ציפיתי להמונים שיצאו לרחובות להפגין ולתמוך במאבקם של הבחורים הדתיים. ציפיתי ש"האגודה לזכויות האזרח" וארגוני הנשים כולם, יירתמו למאבקם על זכויותיהם וכבודם. תקוותי נכזבה.
אך גם אם היו אותם המונים חותמים על העצומות ומפגינים בעד מאבק החיילים, עדיין נותר להתמודד עם מה שנחשף במהלך מאבק זה, עם המהלכים המתרחשים בצה"ל, הקשורים לשינויים חברתיים בחברה הישראלית ולקבלת החלטות דמוקרטית במדינה.
אחת מזכויותיו הלגיטימיות של אזרח, מוסלמי, דרוזי, נוצרי כיהודי, היא החופש לשמור על מצוות דתו. לא יעלה על דעתנו להיכנס לבית תפילה מוסלמי בנעלינו כשבמבואו נוהגים להותירן, או להכריח פועל מוסלמי לאכול בשעות היום בחודש הרמאדן. כמו שלא נכפה על אדם דתי לנסוע בשבת, ובודאי שלא נקשור אותו לכסא, נפער את פיו ונחדיר לתוך לועו אוכל לא כשר. המחשבה מעוררת חלחלה? אך זהו בדיוק מה שנעשה כעת בצה"ל.
כשבן גוריון הקים את צה"ל, הוא החליט מראש שכדי שהצבא יהיה צבא העם הוא יותאם אל כל חלקיו. פקודות מטכ"ל המחייבות את כל המפקדים בכל הדרגים לציית, קובעות את אופן שמירת כשרות המטבח הצה"לי, ואת דרך שמירת השבת בצה"ל. מפקד שיפר פקודות מטכ"ל ויכריח את פיקודו לאכול אוכל לא כשר, לחלל שבת, או אפילו לגלח את זקנו בימים שבהם נהוג לא להתגלח, צפוי לעמוד בפני משפט צבאי. אותו 'שולחן ערוך' שקובע את הלכות השבת והכשרות קובע גם את אופן ההתנהגות בין המינים את הלכות הצניעות, האוסרות הסתכלות בבת, נגיעה בה, והימצאות איתה במקום סגור (איסור ייחוד). הרמיזות המופנות אל החייל הדתי כאילו היה בעל נטיות מופרזות, חסר שליטה ושיש לחנכו לא להתפתות לבנות החילוניות, מעידות רק על בורות בהבנת ההלכה. ההלכה מטפלת ביחס אל הבת ולא רק בפיתוי של הבן. בת אינה משמשת כ"תמונה" בגלריה, או להבדיל כ"קוף" בגן חיות שכל מבקר רשאי לזון בה את עיניו להנאתו. לא לכך היא נבראה. לפיכך הלכות הצניעות מחייבות כל יהודי באשר הוא בן 102 כבן 13, ואוסרות עליו ליהנות ממה שלא נועד לגרום לו הנאות. אחד הוא הדין אם הניצבת מולו היא נימפה או מכשפה.
עד עתה שירתו חיילי ההסדר בפלוגות נפרדות ושמירה הלכות צניעות, כמו גם שמירת השבת והכשרות ולא עוררו תשומת לב מיוחדת.
עתה, משבוטל חיל הנשים והבנות עושות טירונות, קורסים וגם שירות קרבי יחד עם הבנים, הסכר נפרץ. אותו חייל דתי שאסור בראייה מגע ושהייה קרובה במקום סגור עם הבת, נאלץ לפעמים לשהות במשך ימי אימונים רבים בשטח כשבצוות הטנק שלו נמצאת חיילת, וכך היא ישנה לצידו, עושה צרכיה בסביבתו ונוגעת בו. דומה דבר העירוב ביניהם, מבחינה הלכתית, כאילו החליט צה"ל להכניס מעתה לתפריטו היומי של החייל "מנת קרב" יומית - אוכל טרף לארוחת הצהרים.
מבין השטין של החלטת הרמטכ"ל על העירוב - "השוויון בין החיילים לחיילות", עולה מדיניות צה"לית חדשה שעל דרך קבלתה יש לתת את הדעת. אין המדובר בכניסתן הספורדית של חיילות לפלוגות לוחמות כשהמטרה לאפשר לאותן בודדות לשרת כרצונן, אלא, במדיניות חדשה כוללנית. כך גם עולה מדברי הרמטכ"ל ביום עיון שנערך בנובמבר 2000 במסגרת "המכון הישראלי לדמוקרטיה", ובו השתתפו בכירי המטכ"ל, אנשי אקדמיה ומשפט, בנושא "נשים בצה"ל".
מדבריו המופיעים בפרסומי המכון מתברר כי הוא החליט להוביל מדיניות חברתית חדשה בצה"ל. חידוש שיש בו נקיטת עמדה רחבת היקף בנושא היחס למעמד האישה בצבא ותפקודה, וכפייתו באמצעות צה"ל על החברה כולה. "הבולטות של צה"ל בהוויה התרבותית הישראלית הופכת אותו לגורם רב עוצמה בעיצוב דפוסים, נורמות וערכים חברתיים וכלכליים. צה"ל משפיע באורח מעשי ביותר על מסלול חייו של הפרט בפרק זמן החורג בהרבה ממשך שירותו הקצוב. על כן, נקודת המוצא של הדיון, המפגש הזה, היא ההשפעה ההדדית בין צה"ל לבין החברה בישראל" (דברי הרמטכ"ל "נשים בצה"ל", עמ' 35, "מכון הישראלי לדמוקרטיה").
עוד אומר הרמטכ"ל: "צה"ל נקרא צבא העם ולא במקרה. מעבר לאחריות הארגונית שלו להעניק בטחון ולנצח במלחמה, מוטלת עליו גם החובה לחנך בתחומים הערכיים משום שאנחנו מחנכים חיילים וחיילות. לחינוך הזה יש השפעה גם מעבר לתקופת השירות שלהם בצה"ל... לפיכך, ראוי שהנושא הערכי של שוויון הזדמנויות ומניעת אפליה יהיה מטופל במסגרת הצבא כי הצבא הוא צבא העם, ולצה"ל היה ויש תפקיד של מעצב חברתי באתוס הלאומי של מדינת ישראל. יש דברים מסוימים בתחום הנורמות והערכים של מדינת ישראל, שהצבא הוא שצריך להוביל אותם" ("נשים בצה"ל" עמ' 114, "המכון הישראלי לדמוקרטיה").
לעריכת שינוי זה לא קיבל הרמטכ"ל מנדט מאיש, הוא אף לא נבחר לכהן כ"שר החינוך" של מדינת ישראל. התוצאה של השינוי היא יצירת שסע וקרע בעם שבו יש מגוון דעות שיש להלך ביניהן בזהירות. הרמטכ"ל החליט לרתום את הצבא למאבקה של אחת מהתנועות האידיאולוגיות, התנועה הפמיניסטית, ולהכריז על הפעלת שוויון מוחלט בין נשים לגברים בצבא. "לדעתי, מנקודת ראות היסטורית, ערך השותפות של נשים בצה"ל גבר על ערך השוויוניות. ואם כך, מה עלינו לעשות? מה אנחנו עושים עכשיו ומה נעשה בעתיד? ... יש לחזק את ערך השוויוניות ולתת לו ביטוי מעשי בלי לפגוע בערך השותפות" (דברי הרמטכ"ל, "נשים בצה"ל", עמ' 37, הוצ' "המכון הישראלי לדמוקרטיה").
הרמטכ"ל, מפקדו הכללי של צבא העם, אינו רשאי לקבל החלטה על מהפך חברתי כמו זה של הפיכת הצבא לצבא "פמיניסטי", כמו שאינו יכול להחליט אל הפיכת הצבא ל"צבא נודיסטי". על אופיו ודרכו של הצבא צריכה החברה הישראלית להחליט באמצעות מוסדותיה הדמוקרטיים.
