ביום שלישי הממשלה ישבה לדיון מיוחד בעניין האבטלה, והתקבלו כמה החלטות שיאפשרו פתרונות נקודתיים. כמה אלפים של מובטלים יצורפו לקורסים של הכשרה מקצועית, אחרים ייצאו לחופשה ללא תשלום כדי שהמפעלים לא יצטרכו לפטר אותם מייד, וזה משום מה יעלה למדינה 850 אלף שקל. והוחלט גם להגדיל את יחידת החקירות של המוסד לביטוח לאומי כדי למצוא את המתחזים למובטלים ו"לגרוע את מספרם מרשימות המובטלים".
אם נדמה לכם שכבר שמעתם פעם את הידיעה הזאת, אתם טועים. שמעתם אותה עשר פעמים. כל פעם שהסטטיסטיקה מקפיצה את המספר, מתקיימת ישיבת חירום כזאת ומתקבלות פחות או יותר אותן החלטות. לכן גם די קל למבין להבחין שיותר מאשר צעדים לשיפור המצב, נעשו כאן צעדים לשיפור הסטטיסטיקה. הרוב המכריע של בוגרי הקורסים להכשרה מקצועית יישארו מובטלים גם אחרי הקורס, אבל בינתיים הם יורדים מהרשימה למשך חמישה-שישה חודשים. הפועלים שיצאו לחופשה לא יצילו את המפעל מהצורך בפיטורין, אבל בינתיים הם נחשבים למועסקים ולא סופרים אותם. וכך בחודש הבא תרשם ירידה באבטלה, והממשלה תוכל לרשום לעצמה הישג.
האם שרי הממשלה באמת כאלה חלמאים? הם לא מבינים שבשיטות האלה שום בעיה לא נפתרה, ואנחנו רק מרמים את עצמנו? האם לא ברור להם שבעוד כמה חודשים ייגמר האספירין ושוב נהיה מופתעים משיעור האבטלה שפתאום קפץ למעלה?
לא. לא יושבים טמבלים על יד שולחן הממשלה. אבל יושבים שם אנשים שיודעים את אחד הסודות השמורים ביותר, שלא מגלים לסתם אנשים: שהממשלה היא גוף חלשלוש, שיכולתו להשפיע על מה שנעשה במדינה, הולכת ויורדת כל הזמן. התקשורת יותר חזקה, ההסתדרות יותר חזקה, הפרקליטות יותר חזקה, והתעשיינים, וראשי הערים, ופקידי האוצר, ועוד אלף מטרפדים. החלטות ברמה של אספירין, הממשלה יכולה לקבל ולהניח שרובן יבוצעו. אבל כמעט כל צעד גדול וארוך טווח, ייתקל בדרך בין ההחלטה והביצוע, במכשולים שלממשלה אין כוח להתגבר עליהם. למעשה, חלק גדול מאוד מהחלטות הממשלה בכלל לא מתבצע.
הרי הצעדים האספיריניים בנושא האבטלה, הם לא המחזה החלמאי הבולט ביותר השנה. קדם לזה משבר המים. שנים על שנים מדברים על זה, מאה תוכניות מקצועיות כבר הוגשו וכבר נידונו, כל הממשלות כבר קיימו ישיבות חירום על משבר המים, כבר החליטו להתפיל ולא לטהר שפכים, וגם החליטו להיפך לטהר שפכים ולא להתפיל, וגם לעשות את זה וגם את זה, וגם לייבא מים בג'ריקנים מתורכיה, וגם לייבש גינות, וגם לשנות מהיסוד את שיטת החלוקה בין החקלאים לבין משקי הבית, וגם להיפך. שום דבר ממשי לא נעשה, מלבד דבר אחד שמחליטים ועושים: להוריד את הקו האדום וכך פתאום כאילו יש עוד מים שקודם לא היו. מרמים את הסטטיסטיקה. זו לא ביורוקרטיה, אלא תופעה אחרת שאפשר אולי לקרוא לה טירפודוקרטיה.
זו אחת מנקודות התורפה של השיטה הדמוקרטית בכלל, אבל אצלנו היא בממדים של אסון טבע. באמריקה קוראים לזה "בלמים ואיזונים". הרעיון הוא שלמימשל יש יותר מדי כוח, ולכן הדמוקרטיה נותנת כוח בלימה לכל מיני גורמים אחרים, כדי שיוכלו לאזן אותו. באמריקה מניפים את דגל הלאום על כל בניין גדול, ונותנים כבוד גדול לנשיא ולסמלי הממלכה, והשלטון לא תלוי בפקידים, ויש עוד כמה הבדלים שמשמעותם הרבה יותר כוח ביצוע לרשות המבצעת. נדמה לי שגם שם כבר יש יותר מדי בלמים והגיע כבר הזמן להתחיל לאזן לכיוון ההפוך, אבל אצלנו אין בכלל איזונים, רק בלמים, והרכב פשוט התהפך. לממשלה בישראל יש כוח של סמרטוט, ומולה עומדים מאה גורמים בעלי כוח בלימה, חלקם רבי יוקרה והשפעה, חלקם חאפרים וכל ממזר מלך, מרביתם נגועים באינטרסים וקליקאות, וכולם בחדווה וגאוה עוסקים בטירפודים והכשלות. כך קורה כבר הרבה שנים שכל מהלך ממשלתי שהוא קצת מורכב ומותנה ביותר מאשר שני מהלכים, מובטח לו מראש שבאחד הסיבובים הוא ישקע בבוץ.
מצד שני, אם ייגמרו כל המים אולי כבר לא יהיה בוץ.
====================================
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון "מקור ראשון" בד' אלול תשס"א.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
אם נדמה לכם שכבר שמעתם פעם את הידיעה הזאת, אתם טועים. שמעתם אותה עשר פעמים. כל פעם שהסטטיסטיקה מקפיצה את המספר, מתקיימת ישיבת חירום כזאת ומתקבלות פחות או יותר אותן החלטות. לכן גם די קל למבין להבחין שיותר מאשר צעדים לשיפור המצב, נעשו כאן צעדים לשיפור הסטטיסטיקה. הרוב המכריע של בוגרי הקורסים להכשרה מקצועית יישארו מובטלים גם אחרי הקורס, אבל בינתיים הם יורדים מהרשימה למשך חמישה-שישה חודשים. הפועלים שיצאו לחופשה לא יצילו את המפעל מהצורך בפיטורין, אבל בינתיים הם נחשבים למועסקים ולא סופרים אותם. וכך בחודש הבא תרשם ירידה באבטלה, והממשלה תוכל לרשום לעצמה הישג.
האם שרי הממשלה באמת כאלה חלמאים? הם לא מבינים שבשיטות האלה שום בעיה לא נפתרה, ואנחנו רק מרמים את עצמנו? האם לא ברור להם שבעוד כמה חודשים ייגמר האספירין ושוב נהיה מופתעים משיעור האבטלה שפתאום קפץ למעלה?
לא. לא יושבים טמבלים על יד שולחן הממשלה. אבל יושבים שם אנשים שיודעים את אחד הסודות השמורים ביותר, שלא מגלים לסתם אנשים: שהממשלה היא גוף חלשלוש, שיכולתו להשפיע על מה שנעשה במדינה, הולכת ויורדת כל הזמן. התקשורת יותר חזקה, ההסתדרות יותר חזקה, הפרקליטות יותר חזקה, והתעשיינים, וראשי הערים, ופקידי האוצר, ועוד אלף מטרפדים. החלטות ברמה של אספירין, הממשלה יכולה לקבל ולהניח שרובן יבוצעו. אבל כמעט כל צעד גדול וארוך טווח, ייתקל בדרך בין ההחלטה והביצוע, במכשולים שלממשלה אין כוח להתגבר עליהם. למעשה, חלק גדול מאוד מהחלטות הממשלה בכלל לא מתבצע.
הרי הצעדים האספיריניים בנושא האבטלה, הם לא המחזה החלמאי הבולט ביותר השנה. קדם לזה משבר המים. שנים על שנים מדברים על זה, מאה תוכניות מקצועיות כבר הוגשו וכבר נידונו, כל הממשלות כבר קיימו ישיבות חירום על משבר המים, כבר החליטו להתפיל ולא לטהר שפכים, וגם החליטו להיפך לטהר שפכים ולא להתפיל, וגם לעשות את זה וגם את זה, וגם לייבא מים בג'ריקנים מתורכיה, וגם לייבש גינות, וגם לשנות מהיסוד את שיטת החלוקה בין החקלאים לבין משקי הבית, וגם להיפך. שום דבר ממשי לא נעשה, מלבד דבר אחד שמחליטים ועושים: להוריד את הקו האדום וכך פתאום כאילו יש עוד מים שקודם לא היו. מרמים את הסטטיסטיקה. זו לא ביורוקרטיה, אלא תופעה אחרת שאפשר אולי לקרוא לה טירפודוקרטיה.
זו אחת מנקודות התורפה של השיטה הדמוקרטית בכלל, אבל אצלנו היא בממדים של אסון טבע. באמריקה קוראים לזה "בלמים ואיזונים". הרעיון הוא שלמימשל יש יותר מדי כוח, ולכן הדמוקרטיה נותנת כוח בלימה לכל מיני גורמים אחרים, כדי שיוכלו לאזן אותו. באמריקה מניפים את דגל הלאום על כל בניין גדול, ונותנים כבוד גדול לנשיא ולסמלי הממלכה, והשלטון לא תלוי בפקידים, ויש עוד כמה הבדלים שמשמעותם הרבה יותר כוח ביצוע לרשות המבצעת. נדמה לי שגם שם כבר יש יותר מדי בלמים והגיע כבר הזמן להתחיל לאזן לכיוון ההפוך, אבל אצלנו אין בכלל איזונים, רק בלמים, והרכב פשוט התהפך. לממשלה בישראל יש כוח של סמרטוט, ומולה עומדים מאה גורמים בעלי כוח בלימה, חלקם רבי יוקרה והשפעה, חלקם חאפרים וכל ממזר מלך, מרביתם נגועים באינטרסים וקליקאות, וכולם בחדווה וגאוה עוסקים בטירפודים והכשלות. כך קורה כבר הרבה שנים שכל מהלך ממשלתי שהוא קצת מורכב ומותנה ביותר מאשר שני מהלכים, מובטח לו מראש שבאחד הסיבובים הוא ישקע בבוץ.
מצד שני, אם ייגמרו כל המים אולי כבר לא יהיה בוץ.
====================================
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון "מקור ראשון" בד' אלול תשס"א.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".