יש תופעה מדהימה של מסיכה זועמת ומסיכה צוחקת אצל הרודנים הערבים ונתיניהם.
במערב לא פשוט לשנות את דעת הקהל מאוהבת לאויבת, ולהפך. הדבר אפשרי, אבל הוא בכל זאת דורש זמן ומאמץ. אצל הערבים זה קורה בצ'יק. יום אחד אתה קוף, חזיר, כובש, מפלצת ונאצי, אותו צריכים להרוג ולאבד, ולמחרתו חיוך רחב אהלן, אהלן, מאה אהלן, כאלו מצאו לפתע את אחיהם האובד, מחוז געגועיהם ומושא אהבתם, כאלו כל השנים רק חיכו לרגע הזה, לחבק אותך. ואוי למי שנופל לתוך מלכודת הדבש הזאת, מפני שבאותה פתאומיות עלולה האהבה הזאת להתחלף לשנאה יוקדת, רצחנית.
ערפאת וכנופייתו קרובים כנראה לשנות מסיכה, וכבר מבחינים במסיכה המאיימת עווית-חיוך ראשון. מדוע? מפני שערפאת מקבל על הראש, מפני שציפיותיו מן היהודים נכזבו. ידידיו, המשת'פים היהודים והתקשורת שלהם, הטעו אותו לחשוב שכבר נגזזו מחלפותיו של שמשון, ולכן אחרי קצת טרור ורצח הוא יתקפל וייכנע. אמרו לו שאנחנו מפולגים, מפונקים ורכרוכיים ללא תקנה הצבא לא יעמוד בלחץ, תל אביב תפקיר את ירושלים, ישראל הקטנה - את ההתנחלויות, הכלכלה תקרוס, והוא יחגוג. כידוע, לא כך היה.
עם ישראל גילה סולידריות, כפי שרק הוא יודע בימי מצוק ומצור, צבאם של מופז ובוגי יעלון אינו הצה"ל של ליפקין-שחק ועוזי דיין, ושרון עם כל הביקורת ועם כל המקלות בגלגלים שתוקע לו פרס אינו ברק. והמתנחלים אינם בורחים, להפך עוד ועוד מהם צצים על הגבעות, ובדעת הקהל הישראלית חלה תפנית מהפכנית ימינה. הכלכלה של היהודים לא קרסה, ובאמריקה במקום קלינטון ידיד הערבים בא בוש, עוף מוזר, ברייה קרה, שאינה מתרגשת מן השטיקים של הערבים.
ערפאת נזכר בגעגועים בסיבוב הקודם שהיה לו עם שרון, בביירות של 1982, כאשר "400,000 האגדתיים" התקבצו בכיכר מלכי ישראל לדקור את ממשלת בגין-שרון בגבה, "כוחות הפנים שלי", הוא נהג לקרוא להם.
היום, כאשר ביקש ערפאת לקרוא שוב ל"כוחות הפנים" שלו, באו כמה אלפים, חלקם ילדים, קואליציית שוליים עלובה, שהמשת'פים שריד וביילין דיקלמו בפניהם את דרישותיו למשקיפים בינלאומיים ולמשא ומתן תחת אש.
מי שקורס זו הכלכלה הפלסטינית, מי שמגלה בקיעים זו החברה הערבית. ולא המתנחלים עוזבים, כי אם ערבים מיש"ע לעשרות אלפיהם. המערכת השלטונית של ערפאת מתפוררת ובמקומה בא שלטון של כנופיות, ומתוך לב הממסד שלו בוקעים קולות, הקוראים להחליף מסיכות, לעשות סוויץ' ולשחק שוב ידידותיים ומוכנים לפשרות מה זה הומניסטים, אמא תרזה!
אחרי חיסול מפקדת החמאס בשכם, עוד נאמניו כאן מאיימים במלחמת עולם, נתן ערפאת ברומא את האות ותבע הפסקת אש מיידית. כמובן, עם משקיפים, כמובן במשולב עם משא ומתן, כלומר עם מתן. והשופר הדיקטטורי שלו, סוכנות הידיעות "וופא", החליף תקליט והמליץ לזרוק נעלים במקום פצ"מרים והודה בגלוי שהאלימות הרצחנית פשוט אינה משרתת אותם יותר.
