מידת היושר והאמת צריכה להיות התשתית ליחסים שבין אדם לחברו, ולכן קבעה התורה שאסור לאדם להטעות את חברו, שיחשוב כאילו עשה למענו טובה, בו בזמן שלמעשה לא עשה למענו כלום. זהו איסור 'גנבת-דעת'.
המייחד את גנבת-הדעת משאר השקרים הוא, שבדרך כלל שקר מכוון כלפי אירוע מסוים, שבמקום לספק בדייקנות על מה שארע, או מה שעתיד להיות, משקרים ומשנים את העובדות. אולם 'גנבת-הדעת' אינה מכוונת כלפי אירוע מסוים, אלא מטרתה כללית יותר, לשנות את התייחסותו הטבעית של האדם לחברו. הבדל נוסף הוא, ששקר מתבצע על ידי דיבור, ואילו גנבת-הדעת יכולה להתבצע גם על ידי צורת התנהגות של חנופה וכדומה.
כדי להבין את החומרה שיש באיסור גנבת-דעת, צריך להקדים שלכל אדם ישנה דעה על חבריו הסובבים אותו, דעה שמבוססת על מכלול האירועים המשותפים שהיו להם בעבר. וכך הוא יודע מי מחבריו אוהב אותו יותר ומי פחות, עם מי שייך להתיידד יותר ועם מי פחות. וכן בעת הצורך על מי יוכל לסמוך יותר ועל מי פחות.
אבל כאשר אדם מציג את עצמו כאילו הוא אוהבו הגדול, המוכן להשקיע למענו הרבה מעבר למקובל, ובפועל כל ההתחזות הזו אינה אלא כדי לזכות בטובות הנאה עבור חברותו כביכול, נמצא שהוא גונב את דעתו של חברו. שכן מצד האמת היה צריך לחשוב עליו מחשבות רגילות, ובעקבות ההצגות שלו הוא מחשיבו לאחד מחבריו הטובים.
הבעיה המרכזית היא, שבשעה שאדם באמת זקוק לחבריו הטובים שיעמדו לצידו ויעזרו לו, פתאום מתברר לו, שכל מיני אנשים שהוא חשבם לחבריו הטובים נעלמים מהאופק, ובעצם כל חברותם הייתה גנבת-דעת אחת גדולה. למעשה הם רצו להפיק מהחברות עמו טובות הנאה, ולכן גנבו את דעתו והתחזו כאוהביו, אולם בעת צרה, נשמטו להם אחד אחד.
והחמור מכל הוא, שבעקבות אכזבות כאלה, אנשים מאבדים את אמונם בכל בני-האדם, ובערך החברות, ומתעטפים בקליפה של אדישות כלפי החברה, ומאבדים על ידי-כך את הסגולה האנושית היקרה מכל, היכולת להיפתח ולאהוב את הזולת. וכפי שכבר אמר רבי עקיבא, שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא כלל גדול בתורה.
עתה אנחנו יכולים להבין מדוע איסור גנבת-הדעת חמור כל כך, עד שכתב רבינו יונה בספרו שערי תשובה (ש"ג קפד), שהחטא של גנבת-דעת חמור אצל החכמים יותר מן הגזל. משום שהוא פוגע בציפור הנפש של האדם, ביכולתו לפתח יחסי רעות ואהבה כנים עם חבריו.
הרב מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת ההסדר הר- ברכה שבשומרון.
המייחד את גנבת-הדעת משאר השקרים הוא, שבדרך כלל שקר מכוון כלפי אירוע מסוים, שבמקום לספק בדייקנות על מה שארע, או מה שעתיד להיות, משקרים ומשנים את העובדות. אולם 'גנבת-הדעת' אינה מכוונת כלפי אירוע מסוים, אלא מטרתה כללית יותר, לשנות את התייחסותו הטבעית של האדם לחברו. הבדל נוסף הוא, ששקר מתבצע על ידי דיבור, ואילו גנבת-הדעת יכולה להתבצע גם על ידי צורת התנהגות של חנופה וכדומה.
כדי להבין את החומרה שיש באיסור גנבת-דעת, צריך להקדים שלכל אדם ישנה דעה על חבריו הסובבים אותו, דעה שמבוססת על מכלול האירועים המשותפים שהיו להם בעבר. וכך הוא יודע מי מחבריו אוהב אותו יותר ומי פחות, עם מי שייך להתיידד יותר ועם מי פחות. וכן בעת הצורך על מי יוכל לסמוך יותר ועל מי פחות.
אבל כאשר אדם מציג את עצמו כאילו הוא אוהבו הגדול, המוכן להשקיע למענו הרבה מעבר למקובל, ובפועל כל ההתחזות הזו אינה אלא כדי לזכות בטובות הנאה עבור חברותו כביכול, נמצא שהוא גונב את דעתו של חברו. שכן מצד האמת היה צריך לחשוב עליו מחשבות רגילות, ובעקבות ההצגות שלו הוא מחשיבו לאחד מחבריו הטובים.
הבעיה המרכזית היא, שבשעה שאדם באמת זקוק לחבריו הטובים שיעמדו לצידו ויעזרו לו, פתאום מתברר לו, שכל מיני אנשים שהוא חשבם לחבריו הטובים נעלמים מהאופק, ובעצם כל חברותם הייתה גנבת-דעת אחת גדולה. למעשה הם רצו להפיק מהחברות עמו טובות הנאה, ולכן גנבו את דעתו והתחזו כאוהביו, אולם בעת צרה, נשמטו להם אחד אחד.
והחמור מכל הוא, שבעקבות אכזבות כאלה, אנשים מאבדים את אמונם בכל בני-האדם, ובערך החברות, ומתעטפים בקליפה של אדישות כלפי החברה, ומאבדים על ידי-כך את הסגולה האנושית היקרה מכל, היכולת להיפתח ולאהוב את הזולת. וכפי שכבר אמר רבי עקיבא, שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא כלל גדול בתורה.
עתה אנחנו יכולים להבין מדוע איסור גנבת-הדעת חמור כל כך, עד שכתב רבינו יונה בספרו שערי תשובה (ש"ג קפד), שהחטא של גנבת-דעת חמור אצל החכמים יותר מן הגזל. משום שהוא פוגע בציפור הנפש של האדם, ביכולתו לפתח יחסי רעות ואהבה כנים עם חבריו.
הרב מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת ההסדר הר- ברכה שבשומרון.