אמנות בינלאומיות, ובראשן הצהרת הלסינקי, קובעות את המותר והאסור בתכנון ובביצוע ניסויים בבני-אדם. תהליך אוסלו הוצג מלכתחילה, בעיקר על-ידי רבין, כניסוי מבוקר שניתן להפסיקו בכל עת אם יסתבר שהסיכון הכרוך בו רב מדי. מכיוון שבניסוי הנדון חיות הניסוי הן אזרחי ישראל משני צדי "הקו הירוק", יש מקום לבחון את מצב הניסוי גם מנקודת הראות של המותר והאסור בניסויים בבני-אדם.
לשם כך ראוי להסביר בקצרה כיצד ניתן לערוך ניסויים בבני-אדם. נושא זה מוסדר על-פי תקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני-אדם) התשמ"א-1980, המתבססות על הצהרת הלסינקי - ההצהרה בדבר המלצות המנחות רופאים במחקר ביו-רפואי שכרוכים בו בני-אדם, הלסינקי 1964, כפי שתוקנה בטוקיו, 1975. המלצות אלה מתייחסות לתנאים אשר חייבים להתקיים כדי שמותר יהיה לבצע ניסוי בחולה אחד. למרבה הפלא, במקרה שלפנינו, שבו מדובר במיליוני בני-אדם, רבים מהתנאים אינם נשמרים. להלן מספר דוגמאות:
עיקרון היסוד הראשון בהצהרה אומר כי "המחקר הביו-רפואי שכרוכים בו בני-אדם חייב לתאום את העקרונות המדעיים המקובלים בדרך כלל, ועליו להיות מבוסס על מערכת ניסויים שבוצעה במידה מספקת במעבדה ובבעלי-חיים, ועל ידיעה מושלמת של הספרות המדעית". מובן מאליו שבמקרה הנוכחי לא נערכו ניסויים בבעלי-חיים, ואין כל ספרות מדעית היכולה לאשש את הנחות היסוד של הניסוי.
על-פי עקרונות היסוד 5 ו-6, "לכל פרויקט למחקר ביו-רפואי שכרוכים בו בני-אדם תקדם הערכה זהירה של הסיכונים, שניתן לחזותם בהשוואה לתועלת שאפשר לחזותה. זכותו של האיש או האשה המשמשים למחקר שאישיותם תכובד תמיד (ויש) להפחית למינימום את פגיעת המחקר בשלמותו הגופנית והנפשית ובאישיותו". המאזן של סיכון מול תועלת בניסוי הנוכחי שנוי במחלוקת קשה, ואילו היה מדובר במחקר ביו-רפואי, עוצמה כזאת של מחלוקת היתה שוללת מראש היתר לבצע את הניסוי המסוכן.
עיקרון 7 קובע כי "הרופאים יימנעו מלעסוק בפרויקטים למחקר שכרוכים בהם בני-אדם, אלא אם כן הונחה דעתם כי הסיכונים הכרוכים בכך ניתנים לחיזוי. רופאים יחדלו מכל חקירה, אם הסיכונים נמצאו מכריעים במשקלם לעומת התועלת האפשרית". בניסוי הנדון לא הוצגו מראש כל הסיכונים בפני האנשים המשמשים למחקר, והניסוי אינו מופסק גם כאשר יותר ויותר מסתבר ליותר ויותר אנשים, כולל כאלה שמלכתחילה צידדו ותמכו בניסוי, שהמאזן של סיכון מול תועלת אינו נוטה דווקא לצד התועלת.
על-פי עיקרון 8, "בפרסום תוצאות המחקר חייב הרופא לשמור על דיוק התוצאות". ניתן היה לצפות שלאחר לא מעט שנות ניסוי יימסרו לאנשים המשמשים למחקר תוצאות ביניים מדויקות, מפורטות ואמינות ("שקיפות"). הדבר נכון שבעתיים כאשר התוצאות אינן עולות בקנה אחד עם הנחות היסוד של הניסוי, מצב המחייב הערכה מחודשת המבוססת על נתוני אמת ולא על הנחות שווא ומשאלות לב.
