בישראל מתנהלת זה שנים רבות מלחמת תרבות על אופייה התרבותי של המדינה. המאבק איננו רק בין דתיים לחילוניים ואיננו מוגבל לאופיה הדתי בלבד. המאבק הוא על זכותם של היהודים לקבוע את האופי התרבותי של מדינתם בכל התחומים.
המאבק על השמעת יצירות המלחין הגרמני ואגנר בפומבי הינה דוגמא אחת מיני רבות. היצירות של ואגנר מייצגות ונותנות ביטוי ליצרים האפלים והאלימים של התרבות הגרמנית. בשעה שהכתבים האנטישמיים של ואגנר היוו חלק מהתשתית הרעיונית של הנאציזם, יצירותיו סיפקו את הדלק הרגשי של היטלר ועושי דברו. לאור זאת, אין להתפלא על כך שרבים מיהודי המדינה בוחלים ביצירות אלה ובמודע מוותרים על העונג של התבשמות בחלק זה של התרבות הגרמנית. רבים אחרים נהנים משמיעת הקלטות של יצירות אלה בביתם אך מסכימים שאין מקום להשמעת היצירות בפומבי.
ההתנגדות להשמעת יצירות ואגנר בפומבי איננה קשורה בהכרח להימצאותם של ניצולי שואה בינינו, אלא היא עקרונית. זו איננה שאלה של פגיעה ברגשות בלבד אלא של אופי התרבות בישראל. המתנגדים, וכיום הם הרוב, סוברים שאין מקום לחלק זה של התרבות הגרמנית במקומותינו גם כאשר לא יהיה אף ניצול שואה בישראל.
מלחמת התרבות בישראל איננה מלחמה פנימית בלבד ומעורבים בה גורמים זרים. מדינות אירופה וארגונים אירופאיים רבים בוחשים בקדרתנו אם בהקצאת משאבים כספיים לעושי דברם ואם בהתערבות ישירה, גסת רוח ובוטה. במסגרת זו יש לבחון את השמעת יצירת ואגנר על ידי התזמורת הממלכתית של ברלין ביום צום שבעה עשר בתמוז.
בטעות, כולם שמים את הדגש על המנצח דניאל ברנבאום. כאילו הוא ניגן לבד, או כאילו התזמורת הממלכתית של ברלין היתה רק כלי שרת בידיו ואיננה צד במלחמת התרבות שלנו, ולא היא. בדיוק ההפך. התזמורת מורכבת מאנשים חושבים ועצמאיים שכולם חברו יחדיו עם בארנבוים, שיתפו פעולה והיו צד אקטיבי במחטף התרבותי. אין כל ספק שבארנבוים הסביר להם על המחלוקת הציבורית בנושא. הוא גם הסביר להם מדוע נגינת ואגנר הועברה מהתוכנית הרשמית להדרן. מכאן, שהנגנים ידעו לקראת מה הם הולכים ועשו זאת בדעה צלולה ובמתכוון. בארנבוים היה כלי שרת בידם והם בידיו!
אין כל ספק שגרמניה על כל מוסדותיה מנסה לטהר עצמה מחטאי השואה, ואין מקום כמו ישראל לכבס ולהלבין חטאים אלה. ההימנעות מנגינת יצירות ואגנר בפומבי בישראל מהווה "מזכרת עוון". את התזכורת הזאת הם רוצים למחוק. כל זמן שקיים חרם על ואגנר, קיים חרם על חלק מאד מסוים של התרבות הגרמנית. את זאת רוצים הגרמנים לבטל. מבחינה סימבולית, חרם זה הינו חומה תרבותית המבדילה בינינו לבינם ואת החומה הזאת הם רוצים לקעקע. את התפקיד נטלה על עצמה התזמורת הממלכתית של ברלין. ולכן, גם כאשר נגני התזמורת ראו את המהומה שנוצרה כאשר בארנבוים הודיע על נגינת ואגנר כהדרן, הם לא קמו ולא זעו ממקומם. כחיילים ממושמעים הם חיכו כחצי שעה לקרב המכריע עד שהמצביא המנצח הרים את השרביט וניצח. ויחד אתו הם כולם יחד וכל אחד לחוד ניצחו אותנו!
