בניגוד לטענות העליהום התקשורתי שנפתח נגדו, הנשיא קצב לא חלק על פסק דינה של מרגלית הר-שפי. הוא לא קבע שאיננה אשמה וגם לא ערער על העונש. הוא רק העמיד במקומה את ועדת השחרורים של שרות בתי הסוהר שהפקיעה לעצמה סמכויות של כעין בית-דין עליון - להפליית הר-שפי ביחס לכל אסיר אחר שהתנהג כראוי בתקופת מאסרו ואיננו מהווה סכנה לציבור. לכן, החנינה לא התייחסה לאישום והעונש המקוריים אלא רק לעונש הנוסף שהוטל עליה לאחר פסק הדין שעבר את כל הערכאות המשפטיות. ובתהליך משפטי זה, ששומה עלינו לכבד, נקבע תקדים משפטי חשוב, אלא אם כן - נפרש את טיפול המערכת המשפטית בפרשה זו כמשפט-לינץ' של "הקונספירציה פרקליטות-שב"כ-תקשורת" נגד המתנחלים שנואי-נפשם.
בכל דרגות הפסיקה נגד מרגלית הר-שפי נוצר תקדים משפטי חשוב להבאתם לדין של חברי קונספירציית אוסלו שלא מנעו רצח של מאות אנשים, למרות שהוזהרו במועד ממה שמעשיהם יביאו עלינו. באותה חבורה כלולה, כמובן, גם התקשורת הממוסדת, שהסתירה מהציבור את העובדות שהבנתן הייתה יכולה לעצור את אסונות הסכם-אוסלו לפני שזה הידרדר למלחמת הדמים, שאנו רק בתחילתה.
אם במקרה של הר-שפי החמירה המערכת המשפטית איתה בפרשנות של "היעדר חרטה" על מה שלא עשתה, הרי במקרה של הסכמי-אוסלו לא רק שאף אחד ממבשליהם לא הביע חרטה על מעשיו אלא חוזר ומתפאר בהם, בגלוי, בכל הזדמנות תקשורתית, והזדמנויות אלו מוענקות להם בשפע.
זמן קצר אחרי מלחמת יום-הכיפורים, בראיון משודר עם יעקב אגמון על תחזית-האזהרה שהכנתי חודשיים לפני פריצתה, שאל אותי קצין צעיר, שחזר מהחזית והיה בקהל המאזינים למה השלמתי עם התעלמות הממסד מאזהרותיי ולא יצאתי לתקשורת. עניתי, שבתרבות ששלטה אז בשטח היו עושים ממני משוגע ומבטלים מכל וכל את שיטות העבודה שלי. למרות שלא שיניתי את דעתי בעניין זה, לגבי אותה תקופה, השפיעה עליי שאלתו של אותו קצין לנהוג אחרת בתחזיות הבאות שלי.
יום 31.1.95 הגשתי לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ז"ל, תזכיר מקצועי תחת הכותרת "תהליך השלום במבחן מקצועי של פרוייקט מו"פ". התזכיר ניתח, במתודולוגיה שהונהגה, בזמנו (ביוזמת הח"מ), לבחינת הצלחתם של פרוייקטים ביטחוניים את לקחי השלבים הראשונים של ביצוע הסכמי אוסלו ואת הצדקת המשכתם. מסקנת הניתוח הייתה חד-משמעית: "המטרה אליה מוביל הצד שכנגד (ערפאת) איננה שלום אלא - הסלמת הלחימה, בתנאים משופרים עבורו". במלים פשוטות: יותר הרוגים, יותר פצועים, יותר הרס, יותר מלחמה. האם זו לא אזהרה מספיקה? שנה לאחר מכן, פורסם תזכיר זה, במלואו, בספרי "לצאת מטירוף מערכות", בפרק "כוח ההתמדה של כישלונות". הספר הגיע לכל מערכות התקשורת הממוסדת. כל אחד יכול היה לבדוק את הביסוס המקצועי של הניתוח והאזהרה. מישהו עשה את זה?
עברה עוד שנה, וראש הממשלה החדש קיבל תחזית מעודכנת על מה שצפוי לנו בקרוב. וכך כתבתי לו: "הצעד הבא של ערפאת: בקשה לשלוח כוח בינלאומי כדי להבטיח את גבולות המדינה החדשה (שלו), כפי שנקבעו בהחלטת האו"ם מיום 29.11.47. כמה תקריות דמים, עם הרבה פלשתינים הרוגים יחישו הצבת ערב-רב של חיילים שחורים, לבנים וצהובים תחת דגל האו"ם ברחבי יהודה, שומרון וחבל עזה, כשמאחוריהם יתבססו מייד חוליות מפעילי מטעני-צד ובהמשך חוליות עם משגרי קטיושות פרימיטיביים, חד-פעמיים. כך פרסנו את דרום לבנון לאורך ולרוחב ארץ-ישראל". היועץ למחקרים אסטרטגיים של ראש הממשלה אמר לי על כך שאף אחד, חוץ ממני, לא חזה הסתמכות של ערפאת על החלטה 181 של האו"ם כדי לזכות בגבולות שיקצצו את ישראל למימדי 1947.
עברה שנה, ותחזית זו פורסמה, במלואה, בעיתון ("הירדן"). ואכן, ב6.2.2000- הכריזה מועצת הרשות הפלשתינית: " מדינת פלשתין ובירתה ירושלים הקדושה היא זכות טבעית לעם הפלשתיני, אשר מבוססת על החלטת העצרת הכללית 181". לא זכור לי שמישהו במימסד השלטוני או התקשורתי התייחס לידיעה זו. מה קרה עם "זכות הציבור לדעת"? האם, כדי להמשיך ולדהור במסלול אוסלו הרצחני, מותר גם להעלים מידע מהציבור? האם העלמה זו פחות חמורה משתיקתה של מרגלית הר-שפי כשנודע לה על כוונה (שלא האמינה בה) לרצוח את רבין? ולמה חכינו 7 שנים עד שאלוף פיקוד הדרום הודה שכבר בכניסתו הראשונה של ערפאת לרצועת עזה, הוא ניסה לרמות את שלטונות ישראל, בהברחת נשק ואנשים שכניסתם נאסרה?
אסור להשאיר את מרגלית הר-שפי לבד. אם על אי-מניעת רצח אדם אחד נפסקו לה 9 חודשי מאסר, אזי, על אי-מניעת רצח מאות אנשים מגיע עונש של עשרות שנות מאסר, ופי שניים מכך על אי-הבעת חרטה על המעשה.
אינג' יוסף דוריאל הוא מנכ"ל המכון לפריון העבודה והייצור עם התמחות בניתוח מערכות לחימה וחיזוי טכנולוגי.
בכל דרגות הפסיקה נגד מרגלית הר-שפי נוצר תקדים משפטי חשוב להבאתם לדין של חברי קונספירציית אוסלו שלא מנעו רצח של מאות אנשים, למרות שהוזהרו במועד ממה שמעשיהם יביאו עלינו. באותה חבורה כלולה, כמובן, גם התקשורת הממוסדת, שהסתירה מהציבור את העובדות שהבנתן הייתה יכולה לעצור את אסונות הסכם-אוסלו לפני שזה הידרדר למלחמת הדמים, שאנו רק בתחילתה.
אם במקרה של הר-שפי החמירה המערכת המשפטית איתה בפרשנות של "היעדר חרטה" על מה שלא עשתה, הרי במקרה של הסכמי-אוסלו לא רק שאף אחד ממבשליהם לא הביע חרטה על מעשיו אלא חוזר ומתפאר בהם, בגלוי, בכל הזדמנות תקשורתית, והזדמנויות אלו מוענקות להם בשפע.
זמן קצר אחרי מלחמת יום-הכיפורים, בראיון משודר עם יעקב אגמון על תחזית-האזהרה שהכנתי חודשיים לפני פריצתה, שאל אותי קצין צעיר, שחזר מהחזית והיה בקהל המאזינים למה השלמתי עם התעלמות הממסד מאזהרותיי ולא יצאתי לתקשורת. עניתי, שבתרבות ששלטה אז בשטח היו עושים ממני משוגע ומבטלים מכל וכל את שיטות העבודה שלי. למרות שלא שיניתי את דעתי בעניין זה, לגבי אותה תקופה, השפיעה עליי שאלתו של אותו קצין לנהוג אחרת בתחזיות הבאות שלי.
יום 31.1.95 הגשתי לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ז"ל, תזכיר מקצועי תחת הכותרת "תהליך השלום במבחן מקצועי של פרוייקט מו"פ". התזכיר ניתח, במתודולוגיה שהונהגה, בזמנו (ביוזמת הח"מ), לבחינת הצלחתם של פרוייקטים ביטחוניים את לקחי השלבים הראשונים של ביצוע הסכמי אוסלו ואת הצדקת המשכתם. מסקנת הניתוח הייתה חד-משמעית: "המטרה אליה מוביל הצד שכנגד (ערפאת) איננה שלום אלא - הסלמת הלחימה, בתנאים משופרים עבורו". במלים פשוטות: יותר הרוגים, יותר פצועים, יותר הרס, יותר מלחמה. האם זו לא אזהרה מספיקה? שנה לאחר מכן, פורסם תזכיר זה, במלואו, בספרי "לצאת מטירוף מערכות", בפרק "כוח ההתמדה של כישלונות". הספר הגיע לכל מערכות התקשורת הממוסדת. כל אחד יכול היה לבדוק את הביסוס המקצועי של הניתוח והאזהרה. מישהו עשה את זה?
עברה עוד שנה, וראש הממשלה החדש קיבל תחזית מעודכנת על מה שצפוי לנו בקרוב. וכך כתבתי לו: "הצעד הבא של ערפאת: בקשה לשלוח כוח בינלאומי כדי להבטיח את גבולות המדינה החדשה (שלו), כפי שנקבעו בהחלטת האו"ם מיום 29.11.47. כמה תקריות דמים, עם הרבה פלשתינים הרוגים יחישו הצבת ערב-רב של חיילים שחורים, לבנים וצהובים תחת דגל האו"ם ברחבי יהודה, שומרון וחבל עזה, כשמאחוריהם יתבססו מייד חוליות מפעילי מטעני-צד ובהמשך חוליות עם משגרי קטיושות פרימיטיביים, חד-פעמיים. כך פרסנו את דרום לבנון לאורך ולרוחב ארץ-ישראל". היועץ למחקרים אסטרטגיים של ראש הממשלה אמר לי על כך שאף אחד, חוץ ממני, לא חזה הסתמכות של ערפאת על החלטה 181 של האו"ם כדי לזכות בגבולות שיקצצו את ישראל למימדי 1947.
עברה שנה, ותחזית זו פורסמה, במלואה, בעיתון ("הירדן"). ואכן, ב6.2.2000- הכריזה מועצת הרשות הפלשתינית: " מדינת פלשתין ובירתה ירושלים הקדושה היא זכות טבעית לעם הפלשתיני, אשר מבוססת על החלטת העצרת הכללית 181". לא זכור לי שמישהו במימסד השלטוני או התקשורתי התייחס לידיעה זו. מה קרה עם "זכות הציבור לדעת"? האם, כדי להמשיך ולדהור במסלול אוסלו הרצחני, מותר גם להעלים מידע מהציבור? האם העלמה זו פחות חמורה משתיקתה של מרגלית הר-שפי כשנודע לה על כוונה (שלא האמינה בה) לרצוח את רבין? ולמה חכינו 7 שנים עד שאלוף פיקוד הדרום הודה שכבר בכניסתו הראשונה של ערפאת לרצועת עזה, הוא ניסה לרמות את שלטונות ישראל, בהברחת נשק ואנשים שכניסתם נאסרה?
אסור להשאיר את מרגלית הר-שפי לבד. אם על אי-מניעת רצח אדם אחד נפסקו לה 9 חודשי מאסר, אזי, על אי-מניעת רצח מאות אנשים מגיע עונש של עשרות שנות מאסר, ופי שניים מכך על אי-הבעת חרטה על המעשה.
אינג' יוסף דוריאל הוא מנכ"ל המכון לפריון העבודה והייצור עם התמחות בניתוח מערכות לחימה וחיזוי טכנולוגי.