שנים רבות אחרי מבצע של"ג, אשר התגלגל ממבצע למלחמה, ממשיכים הביילינים והשרידים לתקוף את אריאל שרון עד כדי לראות אותו, ולא את יאסר ערפאת, כאויב שאותו יש לנצח. של"ג היה אולי צרוף מוזר של מלים סותרות: "מלחמת שלום הגליל". אבל, אותם מבקרים, הם שנשאו את שם השלום לשווא והביאו עלינו מלחמה מסוכנת הרבה יותר, מלחמת שלום הטרור, מלחמת של"ט, או בפשטות: מלחמת אוסלו.
במלחמת של"ג נזרקה לחלל הסיסמא "סדר חדש בלבנון". מלחמת של"ט הולידה יעד מגלומני הרבה יותר: "מזרח תיכון חדש". בשל"ג למדנו בדרך הקשה שהתנאי ההכרחי להצלחה במבצע יזום ורב-ממדים הוא אחדות. היום, לצערנו, לקח זה לא נלמד. אז ראינו כיצד בקיעים בעורף פוגעים בכוחות בחזית, ואילו היום תוצאת התהליך היא מצב שבו כל הארץ חזית וכל העם (כמעט) צבא. למרות חזות קשה זו לא נעשה די למניעת השסע הנורא ולהגברת הלכידות החיונית. להיפך, אהוד ברק, ראש-הממשלה הכושל של ממשלת המיעוט, היה מוכן להקריב את ביטחון ישראל, קודשי ישראל ואחדות ישראל על מזבח המשך שלטונו.
סקרי דעת הקהל מצביעים על אכזבה מאלה שרוממות השלום והדמוקרטיה בגרונם, אך לא במעשיהם. אבל, אלה מצדם ממשיכים, גם אחרי שסולקו מהשלטון, להסית נגד מי שנאחזים בציפורניהם בקרקע המולדת, למרות הקורבנות שמפילים בהם מחבליו של "הפרטנר" ערפאת. "תהליך השלום" נראה ליותר ויותר אנשים כדרך המובילה לעוד ועוד קורבנות, במסגרת מלחמת אוסלו שלא היתה צריכה להפתיע איש.
ככל שנמשכת מלחמת של"ט כך שוקעת ישראל עמוק יותר בביצה הטובענית והתובענית של אוסלו, ושר החוץ המסוכן שלה מוכן לוותר עוד ועוד לסחטנות של ערפאת. הבוץ הלבנוני נראה כ"משחק ילדים" לעומת תהליך הדמים שהחל באוסלו. תוצאת התהליך עלולה להיות מדינה פלשתינאית במקום שלום, ופגיעה קשה בכבוד האדם, בחירותם ובקניינם של אזרחים ישראלים בארצם, רק בגלל היותם יהודים.
מי שהאמין בתום-לב שמדובר בשלום, ומתחיל להתפכח, צריך לחבור אל מי שהבין כל הזמן שלא מדובר בשלום. ביחד עליהם להתארגן כבר עתה לקראת שלב ההתפכחות הבלתי-נמנעת ולקראת השיקום הכואב שיידרש אחרי שתינתן לצה"ל הפקודה לנצח ואחרי שיושג הניצחון במלחמת אוסלו.
מה שדרוש לישראל בעתיד הנראה לעין איננו "שלומעכשיו" ומלחמה אחר-כך, אלא תוכנית מפורטת שכותרתה "שיקום עכשיו", אשר תביא להתגברות על נזקי "תהליך השלום". בין השאר צריכה התוכנית לעסוק בהשבתן של מוסכמות דמוקרטיות מקובלות, כמו זכות הציבור לדעת, שיווק הוגן של מידע מהשלטון לאזרחים, איזון אמיתי בכלי-התקשורת הממלכתיים, וכיבוד זכותם של יהודים לתחבורה בטוחה, למגורים חופשיים ולחופש פולחן בכל מקום בארץ. בלי אלה לא ייכון שלום, ומי שמסכן את אלה אינו מעונין באמת בשלום, אלא רק במדינה פלשתינאית.
עוד צריכה התוכנית לעסוק בהעמקת החינוך היהודי והציוני ובהגברת הקשר בין העם לבין מורשתו וארצו, שאיננה "שטחים" המוסגרים לאויב כנדל"ן חסר-ערך במסגרת "תהליך השלום"; כמו-כן תידרש חקיקת חוק לעשיית דין באש"ף ובעוזריו, כדי להרתיע ולמנוע בעתיד כל מגמה נוספת של השלמה עם הטרור והצגת השלמה כזאת כשלום.
כוחו המשחית של השמאל הקיצוני בכלל ושל ה"בייליניזם" בפרט, והשפעתו על חיינו ועל עצם קיומנו חורגים הרבה מעבר לעוצמתו המספרית, וכך הופך כל ראש ממשלה לשבוי ולכבול בהסכם הדמים של אוסלו. רק במציאות הישראלית המעוותת יכול היה מי שעבר על החוק ועל כללי המינהל התקין לכהן בתפקיד הרם של שר המשפטים ולתקוף את מי שפעלו באמת למען ביטחון ישראל. הציבור כבר למד להבחין בין 'האם אתה תומך בשלום?' ועונה בחיוב בשיעור של שני-שלישים בערך, לבין 'האם אתה תומך באוסלו?' ועונה בשלילה באותו שיעור בערך, כלומר הציבור יודע שאוסלו ושלום הם דבר והיפוכו, כאשר מציגים לו את שתי השאלות באותו סקר. אבל ממצאים אלה מטואטאים אל מתחת לשטיח על-ידי התקשורת המגויסת למען הרעיונות המיליטנטיים של 'שלומעכשיו' ודומותיה. הציבור יודע שהתיישבות היא התיישבות היא התיישבות, ולא משנה באיזה צד של 'הקו הירוק' היא נמצאת, אבל שוב ושוב נחשף להסתה הטרנספריסטית נגד סוג אחד של התיישבות, שכל ההבדל בינה לבין אחותה הכשרה בינתיים הוא שנים בודדות בתוכנית השלבים של ערפאת. היום יש להדוף את הגימיק התורן של דמגוגים מן השמאל בצרוף חברי כנסת תמימים בעלי שורשים לאומיים: הפרדה. מדובר בסיסמא ריקה שאינה פותרת דבר אבל מפלה בין יהודים ליהודים ובין ערבים לערבים.
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי
במלחמת של"ג נזרקה לחלל הסיסמא "סדר חדש בלבנון". מלחמת של"ט הולידה יעד מגלומני הרבה יותר: "מזרח תיכון חדש". בשל"ג למדנו בדרך הקשה שהתנאי ההכרחי להצלחה במבצע יזום ורב-ממדים הוא אחדות. היום, לצערנו, לקח זה לא נלמד. אז ראינו כיצד בקיעים בעורף פוגעים בכוחות בחזית, ואילו היום תוצאת התהליך היא מצב שבו כל הארץ חזית וכל העם (כמעט) צבא. למרות חזות קשה זו לא נעשה די למניעת השסע הנורא ולהגברת הלכידות החיונית. להיפך, אהוד ברק, ראש-הממשלה הכושל של ממשלת המיעוט, היה מוכן להקריב את ביטחון ישראל, קודשי ישראל ואחדות ישראל על מזבח המשך שלטונו.
סקרי דעת הקהל מצביעים על אכזבה מאלה שרוממות השלום והדמוקרטיה בגרונם, אך לא במעשיהם. אבל, אלה מצדם ממשיכים, גם אחרי שסולקו מהשלטון, להסית נגד מי שנאחזים בציפורניהם בקרקע המולדת, למרות הקורבנות שמפילים בהם מחבליו של "הפרטנר" ערפאת. "תהליך השלום" נראה ליותר ויותר אנשים כדרך המובילה לעוד ועוד קורבנות, במסגרת מלחמת אוסלו שלא היתה צריכה להפתיע איש.
