מוקדש למי שטוען שלא הוזהר מפני מלחמת אוסלו.
מאמר זה פורסם ככתבו וכלשונו לפני 3 שנים - ב"מקור ראשון" של 17.07.98
על רקע מאבקם של מנהיגי ישראל בשאלה "מי אמין יותר?" בולטת אמינותו של ערפאת. הוא מגדיר בבהירות את מטרותיו: הקמת מדינה פלשתינאית בכל ארץ פלשתין השלמה, כאשר ירושלים היא בירתה. יעדיו לגבי זכות השיבה אינם מצויים בצד אחד של "הקו הירוק", אלא משני צדדיו; הוא אינו אומר "ירושלים המזרחית", ושלוחיו מדברים במפורש על תביעותיהם גם במערב ירושלים.
הוא גם הגון מספיק כדי להמחיש - בפני מי שמוכן לקרוא את הכתובת שעל הקיר - את דרכי הפעולה שלו: המצור שהטיל צבא המחבלים על יישובי גוש קטיף, ההשתלטות על דרכים וצמתים, ומלחמת עצבים שבה מנצח הצד הנחוש יותר. למרות זאת עוסקות ממשלות ישראל לדורותיהן בכיבוד חד-צדדי, בקצב כזה או אחר, של "הסכם השלום" עם מנהיג ארגון המחבלים לשחרור פלשתין כולה.
התזכורת הלוחמנית שנתן ערפאת בגוש קטיף מעמידה באור מגוחך את ההבחנה המלאכותית בין "האינטרסים הביטחוניים" לבין "האינטרסים הלאומיים", או בין "פעימה" בת 9% לבין בריחה בת 13%. מעניין היה לבקש מצה"ל להציג רשימה של יישובים יהודיים בתוך "הקו הירוק", או על רמת הגולן, אשר אינם כלולים במפת האינטרסים הצבאיים, כלומר כאלה שאינם חיוניים עבור צה"ל לצורכי הגנת המדינה. אין ספק שמפה כזאת היתה פוסלת מאות התנחלויות "חוקיות" ולא רק 59 התנחלויות "פוליטיות", אשר כביכול אין צורך בהן ביש"ע.
ההגדרה מהי מדינת ישראל ומהם היישובים האמורים להיכלל בה ולהיות מוגנים על-ידה אינה בתחום סמכותו של הצבא, אלא של הדרג המדיני. השימוש הציני במפה מגמתית של אינטרסים כדי לקדם את הנסיגה היא היפוכו של הסדר התקין, לפיו צה"ל אמור להציג את שיטת ההגנה על האינטרסים הלאומיים שייקבעו על-ידי הממשלה. כאשר שרי ישראל משרטטים מפות בתקווה שהאויב יתרצה ויסכים לקבל לידיו נתחי מולדת, אין מדובר ב"מפת אינטרסים לאומיים" יהודיים, אלא בהתאמה לאינטרסים הלאומניים הערביים.
כשם שבגליל אין משרטטים מפות שונות לצורכי ביטחון ולצרכים "פחותי ערך" כביכול - התיישבות, מים, אתרים ארכיאולוגיים לאומיים - כך אין מקום לכך בלב הארץ, ביהודה ובשומרון. הבחנה כזו התאימה לממשלה המומרצת, אולם לא לממשלה הלאומית. כשם שאין יהודי השוקל את פינויה של המובלעת ישראל, שאוכלוסייתה מונה רק חצי אחוז מן העולם המוסלמי שבתוכו היא שוכנת, כך אין מקום לפנות את גוש קטיף, שאף הוא חצי אחוז באזורו.
קברניטי המדינה מדברים גבוהה-גבוהה על האיום הלא-קונוונציונאלי ממזרח: עירק, אירן, פקיסטן, ... . מרוב עיסוק בכך נעלם מעיניהם אופיו הפשוט עד להדהים של שדה הקרב העתידי: האינתיפאדה והטרור, בכיכובם של "ילדי האבנים", אשר הובילו את ישראל לכניעה באוסלו בעקבות התבוסה באינתיפאדה, יעלו מדרגה כתוצאה מן השלום הווירטואלי שהוסיף לאש"ף/חמאס רבבות כלי-נשק, אשר יגדילו את מספר "קורבנות השלום" במלחמת אוסלו הממשמשת ובאה. אם בשלביו המוקדמים של הסכם אוסלו ניתן היה למנוע מלחמה על-ידי הפסקת התהליך, היום - בעקבות עודף הציפיות שיצרנו בצד השני - הן הפסקת התהליך והן המשכתו מובילות למלחמה בלתי-נמנעת. במקום לעסוק בהקמתה של מדינת מחבלים בלב הארץ, על ממשלת ישראל להתכונן למלחמת אוסלו. אין הכוונה לכיבוש הערים שבידיהם, אלא לתוכניות מגרה שיופעלו לאלתר ברגע ששוב יתפתחו עימותים בדרכים ואיים יהודיים יעמדו בסכנה של הפיכתם לעיים.
