למדו חכמים שהמקור לאיסור גנבת-דעת נובע מהפסוק "לא תגנבו" (ויקרא יט, יא), ואף שבדרך כלל בלשוננו גנבה היא לקיחת חפץ או ממון, מכל מקום מצינו בכתוב גם את המושג גנבת לב, כמו שנאמר לגבי אבשלום (שמואל ב' טו, ו): "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל", שעשה עצמו כאילו רוצה לדאוג לזכויותיהם, ובפועל התכוון לדאוג לעצמו בלבד. ומאחר שבפסוק "לא תגנבו" לא הוגדר על איזה גנבה מדובר, הבינו הרבה פוסקים שכוונת התורה לאסור את כל סוגי הגנבות, ובכללם גם 'גנבת-דעת' (ריטב"א חולין צד, א ועוד).

ואמנם, לדעת כמה פוסקים, הפסוק "לא תגנבו" אינו כולל בתוכו גם את איסור 'גנבת-הדעת', אלא עניינו הוא לאסור גנבת רכוש או ממון בלבד. ולפי זה יוצא, שאין מקור מיוחד בתורה לאיסור 'גנבת הדעת' (סמ"ק סי' רס"א ועוד).

אבל חשוב מאוד לציין, שגם לדעת הסוברים שאין מקור מיוחד בתורה לאיסור 'גנבת-דעת', מכל מקום ברור שלדעתם האיסור לגנוב את דעתו של הזולת כלול בכלל המצוות שבין אדם לחברו. מצוות אלה מחייבות אותנו להתייחס לחבר כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, שנאמר (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך", וכפי שאמר רבי עקיבא, שזהו הכלל הגדול בתורה. וכן יש מצווה להידבק במידותיו של הקב"ה, שנאמר: "והלכת בדרכיו", ואחת המידות המרכזיות שבהן הקב"ה מתגלה בעולם היא מידת האמת, ואף אמרו חז"ל שחותמו של הקב"ה אמת (שבת נה, א). אם כן ברור, שאף אם נאמר שאין פסוק מפורש שמתייחס לאיסור 'גנבת-דעת', מכל מקום, ודאי הוא שהאיסור לגנוב דעתו של חבר אינו רק מדברי חכמים, אלא הוא מיוסד על דברי התורה שבכתב, כפי שכל המצוות שבין אדם לחברו יסודן במצוות התורה.

וכפי שכבר למדנו, איסור 'גנבת-הדעת' אינו פחות בחומרתו מגנבת ממון, משום שהדעת היא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. ומובא בספר שערי תשובה (שער ג' קפד), שאצל החכמים 'גנבת-דעת' חמורה עוד יותר מגזל.

הרב אליעזר מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת ההסדר שבהר ברכה שבשומרון.