כמה סמלי הוא שדווקא אור לצום שבעה עשר בתמוז, היום שהוכרז כיום צום בגלל שבו נבקעו חומות ירושלים והועמד צלם בהיכל, גברו נציגי התרבות הגרמנית והצליחו לקעקע את חומות התרבות והכבוד היהודי ובנגינת ואגנר העמידו צלם תרבותי גרמני בהיכל התרבות הישראלי. בחוצפה ובעזות מצח חברו נגנים גרמניים המייצגים את בניהם ונכדיהם של הצוררים הנאצים ימ"ש עם בארנבוים, היהודי הישראלי שבחר להסתפח בנחלתם, ויחד יצרו כאן תקדים. את הנעשה אין להשיב ואין ספק שהתומכים בהשמעת יצירות ואגנר בישראל ישתמשו בתקדים זה להצדקת השמעת היצירות בפומבי בעתיד.
ובאשר לבארנבוים עצמו, הוא המנצח הגדול בהא הידיעה! ח"כ זבולון אורלב, שנחון באומץ לב ראוי לציון, הוביל את ועדת החינוך והתרבות של הכנסת להכריז על בארנבוים כ"אישיות תרבותית בלתי רצויה". חבל שלח"כ אורלב חסר עמוד השדרה שיתאם את אומץ ליבו. בלחץ אישי ציבור שנבהלו מהחלטת הועדה שהוא עומד בראשה, החליט אורלב לזמן את בארנבוים להציג את עמדתו באחת מישיבות הועדה הקרובות. כך, כאות הוקרה על היריקה שירק בפרצופנו, יזכה עכשיו בארנבוים לבמה ציבורית מכובדת ביותר להצגת עמדתו. ניתן לצפות שכל אמצעי התקשורת הממלכתיים יעוטו על האפשרות לטהר את השרץ, ינצלו את האירוע ויציפו אותנו בראיונות נאורים שיסבירו לנו מדוע החרמת ואגנר היא הפרימיטיביות בהתגלמותה.
אני קורא בזה לחבר הכנסת אורלב לחזור בו מכוונתו לתת במה בכנסת ישראל לגונב הדעת בארנבוים.
מאמרו של פרופ' נבנצאל פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 15.7.01
פרופ' ישראל נבנצאל הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
המאבק על השמעת יצירות המלחין הגרמני ואגנר בפומבי הינה דוגמא אחת מיני רבות. היצירות של ואגנר מייצגות ונותנות ביטוי ליצרים האפלים והאלימים של התרבות הגרמנית. בשעה שהכתבים האנטישמיים של ואגנר היוו חלק מהתשתית הרעיונית של הנאציזם, יצירותיו סיפקו את הדלק הרגשי של היטלר ועושי דברו. לאור זאת, אין להתפלא על כך שרבים מיהודי המדינה בוחלים ביצירות אלה ובמודע מוותרים על העונג של התבשמות בחלק זה של התרבות הגרמנית. רבים אחרים נהנים משמיעת הקלטות של יצירות אלה בביתם אך מסכימים שאין מקום להשמעת היצירות בפומבי.
ההתנגדות להשמעת יצירות ואגנר בפומבי איננה קשורה בהכרח להימצאותם של ניצולי שואה בינינו, אלא היא עקרונית. זו איננה שאלה של פגיעה ברגשות בלבד אלא של אופי התרבות בישראל. המתנגדים, וכיום הם הרוב, סוברים שאין מקום לחלק זה של התרבות הגרמנית במקומותינו גם כאשר לא יהיה אף ניצול שואה בישראל.
מלחמת התרבות בישראל איננה מלחמה פנימית בלבד ומעורבים בה גורמים זרים. מדינות אירופה וארגונים אירופאיים רבים בוחשים בקדרתנו אם בהקצאת משאבים כספיים לעושי דברם ואם בהתערבות ישירה, גסת רוח ובוטה. במסגרת זו יש לבחון את השמעת יצירת ואגנר על ידי התזמורת הממלכתית של ברלין ביום צום שבעה עשר בתמוז.
בטעות, כולם שמים את הדגש על המנצח דניאל ברנבאום. כאילו הוא ניגן לבד, או כאילו התזמורת הממלכתית של ברלין היתה רק כלי שרת בידיו ואיננה צד במלחמת התרבות שלנו, ולא היא. בדיוק ההפך. התזמורת מורכבת מאנשים חושבים ועצמאיים שכולם חברו יחדיו עם בארנבוים, שיתפו פעולה והיו צד אקטיבי במחטף התרבותי. אין כל ספק שבארנבוים הסביר להם על המחלוקת הציבורית בנושא. הוא גם הסביר להם מדוע נגינת ואגנר הועברה מהתוכנית הרשמית להדרן. מכאן, שהנגנים ידעו לקראת מה הם הולכים ועשו זאת בדעה צלולה ובמתכוון. בארנבוים היה כלי שרת בידם והם בידיו!
אין כל ספק שגרמניה על כל מוסדותיה מנסה לטהר עצמה מחטאי השואה, ואין מקום כמו ישראל לכבס ולהלבין חטאים אלה. ההימנעות מנגינת יצירות ואגנר בפומבי בישראל מהווה "מזכרת עוון". את התזכורת הזאת הם רוצים למחוק. כל זמן שקיים חרם על ואגנר, קיים חרם על חלק מאד מסוים של התרבות הגרמנית. את זאת רוצים הגרמנים לבטל. מבחינה סימבולית, חרם זה הינו חומה תרבותית המבדילה בינינו לבינם ואת החומה הזאת הם רוצים לקעקע. את התפקיד נטלה על עצמה התזמורת הממלכתית של ברלין. ולכן, גם כאשר נגני התזמורת ראו את המהומה שנוצרה כאשר בארנבוים הודיע על נגינת ואגנר כהדרן, הם לא קמו ולא זעו ממקומם. כחיילים ממושמעים הם חיכו כחצי שעה לקרב המכריע עד שהמצביא המנצח הרים את השרביט וניצח. ויחד אתו הם כולם יחד וכל אחד לחוד ניצחו אותנו!
כמה סמלי הוא שדווקא אור לצום שבעה עשר בתמוז, היום שהוכרז כיום צום בגלל שבו נבקעו חומות ירושלים והועמד צלם בהיכל, גברו נציגי התרבות הגרמנית והצליחו לקעקע את חומות התרבות והכבוד היהודי ובנגינת ואגנר העמידו צלם תרבותי גרמני בהיכל התרבות הישראלי. בחוצפה ובעזות מצח חברו נגנים גרמניים המייצגים את בניהם ונכדיהם של הצוררים הנאצים ימ"ש עם בארנבוים, היהודי הישראלי שבחר להסתפח בנחלתם, ויחד יצרו כאן תקדים. את הנעשה אין להשיב ואין ספק שהתומכים בהשמעת יצירות ואגנר בישראל ישתמשו בתקדים זה להצדקת השמעת היצירות בפומבי בעתיד.
ובאשר לבארנבוים עצמו, הוא המנצח הגדול בהא הידיעה! ח"כ זבולון אורלב, שנחון באומץ לב ראוי לציון, הוביל את ועדת החינוך והתרבות של הכנסת להכריז על בארנבוים כ"אישיות תרבותית בלתי רצויה". חבל שלח"כ אורלב חסר עמוד השדרה שיתאם את אומץ ליבו. בלחץ אישי ציבור שנבהלו מהחלטת הועדה שהוא עומד בראשה, החליט אורלב לזמן את בארנבוים להציג את עמדתו באחת מישיבות הועדה הקרובות. כך, כאות הוקרה על היריקה שירק בפרצופנו, יזכה עכשיו בארנבוים לבמה ציבורית מכובדת ביותר להצגת עמדתו. ניתן לצפות שכל אמצעי התקשורת הממלכתיים יעוטו על האפשרות לטהר את השרץ, ינצלו את האירוע ויציפו אותנו בראיונות נאורים שיסבירו לנו מדוע החרמת ואגנר היא הפרימיטיביות בהתגלמותה.
אני קורא בזה לחבר הכנסת אורלב לחזור בו מכוונתו לתת במה בכנסת ישראל לגונב הדעת בארנבוים.
מאמרו של פרופ' נבנצאל פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 15.7.01
פרופ' ישראל נבנצאל הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.