבד רפאל את מקור פרנסתו כשומר.
כשעבר רפאל לגור בברכה, ביקש לחתום על נשק ככל התושבים, ואז נאמר לו שהוא "מסורב נשק" . רפאל לא ויתר ולאחר שיחה עם מח"ט האזור אושר לו לשאת נשק. אך זמן מה לאחר מכן, כשנקרא רפאל לשרת במילואים, נאמר לו שעליו להחזיר את הנשק לישוב, שכן "אסור להחזיק בשני נשקים בבת אחת", וכשיסיים את המילואים יקבלו בחזרה. רפאל החזיר את הנשק לישוב, אך כאשר בא לקבל את נשקו לאחר המילואים נתקל בסירוב. התסריט הזה חזר על עצמו מספר פעמים ורפאל נותר ללא נשק.
רפאל לא היה מוכן לשחק במשחק האבסורד הזה ולכן חדל להגיע למילואים. לפני כשנה נקרא רפאל לשרות מילואים, למרות שהסביר שבהיותו "מסורב נשק" אין לו מה לעשות במילואים. לאחר זמן, הגיע רפאל במקרה למשטרה, ומשם נשלח למעצר במשטרה-הצבאית בגין עריקות . אולם מפקד המעצר נהג בצורה הוגנת, ולאחר שהתברר לו העוול שבדבר גם מונעים מהאדם להחזיק בנשק, וגם מאשימים אותו בכך שהוא לא נושא אותו- שוחרר רפאל מיד.
רפאל נוסע הרבה בכבישי יש"ע. במשך שלוש שנים למד בישיבה ביריחו. לשם נאלץ לנסוע מידי יום ללא כל כלי נשק. גם כיום נוסע רפאל יום יום בכבישי השומרון בין הכפרים בהם מסתובבים נשקים רבים.
לפני כשנתיים נוצר קשר בין רפאל לשב"כ, כשסייע בענין בטחוני מסויים. לאחר זמן, בקשו אנשי השב"כ מרפאל לעזור גם בדברים הקשורים ל"מחלקה היהודית", והבטיחו בתמורה לעזור בענין הנשק, ואף לקחו את טופס הבקשה מידו על מנת לטפל בעניין. אולם משסירב רפאל לעזור להם, הוחזר לו בטופס בתשובה שלילית.
כל פניותיו של רפאל- לגורמים הצבאיים עד דרגת אלוף הפיקוד עלו בתוהו. קצינת תלונות הציבור של צה"ל אפילו לא טרחה לענות לבקשותיו לבירורים. יש לציין לשבח את השרה לימור לבנת, אשר ניסתה לטפל בבעיה, אך ללא הצלחה.
כאמור, אנשים רבים בישובים נמצאים באותו המצב של רפאל. מי מהשב"כ וראשי מערכת הביטחון יוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה| - בעת שהם מונעים מן התושבים את המינימום הנדרש להגנה עצמית?! נקוה כי סיפורים מעין אלה יעלו את הענין לדיון ציבורי שיוכל להביא בעז"ה לפתרון. רפאל בוקרה עצמו מנסה כעת לרכז את סיפורי שלילת הנשקים, וכל הקשורים לבעיה זו מתבקשים לפנות אליו בכדי שניתן יהיה לעזור ולטפל בנושא.
===============================================================
המאמר נכתב על-ידי מאיר קץ, ופורסם בעלון "להבה" של ישיבת "עוד ישראל חי" בקבר יוסף בשכם.