ככל שנמשכת מלחמת של"ט כך שוקעת ישראל עמוק יותר בביצה הטובענית והתובענית של אוסלו, ושר החוץ המסוכן שלה מוכן לוותר עוד ועוד לסחטנות של ערפאת. הבוץ הלבנוני נראה כ"משחק ילדים" לעומת תהליך הדמים שהחל באוסלו. תוצאת התהליך עלולה להיות מדינה פלשתינאית במקום שלום, ופגיעה קשה בכבוד האדם, בחירותם ובקניינם של אזרחים ישראלים בארצם, רק בגלל היותם יהודים.
מי שהאמין בתום-לב שמדובר בשלום, ומתחיל להתפכח, צריך לחבור אל מי שהבין כל הזמן שלא מדובר בשלום. ביחד עליהם להתארגן כבר עתה לקראת שלב ההתפכחות הבלתי-נמנעת ולקראת השיקום הכואב שיידרש אחרי שתינתן לצה"ל הפקודה לנצח ואחרי שיושג הניצחון במלחמת אוסלו.
מה שדרוש לישראל בעתיד הנראה לעין איננו "שלומעכשיו" ומלחמה אחר-כך, אלא תוכנית מפורטת שכותרתה "שיקום עכשיו", אשר תביא להתגברות על נזקי "תהליך השלום". בין השאר צריכה התוכנית לעסוק בהשבתן של מוסכמות דמוקרטיות מקובלות, כמו זכות הציבור לדעת, שיווק הוגן של מידע מהשלטון לאזרחים, איזון אמיתי בכלי-התקשורת הממלכתיים, וכיבוד זכותם של יהודים לתחבורה בטוחה, למגורים חופשיים ולחופש פולחן בכל מקום בארץ. בלי אלה לא ייכון שלום, ומי שמסכן את אלה אינו מעונין באמת בשלום, אלא רק במדינה פלשתינאית.
עוד צריכה התוכנית לעסוק בהעמקת החינוך היהודי והציוני ובהגברת הקשר בין העם לבין מורשתו וארצו, שאיננה "שטחים" המוסגרים לאויב כנדל"ן חסר-ערך במסגרת "תהליך השלום"; כמו-כן תידרש חקיקת חוק לעשיית דין באש"ף ובעוזריו, כדי להרתיע ולמנוע בעתיד כל מגמה נוספת של השלמה עם הטרור והצגת השלמה כזאת כשלום.
כוחו המשחית של השמאל הקיצוני בכלל ושל ה"בייליניזם" בפרט, והשפעתו על חיינו ועל עצם קיומנו חורגים הרבה מעבר לעוצמתו המספרית, וכך הופך כל ראש ממשלה לשבוי ולכבול בהסכם הדמים של אוסלו. רק במציאות הישראלית המעוותת יכול היה מי שעבר על החוק ועל כללי המינהל התקין לכהן בתפקיד הרם של שר המשפטים ולתקוף את מי שפעלו באמת למען ביטחון ישראל. הציבור כבר למד להבחין בין 'האם אתה תומך בשלום?' ועונה בחיוב בשיעור של שני-שלישים בערך, לבין 'האם אתה תומך באוסלו?' ועונה בשלילה באותו שיעור בערך, כלומר הציבור יודע שאוסלו ושלום הם דבר והיפוכו, כאשר מציגים לו את שתי השאלות באותו סקר. אבל ממצאים אלה מטואטאים אל מתחת לשטיח על-ידי התקשורת המגויסת למען הרעיונות המיליטנטיים של 'שלומעכשיו' ודומותיה. הציבור יודע שהתיישבות היא התיישבות היא התיישבות, ולא משנה באיזה צד של 'הקו הירוק' היא נמצאת, אבל שוב ושוב נחשף להסתה הטרנספריסטית נגד סוג אחד של התיישבות, שכל ההבדל בינה לבין אחותה הכשרה בינתיים הוא שנים בודדות בתוכנית השלבים של ערפאת. היום יש להדוף את הגימיק התורן של דמגוגים מן השמאל בצרוף חברי כנסת תמימים בעלי שורשים לאומיים: הפרדה. מדובר בסיסמא ריקה שאינה פותרת דבר אבל מפלה בין יהודים ליהודים ובין ערבים לערבים.
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי