לשיטה הראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים, אין אדם מצווה להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חברו. משום שמצוות התורה נאמרו כדי לחיות בהם ולא כדי שימותו על ידם, וכפי שאמרו חכמים: "וחי בהם - ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). וכלל זה חל גם על המצווה "לא תעמוד על דם רעך". אם כן מצוות התורה לקום לעזרת החבר אינה מחייבת את האדם לסכן את נפשו.
אלא שבכל זאת ברור שאין לחשוש יותר מדי מסכנות בעת שהחבר נמצא בסכנת מוות. שכשם שאדם מוכן להסתכן מעט כדי להתפרנס, כך לכל הפחות עליו להסתכן כדי להציל את החבר. הרי ישנם אנשים שבעבודתם מטפסים למקומות גבוהים, וישנם שמפליגים לימים רחוקים, וישנם שעובדים עם חומרים מסוכנים. וכן כל אדם שרכושו עולה בלהבות, מוכן להיכנס לסיכון קל כדי להציל את מה שניתן, וקל וחומר שכדי להציל חבר - מצווה להסתכן מעט. וכן מבואר בברייתא (סנהדרין עג, א) שאדם צריך להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חברו, כגון לקפוץ לנהר כדי להציל טובע, ולקום כנגד חיות רעות או ליסטים כדי להציל את המותקף. אבל במצב שהצלת החבר דורשת להיכנס לסכנת נפשות ממשית, אין אדם מצווה להציל את חברו. שכן לדעה זו גם על מצוות הצלת חבר חל הכלל "וחי בהם". סכנת נפשות ממשית מוגדרת כסכנה שאדם רגיל אינו מוכן להסתכן אפילו כדי להציל את כל רכושו.
יחד עם זאת צריך לדעת שגם לפי דעה זו, אסור למציל לפחד יותר מדי. ועל כגון זה אמרו חכמים, שכל הנזהר והמפחד יתר על המידה, יענש מידה כנגד מידה, וסופו שיקרה לו אותו דבר ולא יבואו לעזרתו (פתחי תשובה חו"מ תכו, ב; מ"ב שכט, יט).
לסיכום: כל פעולה שיש בה סיכון חיים ממשי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו אפילו כדי להציל את רכושו, אין מצווה להסתכן כדי להציל את החבר. וכך היא דעת רוב הפוסקים.
אולם לפי השיטה השנייה, מצוות "לא תעמוד על דם רעך" שונה משאר המצוות, משום שהיא עוסקת בהצלת חיי אדם. ועל כן היא מחייבת אותנו להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. ואפילו אם זו סכנה שאדם רגיל אינו מוכן ליטול על עצמו כדי להציל את רכושו, מכל מקום כדי להציל אדם אחר, צריך להיכנס גם לסכנה ממשית. וכל זה בתנאי שלמרות שפעולת ההצלה מסוכנת, ויש סיכון ששניהם ימותו, מכל מקום ברור שעל פי רוב הסיכויים פעולת ההצלה תצליח ושניהם יחיו. אבל אם המצב הוא שפעולת ההצלה מסוכנת עד כדי כך שישנם רק חמישים אחוז שתצליח, ולעומת זאת ישנם חמישים אחוז שתיכשל ושניהם ימותו, במקרה כזה אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל.
והטעם לכך הוא, שמבחינה עקרונית חייו וחיי חברו שווים, אלא שכמובן על כל אדם לדאוג תחילה לעצמו. אולם כאשר חברו נמצא בסכנה ודאית, וכדי להצילו עליו להיכנס למצב של ספק סכנה, כאשר רוב הסיכויים נוטים לצד ההצלחה, עדיף להתחשב בסכנה הודאית של החבר ובסיכויי ההצלה המרובים, מאשר לחשוש לספק הסכנה שלו. שעל ידי פעולת ההצלה מירב הסיכויים ששניהם יחיו. אבל במצב שאחוזי ההצלה והכישלון שווים, ברור שעל כל אדם לדאוג תחילה לעצמו.
ולמעשה נפסקה הלכה, שמצד הדין אין אדם צריך להכניס את עצמו לסכנה מעבר למה שאנשים רגילים מסתכנים למען רכושם ופרנסתם. אולם מידת חסידות להסתכן למען הצלת החבר אף מעבר לכך, כל זמן שברור שמירב הסיכויים שפעולת ההצלה תצליח.
