כשהיינו ילדים נהגנו לעלוב בחברנו בביטוי שהפך להיות צמחוני ברבות הימים:
"היי אתה נפל לך בורג". לא יכולתי שלא להיזכר בבורג שנפל לי.
להיות אבא של שירה זו זכות גדולה. רק מכיוון שאני אביה ולא חשוד על אובייקטיביות ביחס לילדי אקצר ואומר שאין כמוה בעולם. היא חכמה ובעלת מידות כלילת השלמות (נו... מה אתם רוצים הזהרתי אתכם).
ביום חמישי באישון לילה חזר לי הבורג שנפל.
הרופא שיצא סחוט אחרי ניתוח של 7 שעות רצופות הראה לי את צילומי הרנטגן של שירה לפני הניתוח ואחרי. התבדחתי אתו שניתן לפרסמם בעיתון בז'אנר המפורסם של לפני ואחרי הדיאטה. אבל אז נפל דבר בלבי והכה בראשי, הסמקתי והחוורתי חליפות, הכרתי אותו ברגע שראיתי אותו, הבורג האובד, חזר לי הבורג החסר.
כל גופה של שירה היה מלא: בברגים, אומים, מסמרים. ממש חנות קטנה של חומרי בניין, שנועדו אצל אנשים שפויים לבניין חדש ובידי רוצחים שפלים הפכו לכלי משחית.
והאמינו לי רבותיי, שהבורג שנפל מראשי חסר משם כבר תקופה ארוכה.
אשליות, חלומות ורודים של מזרח תיכון חדש, אלוזיות ודילוזיות התנפצו באחת והחזירו את הבורג למקומו בכאב צורב ובעלבון רב.
הרי האמנתי שניתן לחולל באמת שינוי, מהפך חיובי בחשיבה. אני מאמין בטוב שבאדם באשר הוא אדם. הרי אמרו חז"ל "חביב אדם שנברא בצלם", ואני, מה לעשות חברים, אוהד חז"ל מושבע ובלתי נלאה. ניסיתי לחשוב מה עלה במוחו של האיש, עם העיניים, הלב הפועם, המוח והררי החוויות הרגשיות שנשא עליו שעה שהלך לבצע את זממו. הרי אכלו במסעדה חובבי פיצה צעירים תאבי חיים וחופש גדול. כל גודלה ועוצמתה של השאלה הפוליטית שהטרידה את האוכלים הייתה לכל היותר באיזה מנה ב"סבארו" ישביעו את רעבונם: בפיצה עם תירס או בפיצה עם זיתים? אבל המחבל, עם הלב, העינים והחושים היה עסוק רק בלהאכיל אותנו ברגים קשים, חדים, מרים.
אף אחד מהאוכלים בפיצה לא ידע שהוא עומד לקבל משלוח מיוחד "אקסטרא" ברגים- בראש "על חשבון הבית".
וקשה לי מנשוא ,הסתירה הרגשית שאני מרגיש בין הביטוי של חז"ל ש"חביב אדם שנברא בצלם" לבין חביבותה הגדולה של ביתי שירה, שמיוסרת כל כך, כואבת ופצועה בגופה ובנפשה.
בדילמה הזו הכרעתי אני. כן חברים לי יש הכרעה ברורה!!!
חביבה בתי שירה, חביבה עד למאוד, עד קצה לבי, עד לשד עצמותיי. אני אחיה איך- שהוא עם הדילמה הזו .בינתיים החלטתי שזו רק סתירה לכאורה, מכיוון שהמחבל המתאבד, אותו בן הבלייעל אינו אדם בעיני, הוא חיית טרף היוצאת לטרוף אותי ואת בני- ביתי. חיית טרף איננה חלק מהביטוי של חז"ל חביב אדם הוא אינו אדם.
אבל עדיין קשה לי. ומה על קרוביו ידידיו ואוהביו, שמחלקים סוכריות ושמחים וצוהלים ברחובה של עיר. מה, גם הם לא באמרת חז"ל? גם הם לא בני אדם?
