לא הרבה מוסלמים נקהלו לקריאה הנרגשת לבוא ולהגן בגופם על חראם-א- שריף מפני גרשון סלמון הזומם להקים שם מחר בבוקר את בית המקדש היהודי. ראיתי אותם בטלוויזיה, ולא רק שהם היו מעטים, הם גם לא נראו כל-כך דתיים. אני יודע שאצל הערבים אין דיכוטומיה ברורה בין דתיים לחילוניים, ובכל זאת באירועים היותר דתיים יש סימנים נראים לעין: הרבה זקנים, כיפות חאג', גלביות לבנות. ההתפרעויות בהר-הבית השבוע לא נראו כך. זה נראה כמו כל התפרעות פלשתינית ברמאללה החילונית או בבית לחם הנוצרית, אירוע הרבה יותר פוליטי מאשר דתי.

יכול להיות שההמונים לא באו כי הם לא קנו את הבלוף שנועד לרתום את הדת המוסלמית לעגלת הפוליטיקה הפלשתינית, והם יודעים שלא באמת נשקפת סכנה רצינית לאל-אקצה בגלל איזו אבן שנאמני הר-הבית מסיעים פעם בשנה על משאית ממקום למקום מחוץ לחומות העיר העתיקה.

אבל יכול גם להיות שההמונים המוסלמים לא באו, כי לא באמת כל-כך איכפת להם מה קורה בחראם-א-שריף. כלומר, יכול להיות שאנחנו אלה שקנו את הבלוף הדתי הרבה מעבר לפרופורציות האמיתיות. לא רק שערפאת ודהאמשה לא הצליחו לסחוף את ההמונים להר-הבית, גם לא היו הפגנות ותהלוכות גדולות בערים מוסלמיות מובהקות, לא פה ולא ברחבי העולם המוסלמי. הפעולה הצבאית בשכם, כמה ימים אחר כך, גרמה הרבה יותר התרגשות וזעם מאשר הסכנה הנשקפת לאל-אקצה. זה לא הסימן הראשון המעיד על כך שהר הבית הוא סמל לאומי פלשתיני חילוני, ואילו המוסלמים הדתיים לא כל-כך משוגעים עליו.

יוסי שריד אמר שהמשוגעים מכל הצדדים מתאספים להדליק פה אש ענקית, אבל השבוע דווקא נראה שלאמיתו של דבר בשני הצדדים אין הרבה משוגעים, ואם כבר אצלנו יש יותר.

למען הגילוי הנאות עלי לומר שאני אחד מהם. אני שייך לכת סודית, שאנשיה מתפללים שלוש פעמים בכל יום ואומרים כך: יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. בתשעה באב אנחנו יושבים על הרצפה, מגודלי זקן אבלים, וקוראים בקול נמוך ובנעימת בכי, קינות על חורבן המקדש ותפילות לבניינו. ואם כבר יצאתי מהארון, אגלה לכם עוד סודות. לכת הקיצונית הזאת משתייכים בסתר כמה אישים מפורסמים, ביניהם יושב ראש הכנסת, היועץ המשפטי לממשלה, סגן שר החוץ, קצין חינוך ראשי, ניסים משעל, פרופ' אבי רביצקי, וכמה שופטים במחוזי ובעליון.

כולנו אומרים שוב ושוב, ובכל יום - "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן". לא רק שאני לא יודע למה מתכוון אברום בורג כשהוא אומר את המילים האלה, או מה חושב עליהן אבי רביצקי, האמת היא שאני לא יודע לספר למה בדיוק אני מתכוון. עברית הרי אנחנו יודעים. פירוש המילים הוא חד משמעי והוא מדבר על ימינו ולא על אחרית הימים, והוא אומר בית המקדש ולא אל-אקצה. זה די מביך בעצם. אם אנחנו לא מתכוונים לזה למה אנחנו אומרים את זה, ואם אנחנו מתכוונים לזה למה אנחנו לא מצטרפים לגרשון סלומון. אי אפשר אפילו לומר שזה רק מין טקס כזה, מצוות אנשים מלומדה, מילים שאומרים אותן למען המסורת והחברה. כי דווקא התפילה הזאת נאמרת בלחש, והיא מרחפת רק בין המתפלל ובין ריבונו של עולם, היודע מחשבות.

והוא כנראה יודע עלי ועל מחשבותי כמה דברים שאני עצמי לא יודע. אולי גם ישמעאל יודע עלי כמה דברים יותר טוב ממני עצמי. אולי באמת נשקפת סכנה לאל-אקצה. ממני. לפני שנים רבות, בני בן השלוש שאל אותי בתשעה באב: אבא, למה אתה בוכה? לא באמת בכיתי, אבל המנגינה של איכה והישיבה על הרצפה והשקט בבית, נראו לו כמו בכי. סיפרתי לו על המקדש, בערך מה שסיפר לי אבא שלי, ואז הוא אמר אל תבכה, אבא, אני אגדל ואבנה מחדש. זה היה הרגע שבו בכיתי באמת, בדמעות ממש. הילד הזה הוא כבר יותר מבן שלושים ועדיין לא בנה את המקדש, אבל את הדמעות ההן הוא לא שכח. יש ילדי דמעות וגעגועים כמוהו עשרות אלפים, הרבה יותר משהיו אי פעם מאז החורבן. ובתשעה באב הזה בכיתי שוב, כאשר ראיתי בטלוויזיה את האבנים המושלכות מהר הבית אל הכותל, ואת המתפללים נסים משם בראש כפוף.

אולי דהאמשה צודק. אולי נשקפת סכנה לאל-אקצה. אולי עוד השתוללות אחת או שתיים בהר הבית, ופתאום נופתע לגלות שאנחנו לא מוכנים עוד לסבול את אל-אקצה במקום מקדשנו. ודהאמשה יופתע לגלות שליהודים זה איכפת נורא, ואילו למוסלמים ברחבי העולם יש דאגות אחרות.

מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעתון ידיעות אחרונות בי"ד אב תשס"א.

אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות"וב"מקור ראשון".