אל תפריעו לעצמכם. אנחנו נסתדר. אם אתם עושים זאת רק בשבילנו, אז באמת, לא צריך. ממילא לא הסתובבנו הרבה ברחובות בגלל הצום!
החלטתה של עיריית תל-אביב להתיר פתיחת מסעדות ובתי-קפה בליל תשעה באב, הייתה במידה רבה סוג של התרסה נגד הציבור הדתי והחרדי. כך גם פירשו אותה הציבור התל-אביבי ונציגי התקשורת - הנה ההזדמנות שלנו להרגיז אתכם ולפגוע בדברים המקודשים לכם.
אבל כל מי שהסתובב בתוך הציבור הדתי והחרדי לא חש תחושות כעס או רוגז. האווירה בציבור הזה נעה בין בוז לחמלה ובין צער לרחמים. לכל היותר זלגה דמעה נוספת לכוס הדמעות של הסבל היהודי.
שתי תמונות
אם המניע העיקרי להחלטה הזאת הוא הרצון להתריס נגד הציבור הדתי, יש כאן התנהגות ילדותית, בסגנון: "הוא שבר לי את השעון, אני אשבור לו את האופניים". אדם שרב עם אשתו אינו יוצא לשרוף לה את המכונית. הוא זוכר שהמכונית היא גם שלו. תשעה באב איננו יום אבל 'של הדתיים'. מי שפוגע בערכו של היום הזה, פוגע בראש ובראשונה בעצמו.
יש בהתרסה הזאת הרבה מעבר לכך - אותם יהודים אכן אינם מרגישים שתשעה באב הוא שלהם. כך גם נשמעו הסועדים בבתי הקפה ובמסעדות. שוב ושוב נשמעו המשפטים - "היום הזה לא אומר לי שום דבר", "אני לא רואה שום סיבה לא לצאת היום לבית-קפה". וזה כבר לא מרגיז אלא מצער ומעציב.
כן, עצוב לראות יהודים שהתרחקו כל-כך מההוויה היהודית, עד שאפילו הסבל ההיסטורי של עמם זר להם. כואב לעמוד מול בני-עמך, שאינם מבינים את משמעותו של תשעה באב, 'יום השואה' של הסבל היהודי. יום המנקז את היגון של חורבן הבית הראשון והשני, של גלות בבל וגלות רומי, של נהרות הדם שנשפכו בעקבות החורבן, של גירוש ספרד ושאר הצרות המקופלות ביום הזה.
כל הדברים האלה כבר לא מדברים אליהם. הם משוכנעים שבתי-הקפה סגורים רק כדי לא לפגוע בדתיים, אלה, אתם יודעים, האנשים המוזרים האלה שמתאבלים בגלל משהו שקרה לפני אלפיים שנה. אז זהו, נמאס להתחשב יותר מדי בדתיים. פעם אחת 'נראה' להם.
ובכן, אל תפריעו לעצמכם. אנחנו נסתדר. אתם יכולים לשתות קפה הפוך, לאכול סלט הפוך, לחיות את החיים הפוך. זכותכם. זו מדינה חופשית. אם אתם עושים זאת רק בשבילנו, אז באמת, לא צריך. ממילא לא הסתובבנו הרבה ברחובות בגלל הצום. גם את הרדיו לא פתחנו, ואם ניסינו לשמוע חדשות, סגרנו מיד בגלל המוזיקה העליזה. אנחנו ישבנו בבתי-הכנסת, כאבנו את כאב החורבן והגלות, ומליבנו בקעה עוד אנחה, עליכם, אחינו היקרים.
ורק שאלה אחת מתגנבת בשקט: לא התביישתם לראות את התמונות, זו לצד זו? מצד אחד הרבבות בכותל המערבי, יהודים הנושאים עמם את מורשת אבותיהם, יהודים המחוברים אל ההיסטוריה, אל השורשים, אל הזיכרון הקולטיבי; ומצד שני חבורת נהנתנים בבתי-הקפה בתל-אביב? הלוא אתם מתקוממים כאשר מציגים זאת כעגלה טעונה מול עגלה ריקה. איזו עגלה מלאה העמדתם מול התודעה היהודית של תשעה באב, עגלת הגשה ועליה עוגת קרם וקפה הפוך?
פעולה מהפכנית
זו אינה שאלה של חקיקה. יש כאן בעיה חריפה של חינוך, של זיקה לעם היהודי ולהיסטוריה שלו. תשעה באב תשס"א הטיח בפרצופנו את הכישלון הצורב של מערכת החינוך הישראלית, שלא הצליחה לגדל דור בעל תודעה יהודית והכרת המורשת. צמח כאן דור של צעירים יהודים שאינם יודעים מאין באו ולאן הם הולכים.
לתשומת-ליבך, שרת החינוך: משרד החינוך הצהיר על מגמה להעמיק את החינוך לערכים יהודיים, אבל כבר שבענו הצהרות ותכניות. כאן דרושה פעולה דרסטית, מהפכנית!
הרב מנחם ברוד הוא עורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.
החלטתה של עיריית תל-אביב להתיר פתיחת מסעדות ובתי-קפה בליל תשעה באב, הייתה במידה רבה סוג של התרסה נגד הציבור הדתי והחרדי. כך גם פירשו אותה הציבור התל-אביבי ונציגי התקשורת - הנה ההזדמנות שלנו להרגיז אתכם ולפגוע בדברים המקודשים לכם.
אבל כל מי שהסתובב בתוך הציבור הדתי והחרדי לא חש תחושות כעס או רוגז. האווירה בציבור הזה נעה בין בוז לחמלה ובין צער לרחמים. לכל היותר זלגה דמעה נוספת לכוס הדמעות של הסבל היהודי.
שתי תמונות
אם המניע העיקרי להחלטה הזאת הוא הרצון להתריס נגד הציבור הדתי, יש כאן התנהגות ילדותית, בסגנון: "הוא שבר לי את השעון, אני אשבור לו את האופניים". אדם שרב עם אשתו אינו יוצא לשרוף לה את המכונית. הוא זוכר שהמכונית היא גם שלו. תשעה באב איננו יום אבל 'של הדתיים'. מי שפוגע בערכו של היום הזה, פוגע בראש ובראשונה בעצמו.
יש בהתרסה הזאת הרבה מעבר לכך - אותם יהודים אכן אינם מרגישים שתשעה באב הוא שלהם. כך גם נשמעו הסועדים בבתי הקפה ובמסעדות. שוב ושוב נשמעו המשפטים - "היום הזה לא אומר לי שום דבר", "אני לא רואה שום סיבה לא לצאת היום לבית-קפה". וזה כבר לא מרגיז אלא מצער ומעציב.
כן, עצוב לראות יהודים שהתרחקו כל-כך מההוויה היהודית, עד שאפילו הסבל ההיסטורי של עמם זר להם. כואב לעמוד מול בני-עמך, שאינם מבינים את משמעותו של תשעה באב, 'יום השואה' של הסבל היהודי. יום המנקז את היגון של חורבן הבית הראשון והשני, של גלות בבל וגלות רומי, של נהרות הדם שנשפכו בעקבות החורבן, של גירוש ספרד ושאר הצרות המקופלות ביום הזה.
כל הדברים האלה כבר לא מדברים אליהם. הם משוכנעים שבתי-הקפה סגורים רק כדי לא לפגוע בדתיים, אלה, אתם יודעים, האנשים המוזרים האלה שמתאבלים בגלל משהו שקרה לפני אלפיים שנה. אז זהו, נמאס להתחשב יותר מדי בדתיים. פעם אחת 'נראה' להם.
ובכן, אל תפריעו לעצמכם. אנחנו נסתדר. אתם יכולים לשתות קפה הפוך, לאכול סלט הפוך, לחיות את החיים הפוך. זכותכם. זו מדינה חופשית. אם אתם עושים זאת רק בשבילנו, אז באמת, לא צריך. ממילא לא הסתובבנו הרבה ברחובות בגלל הצום. גם את הרדיו לא פתחנו, ואם ניסינו לשמוע חדשות, סגרנו מיד בגלל המוזיקה העליזה. אנחנו ישבנו בבתי-הכנסת, כאבנו את כאב החורבן והגלות, ומליבנו בקעה עוד אנחה, עליכם, אחינו היקרים.
ורק שאלה אחת מתגנבת בשקט: לא התביישתם לראות את התמונות, זו לצד זו? מצד אחד הרבבות בכותל המערבי, יהודים הנושאים עמם את מורשת אבותיהם, יהודים המחוברים אל ההיסטוריה, אל השורשים, אל הזיכרון הקולטיבי; ומצד שני חבורת נהנתנים בבתי-הקפה בתל-אביב? הלוא אתם מתקוממים כאשר מציגים זאת כעגלה טעונה מול עגלה ריקה. איזו עגלה מלאה העמדתם מול התודעה היהודית של תשעה באב, עגלת הגשה ועליה עוגת קרם וקפה הפוך?
פעולה מהפכנית
זו אינה שאלה של חקיקה. יש כאן בעיה חריפה של חינוך, של זיקה לעם היהודי ולהיסטוריה שלו. תשעה באב תשס"א הטיח בפרצופנו את הכישלון הצורב של מערכת החינוך הישראלית, שלא הצליחה לגדל דור בעל תודעה יהודית והכרת המורשת. צמח כאן דור של צעירים יהודים שאינם יודעים מאין באו ולאן הם הולכים.
לתשומת-ליבך, שרת החינוך: משרד החינוך הצהיר על מגמה להעמיק את החינוך לערכים יהודיים, אבל כבר שבענו הצהרות ותכניות. כאן דרושה פעולה דרסטית, מהפכנית!
הרב מנחם ברוד הוא עורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.