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי .
מאמר זה פורסם ככתבו וכלשונו לפני 3 שנים - ב"מקור ראשון" של 17.07.98
על רקע מאבקם של מנהיגי ישראל בשאלה "מי אמין יותר?" בולטת אמינותו של ערפאת. הוא מגדיר בבהירות את מטרותיו: הקמת מדינה פלשתינאית בכל ארץ פלשתין השלמה, כאשר ירושלים היא בירתה. יעדיו לגבי זכות השיבה אינם מצויים בצד אחד של "הקו הירוק", אלא משני צדדיו; הוא אינו אומר "ירושלים המזרחית", ושלוחיו מדברים במפורש על תביעותיהם גם במערב ירושלים.
הוא גם הגון מספיק כדי להמחיש - בפני מי שמוכן לקרוא את הכתובת שעל הקיר - את דרכי הפעולה שלו: המצור שהטיל צבא המחבלים על יישובי גוש קטיף, ההשתלטות על דרכים וצמתים, ומלחמת עצבים שבה מנצח הצד הנחוש יותר. למרות זאת עוסקות ממשלות ישראל לדורותיהן בכיבוד חד-צדדי, בקצב כזה או אחר, של "הסכם השלום" עם מנהיג ארגון המחבלים לשחרור פלשתין כולה.
התזכורת הלוחמנית שנתן ערפאת בגוש קטיף מעמידה באור מגוחך את ההבחנה המלאכותית בין "האינטרסים הביטחוניים" לבין "האינטרסים הלאומיים", או בין "פעימה" בת 9% לבין בריחה בת 13%. מעניין היה לבקש מצה"ל להציג רשימה של יישובים יהודיים בתוך "הקו הירוק", או על רמת הגולן, אשר אינם כלולים במפת האינטרסים הצבאיים, כלומר כאלה שאינם חיוניים עבור צה"ל לצורכי הגנת המדינה. אין ספק שמפה כזאת היתה פוסלת מאות התנחלויות "חוקיות" ולא רק 59 התנחלויות "פוליטיות", אשר כביכול אין צורך בהן ביש"ע.
ההגדרה מהי מדינת ישראל ומהם היישובים האמורים להיכלל בה ולהיות מוגנים על-ידה אינה בתחום סמכותו של הצבא, אלא של הדרג המדיני. השימוש הציני במפה מגמתית של אינטרסים כדי לקדם את הנסיגה היא היפוכו של הסדר התקין, לפיו צה"ל אמור להציג את שיטת ההגנה על האינטרסים הלאומיים שייקבעו על-ידי הממשלה. כאשר שרי ישראל משרטטים מפות בתקווה שהאויב יתרצה ויסכים לקבל לידיו נתחי מולדת, אין מדובר ב"מפת אינטרסים לאומיים" יהודיים, אלא בהתאמה לאינטרסים הלאומניים הערביים.
כשם שבגליל אין משרטטים מפות שונות לצורכי ביטחון ולצרכים "פחותי ערך" כביכול - התיישבות, מים, אתרים ארכיאולוגיים לאומיים - כך אין מקום לכך בלב הארץ, ביהודה ובשומרון. הבחנה כזו התאימה לממשלה המומרצת, אולם לא לממשלה הלאומית. כשם שאין יהודי השוקל את פינויה של המובלעת ישראל, שאוכלוסייתה מונה רק חצי אחוז מן העולם המוסלמי שבתוכו היא שוכנת, כך אין מקום לפנות את גוש קטיף, שאף הוא חצי אחוז באזורו.
קברניטי המדינה מדברים גבוהה-גבוהה על האיום הלא-קונוונציונאלי ממזרח: עירק, אירן, פקיסטן, ... . מרוב עיסוק בכך נעלם מעיניהם אופיו הפשוט עד להדהים של שדה הקרב העתידי: האינתיפאדה והטרור, בכיכובם של "ילדי האבנים", אשר הובילו את ישראל לכניעה באוסלו בעקבות התבוסה באינתיפאדה, יעלו מדרגה כתוצאה מן השלום הווירטואלי שהוסיף לאש"ף/חמאס רבבות כלי-נשק, אשר יגדילו את מספר "קורבנות השלום" במלחמת אוסלו הממשמשת ובאה. אם בשלביו המוקדמים של הסכם אוסלו ניתן היה למנוע מלחמה על-ידי הפסקת התהליך, היום - בעקבות עודף הציפיות שיצרנו בצד השני - הן הפסקת התהליך והן המשכתו מובילות למלחמה בלתי-נמנעת. במקום לעסוק בהקמתה של מדינת מחבלים בלב הארץ, על ממשלת ישראל להתכונן למלחמת אוסלו. אין הכוונה לכיבוש הערים שבידיהם, אלא לתוכניות מגרה שיופעלו לאלתר ברגע ששוב יתפתחו עימותים בדרכים ואיים יהודיים יעמדו בסכנה של הפיכתם לעיים.
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי .