גם אני חושב שבשיקול מושכל של עלות מול תועלת, שירות הבנות בצה"ל כולו מיותר, אלא שלא מן החוכמה לדבר על זה בקול רם, ולכן את המילים הבאות אני כותב בלחש: למרות כל המהפכות המתוקשרות, הבנות הקרביות הן מיעוט שבמיעוט, ועדיין רוב הבנות בצבא הן פקידות ומשרתות.
המיעוט הקטן של הבנות הקרביות הוא לא המצאה פוסט-מודרנית של המאה ה21-. בקיבוצים של שנות ה20- (במאה הקודמת) אפילו המקלחות היו משותפות, והבחורות עם הטוריה והשבריה עמדו על כך שהן תעשינה כל עבודה קשה בשדה בדיוק כמו הבחורים. בהדרגה, וביוזמת הבחורות, הפרידו את המקלחות ואחר כך את המגורים, וכעבור 10שנים נסתיימה המהפכה והחברות שבו לעבוד במחסן הבגדים, בחדר האוכל ובבתי הילדים. ואין לזה שום קשר לכושר האינטלקטואלי או למנטליות, מדובר רק בכושר גופני.
עיתוני השבוע בישרנו לנו בגאווה שבחורה יהודיה בשם ז'אנה פינטוסביץ מאוקראינה היא האשה המהירה ביותר בעולם. היא ניצחה את האמריקנית הבלתי מנוצחת בריצת 100 מטר, והשיגה תוצאה מדהימה של 10.82 שניות. התוצאה מדהימה רק אצל נשים כמובן. ולא מחמת הצניעות הבחורות האלה מתחרות בנפרד, אלא משום שכל עולם הספורט יודע שעל עולם הנפש אפשר להתווכח, אבל בכל הנוגע לכושר גופני ברור לגמרי שהבורא יצר את הזכר והנקבה באופן שונה.
פירוש הדבר שחיילת קרבית היא בסך הכל ניצול בלתי יעיל של משאבים. היא צריכה להשקיע מאמץ לא נורמלי כדי להביא תועלת רגילה. לכן אני בטוח שבעוד כמה שנים, אחרי שכמה מאות בנות יגמרו להוכיח משהו לעצמן, תחלוף גם המהפכה הזאת. הבעיה היא שאי אפשר לקצר את התהליך.
ועכשיו נלחש כמה מילים אסורות על כלל הבנות בצבא. אומרים שצה"ל נחשב לצבא יעיל. אני לא יודע לשפוט כי צה"ל הוא הצבא היחיד ששירתתי בו, ואין לי יכולת לעשות השוואות בינו לבין צבאות אחרים. אבל בהשוואה לגופים אזרחיים שאני מכיר, צה"ל הוא מכונה ביורוקרטית מסורבלת וענקית, שמבזבזת תועפות עתק של זמן בטלה, בעיקר מפני שבידה עשרות אלפי אנשים ונשים שזמנם הפקר. אם יש לך במשרד שלוש חיילות, זה לא עולה ליחידה שלך יותר מאשר שתיים, ואם יש לך עשר חיילות שרק חמש מהן עושות משהו נחוץ, אין לך שום תמריץ לוותר על החמש הנותרות. להיפך, העובדה שהן מסתובבות אצלך, עושה אותך גדול וחשוב ולא עולה לך כלום.
אבל לצה"ל הן עולות לא מעט. צה"ל מלביש אותן ומאכיל אותן, מסיע אותן על חשבונו הלוך ושוב בדרך כלל כמעט מדי יום, בונה להן מגורים ומקלחות ובסיסי הדרכה נפרדים, וגם משלם להן משכורת קטנה, שהיא צעד קטן לחיילת וצעד גדול לחשבון הבנק של צה"ל בכללו. לכאורה אפשר לומר שכמה שלא תעלה אחזקת החיילת, זה תמיד יהיה הרבה פחות ממה שהיה עולה להחזיק אדם במשכורת של ממש, שיעשה את עבודתה במקומה. אני מרשה לעצמי להטיל בזה ספק: אילו במקום כל החיילות היו מעסיקים שכירים (או שכירות), שפרנסתם תלויה בתפוקה שהם מייצרים, מספרם היה קטן בעשרות אחוזים, ואותה עבודה היתה נעשית.
ולפני שאתן מתנפלות עלי וקושרות אותי אל עמוד הקלון, אני רוצה להוסיף שידוע לי עד כמה הדברים יכולים להרגיז, כי יש המון בנות בצה"ל שנותנות את הנשמה ועושות יומם ולילה עבודת קודש. וחוץ מזה, אם מדברים על חיילי שירותים ועכברי משרדים, הרי מסתובבים בצה"ל המוני המונים של בטלנים ממין זכר, שמבזבזים זמן ועולים כסף לא פחות מהבנות. זה נכון, בצה"ל יש הרבה יותר מדי חיילי שירותים משני המינים, אבל אם אפשר לוותר על אחד משני המינים, בכל זאת המועמד היותר טבעי הוא מין הבנות, שמספרן קטן יותר והן משרתות זמן קצר יותר.
עד כאן בלחש, ואל תגלו לאף אחד שאמרתי את זה. בקול רם אני אומר שמאבקם של חיילי ההסדר הוא מסוג ההתנגשויות של ציפור נפש בציפור נפש. שירות החיילות ושוויון הנשים הוא היום ציפור הנפש של ציבור גדול, ובמאבק מהסוג הזה, הכוח המניע הוא חרדה ונצחנות, ולא הגיון והקשבה. לכן צריך לצמצם את גבולות הוויכוח ולא להרחיב אותם, ולחפש פתרונות פרגמטיים ולא הכרעות עקרוניות.
העניין הזה, מה לעשות, לא דומה לכשרות ולא לשמירת שבת. אי אפשר, נכון לעכשיו, להכריח את הצבא כולו לעשות הפרדה גמורה בין בנים לבנות. אם תעמוד ההכרעה בין האופציה הזאת לבין אי התגייסות של חיילי ההסדר הצבא יבחר לוותר על חיילי ההסדר. צריך למצוא פתרונות חלקיים, מפד"ליים, ובעוד כמה שנים השגעון הקרבי ידעך מאליו.
כתבתו של אורי אורבך התפרסמה ב"מקור ראשון" כ"א אב תשס"א
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
המיעוט הקטן של הבנות הקרביות הוא לא המצאה פוסט-מודרנית של המאה ה21-. בקיבוצים של שנות ה20- (במאה הקודמת) אפילו המקלחות היו משותפות, והבחורות עם הטוריה והשבריה עמדו על כך שהן תעשינה כל עבודה קשה בשדה בדיוק כמו הבחורים. בהדרגה, וביוזמת הבחורות, הפרידו את המקלחות ואחר כך את המגורים, וכעבור 10שנים נסתיימה המהפכה והחברות שבו לעבוד במחסן הבגדים, בחדר האוכל ובבתי הילדים. ואין לזה שום קשר לכושר האינטלקטואלי או למנטליות, מדובר רק בכושר גופני.
עיתוני השבוע בישרנו לנו בגאווה שבחורה יהודיה בשם ז'אנה פינטוסביץ מאוקראינה היא האשה המהירה ביותר בעולם. היא ניצחה את האמריקנית הבלתי מנוצחת בריצת 100 מטר, והשיגה תוצאה מדהימה של 10.82 שניות. התוצאה מדהימה רק אצל נשים כמובן. ולא מחמת הצניעות הבחורות האלה מתחרות בנפרד, אלא משום שכל עולם הספורט יודע שעל עולם הנפש אפשר להתווכח, אבל בכל הנוגע לכושר גופני ברור לגמרי שהבורא יצר את הזכר והנקבה באופן שונה.
פירוש הדבר שחיילת קרבית היא בסך הכל ניצול בלתי יעיל של משאבים. היא צריכה להשקיע מאמץ לא נורמלי כדי להביא תועלת רגילה. לכן אני בטוח שבעוד כמה שנים, אחרי שכמה מאות בנות יגמרו להוכיח משהו לעצמן, תחלוף גם המהפכה הזאת. הבעיה היא שאי אפשר לקצר את התהליך.