ואז, כבהינף מקל-קסם התעוררה גם אצלנו משנת-החורף שלה כל כת השלום, והנה הם כאן חיים ובועטים, כאלו קמפ דייוויד וטבה ואנתיפאדת אלאקצה וכל הרוגינו וטבוחינו לא היו אלא חלום רע.
לפתע צצים טורים ומאמרים וראיונות עם "שאלות נוקבות": מה יהיה הסוף? חיסולים ופיגועים, תגובה ותגובה לתגובה, מה התכלית? איך יחיה העם ללא "תהליך", ללא אופק מדיני? תנו לערפאת איזה הישגים כדי שיוכל לרדת מן הסולם! הוא דורש משקיפים? תנו לו הוא רוצה מו"'מ תחת אש תנו לו! והחתרן הבלתי נלאה, חותר בתוך ממשלת שרון בדיוק למילוי שתי הדרישות האלה, וביילין ושריד שרים אותן במקהלה עם החכ"ים הערבים, סוכניו של ערפאת בכנסת, וגולת הכותרת היתה אמורה להיות ההפגנה הזאת, שיצאה עלובה ומגוחכת.
איפה 1982 ואיפה אנחנו היום, איפה ככר מלכי ישראל ואיפה ככר רבין?
איך מגיב הפרייר הישראלי המצוי מן השמאל על החיוכים הראשונים של המסכה החדשה, ניתן לראות אצל דליה איציק, שטיפה אחת מקורית משלה אין בים הפטפוט שלה, אבל אין כמוה לדקלם ברהיטות את מה שמתחיל לראות "אין" בשמאל. וכך היא מתארת ב"מעריב", איך נחתו עליה החיוכים של ד"ר. סעידי אל קרונז, הממונה על התעשיה בממלכתו של ערפאת, שב"מפתיע" הואיל לפגוש אותה למרות החרם על הסחורות מישראל. "בציבור גדול של פלשתינאים יש רצון לשמר את התהליך, כדי להותיר תקווה", היא רושמת ומוסיפה: "אותה כמיהה קיימת גם בציבור הישראלי" ולכן מהלומה צבאית מוחצת, כפי שדורש הימין, "תמית את התקווה הזו ותהפוך את הציבור הפלסטיני לעוין ומגויס לטרור". (ומה הוא עכשיו?)
נאמנה לאופנה, איציק אינה מדברת עוד על שלום-אמת, ואפילו לא על שלום סתם, ולא על הסדר קבע, כי אם.. על "שימור התקווה". זנב העכבר הזה, זה כל מה שנשאר מהמשיחיות הגדולה, ולצורך זה, כך היא מבטיחה, "המו"מ המדיני נוע ינוע בקרוב".
לא הייתי מטריח אתכם, קוראים יקרים, בדברי השטות של דליה איציק, אלולי היתה בהם סכנה גדולה. אינני יודע, איך פועלת הסינכרוניזציה בין ערפאת למשתפ"ים היהודים שלו, איך עובר אליהם המסר לקלוט ולהחזיר את האור והחום של המסכה הידידותית, הצוחקת, החדשה. האם זה עובר במפגשים של ביילין או בהתוועדויות סודיות שאין אנחנו יודעים עליהן? ואולי אין צורך כלל, מפני שהסייענים היהודים כבר מבינים ברמז, לאן נושבת הרוח החדשה מעזה?
מכל מקום, המסר עובר מן השוליים הסהרוריים כמו גוש שלום ואורי אבנרי אל השמאל הקיצוני התקני מן הסוג של ביילין ושריד, משם אל ההמון המבולבל ואובד הדרך שהשתייך פעם ל"מחנה השלום" והיום הוא בהמתנה דליה איציק כמשל ומשם, וזו הסכנה אמיתית אל השוליים של הימין, אל האגף השמאלני של הליכוד ממאיר שטרית למיקי איתן, ומשם הדרך כבר קצרה אל המחנה הלאומי גופו, במסלול הקצר העובר מעומרי שרון לאריאל שרון.
על כן, נא לא לזלזל במסכה הערבית המזויפת, הצוחקת הפריירים היהודים אינם מתים, הם רק מתחלפים, ולא חסר לנו כאלה גם היום, בלב השלטון הישראלי, זה השלטון, שעוד צריך להתאמץ הרבה עד שיהיה ראוי לעם הנפלא שיש לו.