וכאן המקום להודות על הבורג שחזר לראשי. הבורג המונח עמוק בתוך רגלה של ביתי החזיר לי את השפיות. זו מלחמה. זה לא מעגל דמים זה לא סכסוך מקומי המסוקר באמצעי התקשורת עם איזונים קדושים. זו מלחמה עם אנשים שאיבדו צלם אדם. גם לנו לא יזיק שנתפקח כולנו מחלום השלום הגלובלי שבו גר זאב עם כבש וגדי רובץ באחו המרופד בירוק. הגדיה הקטנה שלי, בת החמש עשרה שוכבת במחלקה לטיפול נמרץ כואבת ודואבת. משום מה היא לא נהנתה מהסוכריות שחילקו הורי הרוצח. היא "נהנית" רק מהברגים.
אותנו הם לא ישברו בעז"ה, אנחנו נמשיך להסתובב ברחובה של בירתנו ירושלים ולאכול פיצה מצוינת של סבארו או פלאפל נהדר אחר, אנחנו נשאר שפויים.
ובחלומי בהקיץ אני רואה את עצמי כועס על עצמי "אבל למה לעזאזל הייתי צריך את שרותיו של המחבל המתועב הזה כדי שיחזור הבורג לראשי למה לא הבנתי את זה כבר קודם?"
אני מציע לכולנו להיעזר בבורג הפרטי שלי, לקרוא לילד בשמו.
זו מלחמה עם הגרועים שבאויבנו ועם הנתעבים של הליגה הלאומית. הם שוכנים אחר כבוד בפנתאון הדראון של איכמן, היטלר ועוזריהם.
קשה לי לדעת באיזה מקום הם ממוקמים בסולם הרשעות בחינוך שקיבלתי. לא לימדו אותי כיצד להעריך רשעים.
דבר אחד ברור לי. "חביב אדם שנברא בצלם" מושלך וחל רק על בני אדם, לא על חיות טורפות.
בכאב:
בנצי נמט אביה של שירה
(הכותב מפקח חינוכי ארצי ברשת נעם וצביה לחינוך יסודי ועל יסודי)
"היי אתה נפל לך בורג". לא יכולתי שלא להיזכר בבורג שנפל לי.
להיות אבא של שירה זו זכות גדולה. רק מכיוון שאני אביה ולא חשוד על אובייקטיביות ביחס לילדי אקצר ואומר שאין כמוה בעולם. היא חכמה ובעלת מידות כלילת השלמות (נו... מה אתם רוצים הזהרתי אתכם).
ביום חמישי באישון לילה חזר לי הבורג שנפל.
הרופא שיצא סחוט אחרי ניתוח של 7 שעות רצופות הראה לי את צילומי הרנטגן של שירה לפני הניתוח ואחרי. התבדחתי אתו שניתן לפרסמם בעיתון בז'אנר המפורסם של לפני ואחרי הדיאטה. אבל אז נפל דבר בלבי והכה בראשי, הסמקתי והחוורתי חליפות, הכרתי אותו ברגע שראיתי אותו, הבורג האובד, חזר לי הבורג החסר.
כל גופה של שירה היה מלא: בברגים, אומים, מסמרים. ממש חנות קטנה של חומרי בניין, שנועדו אצל אנשים שפויים לבניין חדש ובידי רוצחים שפלים הפכו לכלי משחית.
והאמינו לי רבותיי, שהבורג שנפל מראשי חסר משם כבר תקופה ארוכה.
אשליות, חלומות ורודים של מזרח תיכון חדש, אלוזיות ודילוזיות התנפצו באחת והחזירו את הבורג למקומו בכאב צורב ובעלבון רב.
הרי האמנתי שניתן לחולל באמת שינוי, מהפך חיובי בחשיבה. אני מאמין בטוב שבאדם באשר הוא אדם. הרי אמרו חז"ל "חביב אדם שנברא בצלם", ואני, מה לעשות חברים, אוהד חז"ל מושבע ובלתי נלאה. ניסיתי לחשוב מה עלה במוחו של האיש, עם העיניים, הלב הפועם, המוח והררי החוויות הרגשיות שנשא עליו שעה שהלך לבצע את זממו. הרי אכלו במסעדה חובבי פיצה צעירים תאבי חיים וחופש גדול. כל גודלה ועוצמתה של השאלה הפוליטית שהטרידה את האוכלים הייתה לכל היותר באיזה מנה ב"סבארו" ישביעו את רעבונם: בפיצה עם תירס או בפיצה עם זיתים? אבל המחבל, עם הלב, העינים והחושים היה עסוק רק בלהאכיל אותנו ברגים קשים, חדים, מרים.
אף אחד מהאוכלים בפיצה לא ידע שהוא עומד לקבל משלוח מיוחד "אקסטרא" ברגים- בראש "על חשבון הבית".
וקשה לי מנשוא ,הסתירה הרגשית שאני מרגיש בין הביטוי של חז"ל ש"חביב אדם שנברא בצלם" לבין חביבותה הגדולה של ביתי שירה, שמיוסרת כל כך, כואבת ופצועה בגופה ובנפשה.
בדילמה הזו הכרעתי אני. כן חברים לי יש הכרעה ברורה!!!
חביבה בתי שירה, חביבה עד למאוד, עד קצה לבי, עד לשד עצמותיי. אני אחיה איך- שהוא עם הדילמה הזו .בינתיים החלטתי שזו רק סתירה לכאורה, מכיוון שהמחבל המתאבד, אותו בן הבלייעל אינו אדם בעיני, הוא חיית טרף היוצאת לטרוף אותי ואת בני- ביתי. חיית טרף איננה חלק מהביטוי של חז"ל חביב אדם הוא אינו אדם.
אבל עדיין קשה לי. ומה על קרוביו ידידיו ואוהביו, שמחלקים סוכריות ושמחים וצוהלים ברחובה של עיר. מה, גם הם לא באמרת חז"ל? גם הם לא בני אדם?
וכאן המקום להודות על הבורג שחזר לראשי. הבורג המונח עמוק בתוך רגלה של ביתי החזיר לי את השפיות. זו מלחמה. זה לא מעגל דמים זה לא סכסוך מקומי המסוקר באמצעי התקשורת עם איזונים קדושים. זו מלחמה עם אנשים שאיבדו צלם אדם. גם לנו לא יזיק שנתפקח כולנו מחלום השלום הגלובלי שבו גר זאב עם כבש וגדי רובץ באחו המרופד בירוק. הגדיה הקטנה שלי, בת החמש עשרה שוכבת במחלקה לטיפול נמרץ כואבת ודואבת. משום מה היא לא נהנתה מהסוכריות שחילקו הורי הרוצח. היא "נהנית" רק מהברגים.
אותנו הם לא ישברו בעז"ה, אנחנו נמשיך להסתובב ברחובה של בירתנו ירושלים ולאכול פיצה מצוינת של סבארו או פלאפל נהדר אחר, אנחנו נשאר שפויים.
ובחלומי בהקיץ אני רואה את עצמי כועס על עצמי "אבל למה לעזאזל הייתי צריך את שרותיו של המחבל המתועב הזה כדי שיחזור הבורג לראשי למה לא הבנתי את זה כבר קודם?"
אני מציע לכולנו להיעזר בבורג הפרטי שלי, לקרוא לילד בשמו.
זו מלחמה עם הגרועים שבאויבנו ועם הנתעבים של הליגה הלאומית. הם שוכנים אחר כבוד בפנתאון הדראון של איכמן, היטלר ועוזריהם.
קשה לי לדעת באיזה מקום הם ממוקמים בסולם הרשעות בחינוך שקיבלתי. לא לימדו אותי כיצד להעריך רשעים.
דבר אחד ברור לי. "חביב אדם שנברא בצלם" מושלך וחל רק על בני אדם, לא על חיות טורפות.
בכאב:
בנצי נמט אביה של שירה
(הכותב מפקח חינוכי ארצי ברשת נעם וצביה לחינוך יסודי ועל יסודי)