ועכשיו נלחש כמה מילים אסורות על כלל הבנות בצבא. אומרים שצה"ל נחשב לצבא יעיל. אני לא יודע לשפוט כי צה"ל הוא הצבא היחיד ששירתתי בו, ואין לי יכולת לעשות השוואות בינו לבין צבאות אחרים. אבל בהשוואה לגופים אזרחיים שאני מכיר, צה"ל הוא מכונה ביורוקרטית מסורבלת וענקית, שמבזבזת תועפות עתק של זמן בטלה, בעיקר מפני שבידה עשרות אלפי אנשים ונשים שזמנם הפקר. אם יש לך במשרד שלוש חיילות, זה לא עולה ליחידה שלך יותר מאשר שתיים, ואם יש לך עשר חיילות שרק חמש מהן עושות משהו נחוץ, אין לך שום תמריץ לוותר על החמש הנותרות. להיפך, העובדה שהן מסתובבות אצלך, עושה אותך גדול וחשוב ולא עולה לך כלום.
אבל לצה"ל הן עולות לא מעט. צה"ל מלביש אותן ומאכיל אותן, מסיע אותן על חשבונו הלוך ושוב בדרך כלל כמעט מדי יום, בונה להן מגורים ומקלחות ובסיסי הדרכה נפרדים, וגם משלם להן משכורת קטנה, שהיא צעד קטן לחיילת וצעד גדול לחשבון הבנק של צה"ל בכללו. לכאורה אפשר לומר שכמה שלא תעלה אחזקת החיילת, זה תמיד יהיה הרבה פחות ממה שהיה עולה להחזיק אדם במשכורת של ממש, שיעשה את עבודתה במקומה. אני מרשה לעצמי להטיל בזה ספק: אילו במקום כל החיילות היו מעסיקים שכירים (או שכירות), שפרנסתם תלויה בתפוקה שהם מייצרים, מספרם היה קטן בעשרות אחוזים, ואותה עבודה היתה נעשית.
ולפני שאתן מתנפלות עלי וקושרות אותי אל עמוד הקלון, אני רוצה להוסיף שידוע לי עד כמה הדברים יכולים להרגיז, כי יש המון בנות בצה"ל שנותנות את הנשמה ועושות יומם ולילה עבודת קודש. וחוץ מזה, אם מדברים על חיילי שירותים ועכברי משרדים, הרי מסתובבים בצה"ל המוני המונים של בטלנים ממין זכר, שמבזבזים זמן ועולים כסף לא פחות מהבנות. זה נכון, בצה"ל יש הרבה יותר מדי חיילי שירותים משני המינים, אבל אם אפשר לוותר על אחד משני המינים, בכל זאת המועמד היותר טבעי הוא מין הבנות, שמספרן קטן יותר והן משרתות זמן קצר יותר.
עד כאן בלחש, ואל תגלו לאף אחד שאמרתי את זה. בקול רם אני אומר שמאבקם של חיילי ההסדר הוא מסוג ההתנגשויות של ציפור נפש בציפור נפש. שירות החיילות ושוויון הנשים הוא היום ציפור הנפש של ציבור גדול, ובמאבק מהסוג הזה, הכוח המניע הוא חרדה ונצחנות, ולא הגיון והקשבה. לכן צריך לצמצם את גבולות הוויכוח ולא להרחיב אותם, ולחפש פתרונות פרגמטיים ולא הכרעות עקרוניות.
העניין הזה, מה לעשות, לא דומה לכשרות ולא לשמירת שבת. אי אפשר, נכון לעכשיו, להכריח את הצבא כולו לעשות הפרדה גמורה בין בנים לבנות. אם תעמוד ההכרעה בין האופציה הזאת לבין אי התגייסות של חיילי ההסדר הצבא יבחר לוותר על חיילי ההסדר. צריך למצוא פתרונות חלקיים, מפד"ליים, ובעוד כמה שנים השגעון הקרבי ידעך מאליו.
כתבתו של אורי אורבך התפרסמה ב"מקור ראשון" כ"א אב תשס"א
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".