מאידך, ב"הפיכת החצר" הפמיניסטית של הרמטכ"ל הוא פוגע בזכויותיהם הבסיסיות של החיילים הדתיים. יש הטוענים כי הדבר מכוון, אך גם אם נעשה הדבר מתוך טוהר כוונות, הוא פוגע בהינף יד בזכותו של אדם לשמור על עקרונות דתו כשאחד העיקריים בהם היא שמירה על הלכות צניעות. טענו כנגד ראשי הישיבות, שאם החייל לא מעונין לשרת עם הבת אז שיהיה במקום אחר. שילך לחיל אחר, לבסיס אחר, ליחידה אחרת. אבל עיקרון בסיסי שמירת זכויות האזרח הוא, שקיום זכותו של אדם אחד אינו יכול לבוא על במחיר פגיעה בזכותו של אדם אחר. אין שאיפתה של חיילת לשירות שוויוני ביחידה מסוימת מקנה לה זכות על פני חייל המשרת שם ושהקרבה אליה סותרת את עיקרי דתו. לזה לא ייקרא שוויון זכויות, אלא הפרת זכויות.
חמור מכך, צה"ל בעזרתו האדיבה של רמטכ"לו "יורה לעצמו ברגליים" ופוגע ברמתו המקצועית. מוסכם על כל הגורמים, צבאיים ורפואיים, כי חיילות אינן בעלות יכולת גופנית זהה לחיילים. לכן נבנה עבורן, ובצדק, סרגל מאמץ אחר, המותאם אליהן. "מסקירה נרחבת שהכינו קבוצה של רופאים ופיסיולוגים על ההבדלים הפיסיולוגיים בין נשים וגברים בעשור השלישי לחייהם עלה, כי אימון גופני נכון עשוי אמנם לשפר את יכולתן הגופנית של נשים, אך לא לבטל את הפערים הגופניים בין המינים. על פי הניסיון, בעיקר בצבא ארה"ב, ניתן לשלב נשים בפעילויות צבאיות המצריכות ביצוע מאמץ גופני, אך הדבר כרוך בשינוי נורמות, ובדרך כלל אינו יכול להתבצע בסטנדרט אחיד לשני המינים (סרגל מאמצים שונה)" ("נשים בצה"ל", עמ' 24, "המכון הישראלי לדמוקרטיה"). ביחידה לוחמת מכשירים חייל להלחם ולהגן על מדינת ישראל זוהי מטרתו של צבא.
אם בבואה של חיילת ליחידה לוחמת, החייל הדתי אינו יכול להמשיך ו"מוזז" למקום אחר, כל עוד המציאות הביולוגית לא השתנתה והחיילים הם בעלי ערך צבאי גדול יותר, זהו הפסד צבאי נטו. כבר היום חיילי ההסדר אינם מתנדבים לקורס חובלים, מאחר שבמהלך הקורס הם צריכים לשהות עם בנות במצבים הנוגדים את ההלכה באופן חמור.
מכאן שלהחלטת הרמטכ"ל לאפשר לחיילות להיכנס לכל היחידות הלוחמות יש משמעויות צבאית בעלות השלכות רבות. חיילת לוחמת משתחררת מצה"ל, נישאת ובונה משפחה. היא כבר לא תצא למלחמה. מי אם כן יילחם? "חיילות לוחמות" שהן אמהות שיולדות ומניקות ואינן יכולות לצאת לשדה הקרב, חיילים דתיים שאינם מאומנים דיים להלחם? כך שללא תכנון מראש ובפועל, עלול הצבא להפוך מצבא הגברים לצבא נשים.
האם התקיים בחברה הישראלית דיון ברמה הלאומית ובו הוחלט שצה"ל הופך לצבא הנשים לישראל? האם יחייבו בנות לוחמות לשרת שלש שנים ולשרת במילואים? האם נערכה בדיקה מקיפה והשוואתית עם צבאות אחרים בנושא השפעות הלחימה בשדה הקרב על דמותן ונפשן של הבנות? ומה עם כל שנות המאמץ שהושקעו בגיוס החיילים הדתיים, שעתה חלק מהם לא יתגייס וחלק "ינופנף" הביתה? כמה משאבים ומאמץ הושקעו כדי לאפשר לחיילים הדתיים להשתלב בצבא, כולל ייסורי "חוק טל" והמחלוקת סביבו, ופעילותה של תנועת "התעוררות" שדרשה שירות שווה לדתיים וחילוניים? הכל פתאום הפך לחסר ערך?
פרופ' נבו ויעל שור הפנו את תשומת לב המתדיינים באותו כנס ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", לנושא, וכך הם כותבים במבוא המכיל נתונים על שירותן של הנשים בצה"ל, נתונים על שירות נשים בצבאות אחרים וסוגיות שיש לתת עליהן את הדעת: "יש לברר האם הכנסת נשים ליחידות לוחמות, תיצור עימות בין הצרכים של חיילים דתיים לבין שירות של בנות בפלוגות מעורבות, שכן הדבר יפעל כנגד הרצון של הצבא לגייס יותר ויותר חיילים מהמגזר הדתי. מגזר זה, לא יוכל להתגייס ליחידות שבהן הוא יידרש להפר כללי הלכה, בגלל הימצאותם של גברים ונשים יחד, בני ישיבות הסדר, חובשי כיפות סרוגות ובני המכינות הקדם צבאיות לא יוכלו לשרת בצוות טנק שיש בו אישה, וגם שיקול זה יש לקחת בחשבון" (עמ' 25).
ואולי שיקול זה דווקא כן נלקח בחשבון והוא הוא המנחה את צמרת צה"ל בפתיחת מהלך גדול שיצור מצב בלתי אפשרי לחיילים דתיים להשתלב ביחידות ולעלות בסולם הדרגות?
איש לא שאל את הציבור הישראלי לדעתו ביחס להפיכה בסדר גודל של "המפץ הגדול" במקום המשמעותי ביותר, בצבא.
פן נוסף, שהוזכר בתחילת המאמר והנוגע למאבקם של ארגוני הנשים, הוא כבוד האדם. בליבון נושא זה עוסקת החברה הישראלית בתקשורת, במשפט ובמערכת החינוכית.
מפגש החיים האינטנסיבי המתקיים בצבא, מעמיד בפני המערכת הצבאית את אתגר השמירה על כבוד האדם. היהדות תיחמה את המשיכה בין בן לבת לתא פרטי המבוסס על מחויבות ונאמנות המעוגנים משפטית, קרי קידושין. רק בתא הפרטי מושקעים כל חלקי האדם, גופו ונפשו. מחוץ לקשר המחויבות אסרה ההלכה על קשרים בינאישיים בתחומים שאינם רלוונטיים. כך נאבקת ההלכה להשתית כבוד בין בני אדם. כל פריצה אל תחומיו הלא רלוונטיים של האדם כמוהם כפלישה וביזוי ובמרחק זה מתחומו הפרטי של האדם, טמון יחס הכבוד אל האדם איש ואשה, היינו הך. על קיום עקרוני זה נאבקים הבחורים הדתיים במלחמתם על זכותם לקיום ההלכה הדורשת מהם להתרחק מהתחום הלא רלוונטי ביחס לקשר עם הבת. אל מאבק זה היו צריכות מנהיגות ארגוני הנשים להצטרף בריש גלי. זהו מאבקן.
לבסוף, כמדומני שכל מה שהופיע עד עתה בתקשורת בנושא, אפוף בחותם של אחיזת עיניים, מגמתיות, וחוסר יושר אינטלקטואלי. יש לבחון את הנתונים, את התהליך ואת תוצאותיו בכובד ראש, ולא רק באמצעות "ראשו" של הרמטכ"ל. רק אז לשקול כיצד לאפשר לנשים לשרת שירות משמעותי ויחד עם זה לא להפר את זכויותיהם של חיילים דתיים בצבא.
===================================
רותי אברהם היא מעורכי- חדשות אינטרנט בערוץ 7.
אך גם אם היו אותם המונים חותמים על העצומות ומפגינים בעד מאבק החיילים, עדיין נותר להתמודד עם מה שנחשף במהלך מאבק זה, עם המהלכים המתרחשים בצה"ל, הקשורים לשינויים חברתיים בחברה הישראלית ולקבלת החלטות דמוקרטית במדינה.
אחת מזכויותיו הלגיטימיות של אזרח, מוסלמי, דרוזי, נוצרי כיהודי, היא החופש לשמור על מצוות דתו. לא יעלה על דעתנו להיכנס לבית תפילה מוסלמי בנעלינו כשבמבואו נוהגים להותירן, או להכריח פועל מוסלמי לאכול בשעות היום בחודש הרמאדן. כמו שלא נכפה על אדם דתי לנסוע בשבת, ובודאי שלא נקשור אותו לכסא, נפער את פיו ונחדיר לתוך לועו אוכל לא כשר. המחשבה מעוררת חלחלה? אך זהו בדיוק מה שנעשה כעת בצה"ל.
כשבן גוריון הקים את צה"ל, הוא החליט מראש שכדי שהצבא יהיה צבא העם הוא יותאם אל כל חלקיו. פקודות מטכ"ל המחייבות את כל המפקדים בכל הדרגים לציית, קובעות את אופן שמירת כשרות המטבח הצה"לי, ואת דרך שמירת השבת בצה"ל. מפקד שיפר פקודות מטכ"ל ויכריח את פיקודו לאכול אוכל לא כשר, לחלל שבת, או אפילו לגלח את זקנו בימים שבהם נהוג לא להתגלח, צפוי לעמוד בפני משפט צבאי. אותו 'שולחן ערוך' שקובע את הלכות השבת והכשרות קובע גם את אופן ההתנהגות בין המינים את הלכות הצניעות, האוסרות הסתכלות בבת, נגיעה בה, והימצאות איתה במקום סגור (איסור ייחוד). הרמיזות המופנות אל החייל הדתי כאילו היה בעל נטיות מופרזות, חסר שליטה ושיש לחנכו לא להתפתות לבנות החילוניות, מעידות רק על בורות בהבנת ההלכה. ההלכה מטפלת ביחס אל הבת ולא רק בפיתוי של הבן. בת אינה משמשת כ"תמונה" בגלריה, או להבדיל כ"קוף" בגן חיות שכל מבקר רשאי לזון בה את עיניו להנאתו. לא לכך היא נבראה. לפיכך הלכות הצניעות מחייבות כל יהודי באשר הוא בן 102 כבן 13, ואוסרות עליו ליהנות ממה שלא נועד לגרום לו הנאות. אחד הוא הדין אם הניצבת מולו היא נימפה או מכשפה.
עד עתה שירתו חיילי ההסדר בפלוגות נפרדות ושמירה הלכות צניעות, כמו גם שמירת השבת והכשרות ולא עוררו תשומת לב מיוחדת.
עתה, משבוטל חיל הנשים והבנות עושות טירונות, קורסים וגם שירות קרבי יחד עם הבנים, הסכר נפרץ. אותו חייל דתי שאסור בראייה מגע ושהייה קרובה במקום סגור עם הבת, נאלץ לפעמים לשהות במשך ימי אימונים רבים בשטח כשבצוות הטנק שלו נמצאת חיילת, וכך היא ישנה לצידו, עושה צרכיה בסביבתו ונוגעת בו. דומה דבר העירוב ביניהם, מבחינה הלכתית, כאילו החליט צה"ל להכניס מעתה לתפריטו היומי של החייל "מנת קרב" יומית - אוכל טרף לארוחת הצהרים.
מבין השטין של החלטת הרמטכ"ל על העירוב - "השוויון בין החיילים לחיילות", עולה מדיניות צה"לית חדשה שעל דרך קבלתה יש לתת את הדעת. אין המדובר בכניסתן הספורדית של חיילות לפלוגות לוחמות כשהמטרה לאפשר לאותן בודדות לשרת כרצונן, אלא, במדיניות חדשה כוללנית. כך גם עולה מדברי הרמטכ"ל ביום עיון שנערך בנובמבר 2000 במסגרת "המכון הישראלי לדמוקרטיה", ובו השתתפו בכירי המטכ"ל, אנשי אקדמיה ומשפט, בנושא "נשים בצה"ל".
מדבריו המופיעים בפרסומי המכון מתברר כי הוא החליט להוביל מדיניות חברתית חדשה בצה"ל. חידוש שיש בו נקיטת עמדה רחבת היקף בנושא היחס למעמד האישה בצבא ותפקודה, וכפייתו באמצעות צה"ל על החברה כולה. "הבולטות של צה"ל בהוויה התרבותית הישראלית הופכת אותו לגורם רב עוצמה בעיצוב דפוסים, נורמות וערכים חברתיים וכלכליים. צה"ל משפיע באורח מעשי ביותר על מסלול חייו של הפרט בפרק זמן החורג בהרבה ממשך שירותו הקצוב. על כן, נקודת המוצא של הדיון, המפגש הזה, היא ההשפעה ההדדית בין צה"ל לבין החברה בישראל" (דברי הרמטכ"ל "נשים בצה"ל", עמ' 35, "מכון הישראלי לדמוקרטיה").
עוד אומר הרמטכ"ל: "צה"ל נקרא צבא העם ולא במקרה. מעבר לאחריות הארגונית שלו להעניק בטחון ולנצח במלחמה, מוטלת עליו גם החובה לחנך בתחומים הערכיים משום שאנחנו מחנכים חיילים וחיילות. לחינוך הזה יש השפעה גם מעבר לתקופת השירות שלהם בצה"ל... לפיכך, ראוי שהנושא הערכי של שוויון הזדמנויות ומניעת אפליה יהיה מטופל במסגרת הצבא כי הצבא הוא צבא העם, ולצה"ל היה ויש תפקיד של מעצב חברתי באתוס הלאומי של מדינת ישראל. יש דברים מסוימים בתחום הנורמות והערכים של מדינת ישראל, שהצבא הוא שצריך להוביל אותם" ("נשים בצה"ל" עמ' 114, "המכון הישראלי לדמוקרטיה").
לעריכת שינוי זה לא קיבל הרמטכ"ל מנדט מאיש, הוא אף לא נבחר לכהן כ"שר החינוך" של מדינת ישראל. התוצאה של השינוי היא יצירת שסע וקרע בעם שבו יש מגוון דעות שיש להלך ביניהן בזהירות. הרמטכ"ל החליט לרתום את הצבא למאבקה של אחת מהתנועות האידיאולוגיות, התנועה הפמיניסטית, ולהכריז על הפעלת שוויון מוחלט בין נשים לגברים בצבא. "לדעתי, מנקודת ראות היסטורית, ערך השותפות של נשים בצה"ל גבר על ערך השוויוניות. ואם כך, מה עלינו לעשות? מה אנחנו עושים עכשיו ומה נעשה בעתיד? ... יש לחזק את ערך השוויוניות ולתת לו ביטוי מעשי בלי לפגוע בערך השותפות" (דברי הרמטכ"ל, "נשים בצה"ל", עמ' 37, הוצ' "המכון הישראלי לדמוקרטיה").
הרמטכ"ל, מפקדו הכללי של צבא העם, אינו רשאי לקבל החלטה על מהפך חברתי כמו זה של הפיכת הצבא לצבא "פמיניסטי", כמו שאינו יכול להחליט אל הפיכת הצבא ל"צבא נודיסטי". על אופיו ודרכו של הצבא צריכה החברה הישראלית להחליט באמצעות מוסדותיה הדמוקרטיים.
מאידך, ב"הפיכת החצר" הפמיניסטית של הרמטכ"ל הוא פוגע בזכויותיהם הבסיסיות של החיילים הדתיים. יש הטוענים כי הדבר מכוון, אך גם אם נעשה הדבר מתוך טוהר כוונות, הוא פוגע בהינף יד בזכותו של אדם לשמור על עקרונות דתו כשאחד העיקריים בהם היא שמירה על הלכות צניעות. טענו כנגד ראשי הישיבות, שאם החייל לא מעונין לשרת עם הבת אז שיהיה במקום אחר. שילך לחיל אחר, לבסיס אחר, ליחידה אחרת. אבל עיקרון בסיסי שמירת זכויות האזרח הוא, שקיום זכותו של אדם אחד אינו יכול לבוא על במחיר פגיעה בזכותו של אדם אחר. אין שאיפתה של חיילת לשירות שוויוני ביחידה מסוימת מקנה לה זכות על פני חייל המשרת שם ושהקרבה אליה סותרת את עיקרי דתו. לזה לא ייקרא שוויון זכויות, אלא הפרת זכויות.
חמור מכך, צה"ל בעזרתו האדיבה של רמטכ"לו "יורה לעצמו ברגליים" ופוגע ברמתו המקצועית. מוסכם על כל הגורמים, צבאיים ורפואיים, כי חיילות אינן בעלות יכולת גופנית זהה לחיילים. לכן נבנה עבורן, ובצדק, סרגל מאמץ אחר, המותאם אליהן. "מסקירה נרחבת שהכינו קבוצה של רופאים ופיסיולוגים על ההבדלים הפיסיולוגיים בין נשים וגברים בעשור השלישי לחייהם עלה, כי אימון גופני נכון עשוי אמנם לשפר את יכולתן הגופנית של נשים, אך לא לבטל את הפערים הגופניים בין המינים. על פי הניסיון, בעיקר בצבא ארה"ב, ניתן לשלב נשים בפעילויות צבאיות המצריכות ביצוע מאמץ גופני, אך הדבר כרוך בשינוי נורמות, ובדרך כלל אינו יכול להתבצע בסטנדרט אחיד לשני המינים (סרגל מאמצים שונה)" ("נשים בצה"ל", עמ' 24, "המכון הישראלי לדמוקרטיה"). ביחידה לוחמת מכשירים חייל להלחם ולהגן על מדינת ישראל זוהי מטרתו של צבא.
אם בבואה של חיילת ליחידה לוחמת, החייל הדתי אינו יכול להמשיך ו"מוזז" למקום אחר, כל עוד המציאות הביולוגית לא השתנתה והחיילים הם בעלי ערך צבאי גדול יותר, זהו הפסד צבאי נטו. כבר היום חיילי ההסדר אינם מתנדבים לקורס חובלים, מאחר שבמהלך הקורס הם צריכים לשהות עם בנות במצבים הנוגדים את ההלכה באופן חמור.
מכאן שלהחלטת הרמטכ"ל לאפשר לחיילות להיכנס לכל היחידות הלוחמות יש משמעויות צבאית בעלות השלכות רבות. חיילת לוחמת משתחררת מצה"ל, נישאת ובונה משפחה. היא כבר לא תצא למלחמה. מי אם כן יילחם? "חיילות לוחמות" שהן אמהות שיולדות ומניקות ואינן יכולות לצאת לשדה הקרב, חיילים דתיים שאינם מאומנים דיים להלחם? כך שללא תכנון מראש ובפועל, עלול הצבא להפוך מצבא הגברים לצבא נשים.
האם התקיים בחברה הישראלית דיון ברמה הלאומית ובו הוחלט שצה"ל הופך לצבא הנשים לישראל? האם יחייבו בנות לוחמות לשרת שלש שנים ולשרת במילואים? האם נערכה בדיקה מקיפה והשוואתית עם צבאות אחרים בנושא השפעות הלחימה בשדה הקרב על דמותן ונפשן של הבנות? ומה עם כל שנות המאמץ שהושקעו בגיוס החיילים הדתיים, שעתה חלק מהם לא יתגייס וחלק "ינופנף" הביתה? כמה משאבים ומאמץ הושקעו כדי לאפשר לחיילים הדתיים להשתלב בצבא, כולל ייסורי "חוק טל" והמחלוקת סביבו, ופעילותה של תנועת "התעוררות" שדרשה שירות שווה לדתיים וחילוניים? הכל פתאום הפך לחסר ערך?
פרופ' נבו ויעל שור הפנו את תשומת לב המתדיינים באותו כנס ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", לנושא, וכך הם כותבים במבוא המכיל נתונים על שירותן של הנשים בצה"ל, נתונים על שירות נשים בצבאות אחרים וסוגיות שיש לתת עליהן את הדעת: "יש לברר האם הכנסת נשים ליחידות לוחמות, תיצור עימות בין הצרכים של חיילים דתיים לבין שירות של בנות בפלוגות מעורבות, שכן הדבר יפעל כנגד הרצון של הצבא לגייס יותר ויותר חיילים מהמגזר הדתי. מגזר זה, לא יוכל להתגייס ליחידות שבהן הוא יידרש להפר כללי הלכה, בגלל הימצאותם של גברים ונשים יחד, בני ישיבות הסדר, חובשי כיפות סרוגות ובני המכינות הקדם צבאיות לא יוכלו לשרת בצוות טנק שיש בו אישה, וגם שיקול זה יש לקחת בחשבון" (עמ' 25).
ואולי שיקול זה דווקא כן נלקח בחשבון והוא הוא המנחה את צמרת צה"ל בפתיחת מהלך גדול שיצור מצב בלתי אפשרי לחיילים דתיים להשתלב ביחידות ולעלות בסולם הדרגות?
איש לא שאל את הציבור הישראלי לדעתו ביחס להפיכה בסדר גודל של "המפץ הגדול" במקום המשמעותי ביותר, בצבא.
פן נוסף, שהוזכר בתחילת המאמר והנוגע למאבקם של ארגוני הנשים, הוא כבוד האדם. בליבון נושא זה עוסקת החברה הישראלית בתקשורת, במשפט ובמערכת החינוכית.
מפגש החיים האינטנסיבי המתקיים בצבא, מעמיד בפני המערכת הצבאית את אתגר השמירה על כבוד האדם. היהדות תיחמה את המשיכה בין בן לבת לתא פרטי המבוסס על מחויבות ונאמנות המעוגנים משפטית, קרי קידושין. רק בתא הפרטי מושקעים כל חלקי האדם, גופו ונפשו. מחוץ לקשר המחויבות אסרה ההלכה על קשרים בינאישיים בתחומים שאינם רלוונטיים. כך נאבקת ההלכה להשתית כבוד בין בני אדם. כל פריצה אל תחומיו הלא רלוונטיים של האדם כמוהם כפלישה וביזוי ובמרחק זה מתחומו הפרטי של האדם, טמון יחס הכבוד אל האדם איש ואשה, היינו הך. על קיום עקרוני זה נאבקים הבחורים הדתיים במלחמתם על זכותם לקיום ההלכה הדורשת מהם להתרחק מהתחום הלא רלוונטי ביחס לקשר עם הבת. אל מאבק זה היו צריכות מנהיגות ארגוני הנשים להצטרף בריש גלי. זהו מאבקן.
לבסוף, כמדומני שכל מה שהופיע עד עתה בתקשורת בנושא, אפוף בחותם של אחיזת עיניים, מגמתיות, וחוסר יושר אינטלקטואלי. יש לבחון את הנתונים, את התהליך ואת תוצאותיו בכובד ראש, ולא רק באמצעות "ראשו" של הרמטכ"ל. רק אז לשקול כיצד לאפשר לנשים לשרת שירות משמעותי ויחד עם זה לא להפר את זכויותיהם של חיילים דתיים בצבא.
===================================
רותי אברהם היא מעורכי- חדשות אינטרנט בערוץ 7.