הרב אליעזר מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת ההסדר הר-ברכה שבשומרון.
אלא שבכל זאת ברור שאין לחשוש יותר מדי מסכנות בעת שהחבר נמצא בסכנת מוות. שכשם שאדם מוכן להסתכן מעט כדי להתפרנס, כך לכל הפחות עליו להסתכן כדי להציל את החבר. הרי ישנם אנשים שבעבודתם מטפסים למקומות גבוהים, וישנם שמפליגים לימים רחוקים, וישנם שעובדים עם חומרים מסוכנים. וכן כל אדם שרכושו עולה בלהבות, מוכן להיכנס לסיכון קל כדי להציל את מה שניתן, וקל וחומר שכדי להציל חבר - מצווה להסתכן מעט. וכן מבואר בברייתא (סנהדרין עג, א) שאדם צריך להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חברו, כגון לקפוץ לנהר כדי להציל טובע, ולקום כנגד חיות רעות או ליסטים כדי להציל את המותקף. אבל במצב שהצלת החבר דורשת להיכנס לסכנת נפשות ממשית, אין אדם מצווה להציל את חברו. שכן לדעה זו גם על מצוות הצלת חבר חל הכלל "וחי בהם". סכנת נפשות ממשית מוגדרת כסכנה שאדם רגיל אינו מוכן להסתכן אפילו כדי להציל את כל רכושו.
יחד עם זאת צריך לדעת שגם לפי דעה זו, אסור למציל לפחד יותר מדי. ועל כגון זה אמרו חכמים, שכל הנזהר והמפחד יתר על המידה, יענש מידה כנגד מידה, וסופו שיקרה לו אותו דבר ולא יבואו לעזרתו (פתחי תשובה חו"מ תכו, ב; מ"ב שכט, יט).
לסיכום: כל פעולה שיש בה סיכון חיים ממשי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו אפילו כדי להציל את רכושו, אין מצווה להסתכן כדי להציל את החבר. וכך היא דעת רוב הפוסקים.
אולם לפי השיטה השנייה, מצוות "לא תעמוד על דם רעך" שונה משאר המצוות, משום שהיא עוסקת בהצלת חיי אדם. ועל כן היא מחייבת אותנו להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. ואפילו אם זו סכנה שאדם רגיל אינו מוכן ליטול על עצמו כדי להציל את רכושו, מכל מקום כדי להציל אדם אחר, צריך להיכנס גם לסכנה ממשית. וכל זה בתנאי שלמרות שפעולת ההצלה מסוכנת, ויש סיכון ששניהם ימותו, מכל מקום ברור שעל פי רוב הסיכויים פעולת ההצלה תצליח ושניהם יחיו. אבל אם המצב הוא שפעולת ההצלה מסוכנת עד כדי כך שישנם רק חמישים אחוז שתצליח, ולעומת זאת ישנם חמישים אחוז שתיכשל ושניהם ימותו, במקרה כזה אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל.
והטעם לכך הוא, שמבחינה עקרונית חייו וחיי חברו שווים, אלא שכמובן על כל אדם לדאוג תחילה לעצמו. אולם כאשר חברו נמצא בסכנה ודאית, וכדי להצילו עליו להיכנס למצב של ספק סכנה, כאשר רוב הסיכויים נוטים לצד ההצלחה, עדיף להתחשב בסכנה הודאית של החבר ובסיכויי ההצלה המרובים, מאשר לחשוש לספק הסכנה שלו. שעל ידי פעולת ההצלה מירב הסיכויים ששניהם יחיו. אבל במצב שאחוזי ההצלה והכישלון שווים, ברור שעל כל אדם לדאוג תחילה לעצמו.
ולמעשה נפסקה הלכה, שמצד הדין אין אדם צריך להכניס את עצמו לסכנה מעבר למה שאנשים רגילים מסתכנים למען רכושם ופרנסתם. אולם מידת חסידות להסתכן למען הצלת החבר אף מעבר לכך, כל זמן שברור שמירב הסיכויים שפעולת ההצלה תצליח.
הרב אליעזר מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת ההסדר הר-ברכה שבשומרון.