במערב לא פשוט לשנות את דעת הקהל מאוהבת לאויבת, ולהפך. הדבר אפשרי, אבל הוא בכל זאת דורש זמן ומאמץ. אצל הערבים זה קורה בצ'יק. יום אחד אתה קוף, חזיר, כובש, מפלצת ונאצי, אותו צריכים להרוג ולאבד, ולמחרתו חיוך רחב אהלן, אהלן, מאה אהלן, כאלו מצאו לפתע את אחיהם האובד, מחוז געגועיהם ומושא אהבתם, כאלו כל השנים רק חיכו לרגע הזה, לחבק אותך. ואוי למי שנופל לתוך מלכודת הדבש הזאת, מפני שבאותה פתאומיות עלולה האהבה הזאת להתחלף לשנאה יוקדת, רצחנית.
ערפאת וכנופייתו קרובים כנראה לשנות מסיכה, וכבר מבחינים במסיכה המאיימת עווית-חיוך ראשון. מדוע? מפני שערפאת מקבל על הראש, מפני שציפיותיו מן היהודים נכזבו. ידידיו, המשת'פים היהודים והתקשורת שלהם, הטעו אותו לחשוב שכבר נגזזו מחלפותיו של שמשון, ולכן אחרי קצת טרור ורצח הוא יתקפל וייכנע. אמרו לו שאנחנו מפולגים, מפונקים ורכרוכיים ללא תקנה הצבא לא יעמוד בלחץ, תל אביב תפקיר את ירושלים, ישראל הקטנה - את ההתנחלויות, הכלכלה תקרוס, והוא יחגוג. כידוע, לא כך היה.
עם ישראל גילה סולידריות, כפי שרק הוא יודע בימי מצוק ומצור, צבאם של מופז ובוגי יעלון אינו הצה"ל של ליפקין-שחק ועוזי דיין, ושרון עם כל הביקורת ועם כל המקלות בגלגלים שתוקע לו פרס אינו ברק. והמתנחלים אינם בורחים, להפך עוד ועוד מהם צצים על הגבעות, ובדעת הקהל הישראלית חלה תפנית מהפכנית ימינה. הכלכלה של היהודים לא קרסה, ובאמריקה במקום קלינטון ידיד הערבים בא בוש, עוף מוזר, ברייה קרה, שאינה מתרגשת מן השטיקים של הערבים.
ערפאת נזכר בגעגועים בסיבוב הקודם שהיה לו עם שרון, בביירות של 1982, כאשר "400,000 האגדתיים" התקבצו בכיכר מלכי ישראל לדקור את ממשלת בגין-שרון בגבה, "כוחות הפנים שלי", הוא נהג לקרוא להם.
היום, כאשר ביקש ערפאת לקרוא שוב ל"כוחות הפנים" שלו, באו כמה אלפים, חלקם ילדים, קואליציית שוליים עלובה, שהמשת'פים שריד וביילין דיקלמו בפניהם את דרישותיו למשקיפים בינלאומיים ולמשא ומתן תחת אש.
מי שקורס זו הכלכלה הפלסטינית, מי שמגלה בקיעים זו החברה הערבית. ולא המתנחלים עוזבים, כי אם ערבים מיש"ע לעשרות אלפיהם. המערכת השלטונית של ערפאת מתפוררת ובמקומה בא שלטון של כנופיות, ומתוך לב הממסד שלו בוקעים קולות, הקוראים להחליף מסיכות, לעשות סוויץ' ולשחק שוב ידידותיים ומוכנים לפשרות מה זה הומניסטים, אמא תרזה!
אחרי חיסול מפקדת החמאס בשכם, עוד נאמניו כאן מאיימים במלחמת עולם, נתן ערפאת ברומא את האות ותבע הפסקת אש מיידית. כמובן, עם משקיפים, כמובן במשולב עם משא ומתן, כלומר עם מתן. והשופר הדיקטטורי שלו, סוכנות הידיעות "וופא", החליף תקליט והמליץ לזרוק נעלים במקום פצ"מרים והודה בגלוי שהאלימות הרצחנית פשוט אינה משרתת אותם יותר.