עיקרון 9: "בכל מחקר בבני-אדם יש להודיע במידה מתאימה לכל אדם המועמד לכך על מטרותיו, שיטותיו, ותועלתו הצפויות של המחקר, הסיכונים הטמונים בו, וכן על אי-הנוחות העלולה להיגרם בעקבותיו, יש להודיע לו כי הוא בן-חורין להימנע מהשתתפות במחקר, וכי הוא חופשי להסתלק בכל עת מהסכמתו להשתתף". גם תנאי זה אינו מתקיים, ודרכם של שפני הניסוי לחזור בהם מהסכמתם הראשונית, בין אם הושגה באמצעות מצג שווא ובין אם ניתנה בהכרה מלאה, נחסמת במידה רבה דווקא באמצעות סרבנותם של "הרופאים" המעונינים בהמשך הניסוי.
חלק מן המצדדים בניסוי אוסלו היו מוכנים ליטול את הסיכון בנימוק שקיימות דרכי מילוט במהלך הניסוי. כאשר הרוב המכריע מבין שפני הניסוי הודיע בצורה הברורה ביותר שאין ברצונו להמשיך ולהשתתף בניסוי, איזו הצדקה יכולה להיות לאותם "רופאים" בעיני עצמם לנסות להמשיך בניסוי?
במונחים של הצהרת הלסינקי, כאשר "המחקר הרפואי משולב בטיפול מקצועי, התועלת, הסיכונים ואי-הנוחות האפשריים שבשיטה החדשה יישקלו לעומת היתרונות שבשיטות האיבחון והריפוי הנהוגות הטובות ביותר". שקילה כזאת נכון שתיעשה על-ידי חוקרים מכל הדיסציפלינות, ועוד לפני ביצועו של שלב מסוכן נוסף בניסוי. כשם שבניסוי מדעי יש לשקול בכל שלב את הנחות היסוד שלו ואת סבירותם ובטיחותם של אמצעי הבטיחות הננקטים כדי למנוע קורבנות, כך גם אין להתמיד בניסוי אוסלו רק בטענה כאילו הפסקת התהליך תגרום מלחמה ולכן אין ברירה אלא להמשיך. יותר ויותר נראה שהסיכון בהמשך התהליך רב מזה הכרוך בהפסקתו.
==============================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
לשם כך ראוי להסביר בקצרה כיצד ניתן לערוך ניסויים בבני-אדם. נושא זה מוסדר על-פי תקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני-אדם) התשמ"א-1980, המתבססות על הצהרת הלסינקי - ההצהרה בדבר המלצות המנחות רופאים במחקר ביו-רפואי שכרוכים בו בני-אדם, הלסינקי 1964, כפי שתוקנה בטוקיו, 1975. המלצות אלה מתייחסות לתנאים אשר חייבים להתקיים כדי שמותר יהיה לבצע ניסוי בחולה אחד. למרבה הפלא, במקרה שלפנינו, שבו מדובר במיליוני בני-אדם, רבים מהתנאים אינם נשמרים. להלן מספר דוגמאות:
עיקרון היסוד הראשון בהצהרה אומר כי "המחקר הביו-רפואי שכרוכים בו בני-אדם חייב לתאום את העקרונות המדעיים המקובלים בדרך כלל, ועליו להיות מבוסס על מערכת ניסויים שבוצעה במידה מספקת במעבדה ובבעלי-חיים, ועל ידיעה מושלמת של הספרות המדעית". מובן מאליו שבמקרה הנוכחי לא נערכו ניסויים בבעלי-חיים, ואין כל ספרות מדעית היכולה לאשש את הנחות היסוד של הניסוי.
על-פי עקרונות היסוד 5 ו-6, "לכל פרויקט למחקר ביו-רפואי שכרוכים בו בני-אדם תקדם הערכה זהירה של הסיכונים, שניתן לחזותם בהשוואה לתועלת שאפשר לחזותה. זכותו של האיש או האשה המשמשים למחקר שאישיותם תכובד תמיד (ויש) להפחית למינימום את פגיעת המחקר בשלמותו הגופנית והנפשית ובאישיותו". המאזן של סיכון מול תועלת בניסוי הנוכחי שנוי במחלוקת קשה, ואילו היה מדובר במחקר ביו-רפואי, עוצמה כזאת של מחלוקת היתה שוללת מראש היתר לבצע את הניסוי המסוכן.
עיקרון 7 קובע כי "הרופאים יימנעו מלעסוק בפרויקטים למחקר שכרוכים בהם בני-אדם, אלא אם כן הונחה דעתם כי הסיכונים הכרוכים בכך ניתנים לחיזוי. רופאים יחדלו מכל חקירה, אם הסיכונים נמצאו מכריעים במשקלם לעומת התועלת האפשרית". בניסוי הנדון לא הוצגו מראש כל הסיכונים בפני האנשים המשמשים למחקר, והניסוי אינו מופסק גם כאשר יותר ויותר מסתבר ליותר ויותר אנשים, כולל כאלה שמלכתחילה צידדו ותמכו בניסוי, שהמאזן של סיכון מול תועלת אינו נוטה דווקא לצד התועלת.
על-פי עיקרון 8, "בפרסום תוצאות המחקר חייב הרופא לשמור על דיוק התוצאות". ניתן היה לצפות שלאחר לא מעט שנות ניסוי יימסרו לאנשים המשמשים למחקר תוצאות ביניים מדויקות, מפורטות ואמינות ("שקיפות"). הדבר נכון שבעתיים כאשר התוצאות אינן עולות בקנה אחד עם הנחות היסוד של הניסוי, מצב המחייב הערכה מחודשת המבוססת על נתוני אמת ולא על הנחות שווא ומשאלות לב.
עיקרון 9: "בכל מחקר בבני-אדם יש להודיע במידה מתאימה לכל אדם המועמד לכך על מטרותיו, שיטותיו, ותועלתו הצפויות של המחקר, הסיכונים הטמונים בו, וכן על אי-הנוחות העלולה להיגרם בעקבותיו, יש להודיע לו כי הוא בן-חורין להימנע מהשתתפות במחקר, וכי הוא חופשי להסתלק בכל עת מהסכמתו להשתתף". גם תנאי זה אינו מתקיים, ודרכם של שפני הניסוי לחזור בהם מהסכמתם הראשונית, בין אם הושגה באמצעות מצג שווא ובין אם ניתנה בהכרה מלאה, נחסמת במידה רבה דווקא באמצעות סרבנותם של "הרופאים" המעונינים בהמשך הניסוי.
חלק מן המצדדים בניסוי אוסלו היו מוכנים ליטול את הסיכון בנימוק שקיימות דרכי מילוט במהלך הניסוי. כאשר הרוב המכריע מבין שפני הניסוי הודיע בצורה הברורה ביותר שאין ברצונו להמשיך ולהשתתף בניסוי, איזו הצדקה יכולה להיות לאותם "רופאים" בעיני עצמם לנסות להמשיך בניסוי?
במונחים של הצהרת הלסינקי, כאשר "המחקר הרפואי משולב בטיפול מקצועי, התועלת, הסיכונים ואי-הנוחות האפשריים שבשיטה החדשה יישקלו לעומת היתרונות שבשיטות האיבחון והריפוי הנהוגות הטובות ביותר". שקילה כזאת נכון שתיעשה על-ידי חוקרים מכל הדיסציפלינות, ועוד לפני ביצועו של שלב מסוכן נוסף בניסוי. כשם שבניסוי מדעי יש לשקול בכל שלב את הנחות היסוד שלו ואת סבירותם ובטיחותם של אמצעי הבטיחות הננקטים כדי למנוע קורבנות, כך גם אין להתמיד בניסוי אוסלו רק בטענה כאילו הפסקת התהליך תגרום מלחמה ולכן אין ברירה אלא להמשיך. יותר ויותר נראה שהסיכון בהמשך התהליך רב מזה הכרוך בהפסקתו.
==============================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.