ואז, כבהינף מקל-קסם התעוררה גם אצלנו משנת-החורף שלה כל כת השלום, והנה הם כאן חיים ובועטים, כאלו קמפ דייוויד וטבה ואנתיפאדת אלאקצה וכל הרוגינו וטבוחינו לא היו אלא חלום רע.
לפתע צצים טורים ומאמרים וראיונות עם "שאלות נוקבות": מה יהיה הסוף? חיסולים ופיגועים, תגובה ותגובה לתגובה, מה התכלית? איך יחיה העם ללא "תהליך", ללא אופק מדיני? תנו לערפאת איזה הישגים כדי שיוכל לרדת מן הסולם! הוא דורש משקיפים? תנו לו הוא רוצה מו"'מ תחת אש תנו לו! והחתרן הבלתי נלאה, חותר בתוך ממשלת שרון בדיוק למילוי שתי הדרישות האלה, וביילין ושריד שרים אותן במקהלה עם החכ"ים הערבים, סוכניו של ערפאת בכנסת, וגולת הכותרת היתה אמורה להיות ההפגנה הזאת, שיצאה עלובה ומגוחכת.
איפה 1982 ואיפה אנחנו היום, איפה ככר מלכי ישראל ואיפה ככר רבין?
איך מגיב הפרייר הישראלי המצוי מן השמאל על החיוכים הראשונים של המסכה החדשה, ניתן לראות אצל דליה איציק, שטיפה אחת מקורית משלה אין בים הפטפוט שלה, אבל אין כמוה לדקלם ברהיטות את מה שמתחיל לראות "אין" בשמאל. וכך היא מתארת ב"מעריב", איך נחתו עליה החיוכים של ד"ר. סעידי אל קרונז, הממונה על התעשיה בממלכתו של ערפאת, שב"מפתיע" הואיל לפגוש אותה למרות החרם על הסחורות מישראל. "בציבור גדול של פלשתינאים יש רצון לשמר את התהליך, כדי להותיר תקווה", היא רושמת ומוסיפה: "אותה כמיהה קיימת גם בציבור הישראלי" ולכן מהלומה צבאית מוחצת, כפי שדורש הימין, "תמית את התקווה הזו ותהפוך את הציבור הפלסטיני לעוין ומגויס לטרור". (ומה הוא עכשיו?)
נאמנה לאופנה, איציק אינה מדברת עוד על שלום-אמת, ואפילו לא על שלום סתם, ולא על הסדר קבע, כי אם.. על "שימור התקווה". זנב העכבר הזה, זה כל מה שנשאר מהמשיחיות הגדולה, ולצורך זה, כך היא מבטיחה, "המו"מ המדיני נוע ינוע בקרוב".
לא הייתי מטריח אתכם, קוראים יקרים, בדברי השטות של דליה איציק, אלולי היתה בהם סכנה גדולה. אינני יודע, איך פועלת הסינכרוניזציה בין ערפאת למשתפ"ים היהודים שלו, איך עובר אליהם המסר לקלוט ולהחזיר את האור והחום של המסכה הידידותית, הצוחקת, החדשה. האם זה עובר במפגשים של ביילין או בהתוועדויות סודיות שאין אנחנו יודעים עליהן? ואולי אין צורך כלל, מפני שהסייענים היהודים כבר מבינים ברמז, לאן נושבת הרוח החדשה מעזה?
מכל מקום, המסר עובר מן השוליים הסהרוריים כמו גוש שלום ואורי אבנרי אל השמאל הקיצוני התקני מן הסוג של ביילין ושריד, משם אל ההמון המבולבל ואובד הדרך שהשתייך פעם ל"מחנה השלום" והיום הוא בהמתנה דליה איציק כמשל ומשם, וזו הסכנה אמיתית אל השוליים של הימין, אל האגף השמאלני של הליכוד ממאיר שטרית למיקי איתן, ומשם הדרך כבר קצרה אל המחנה הלאומי גופו, במסלול הקצר העובר מעומרי שרון לאריאל שרון.
על כן, נא לא לזלזל במסכה הערבית המזויפת, הצוחקת הפריירים היהודים אינם מתים, הם רק מתחלפים, ולא חסר לנו כאלה גם היום, בלב השלטון הישראלי, זה השלטון, שעוד צריך להתאמץ הרבה עד שיהיה ראוי לעם הנפלא שיש לו.