פרשיות "כי תצא" ו"כי תבא" מלמדות אותנו מהי הדרך שבה צריך לנהל מלחמות.
א] צריך להכניע את האויב עד הסוף, בכל הכח "עד רדתה".
ב] גם למלחמה יש כללים: של צניעות, שמירת העצים, יחס לאשת יפת תואר וכד'.
אם מקיימים את שני הכללים הללו, גם ה' וגם ארון ברית ה' שותפים עם החיילים במלחמה. הלוחם אינו "חוטא". במלחמה אתה נמצא קרוב מאוד לה' ולדרכו.
היחס הרישמי של הנצרות אפילו למלחמת מגן - הוא שלילי. כל "רצח הוא רצח" אפילו אם הוא נעשה לשם הגנה. המילים "רצח הוא רצח" משמעותן היא כי גם לבית דין שתפס רוצח אסור להרוג אותו כי "רצח הוא רצח". (לכן ביקשו נוצרים רחומים חנינה ל"איכמן"). גם אם הרגת מחבל שיש לו דם חם על הידים - אתה רוצח.
היהדות, לעומת זאת, חושבת את ההפך הגמור: "הבא להרגך - השכם להורגו". בלי שום נקיפות מצפון. "עין תחת עין" זה המינימום שצריך לעשות באויבי ה'. ואת הנקמה הזאת עושה בית דין המורכב מגדולי ישראל בלי שום צורך לחזור על כך בתשובה. גדולה "נקמה" שנכתבה בין שתי שמות ה' "אל נקמות ה'". ודוד מלך ישראל יוכיח גם באמירותיו וגם במעשיו.
התגובות השכיחות לאלימות הערבית בימינו נעוצות בהשפעות נוצריות שספגנו ב 1900 שנות גלות. אנו מנסים להשתחרר מהם ב 50 השנים האחרנות - יש מצליחים יותר ויש פחות.
אנו לפעמים עומדים נדהמים איך מדינות עם היסטוריה קולוניאלית אלימה ומרושעת כמו צרפת ובריטניה מעיזות לדרוש מאיתנו ברצינות תהומית כל כך לא להגיב על פיגועים קשים. יורים עלינו והם מבקשים ממנו שלא להגיב. הם קוראים לנו "רוצחים" על כל תגובה. זה נראה לנו כאילו הם באו מגלקסיה אחרת. הם לא באו מכוכבים אחרים - הם גדלו על ברכי ה"ברית החדשה" שבמשך אלפי שנים טיפטפה להם את המוסר המעוות הזה כדרך חינוכית.
הלא יש"ו היה זה שאמר לתלמידיו כי הוא חלוק על משה רבינו שאמר רק "ואהבת לרעך כמוך". הוא יש"ו מוסיף עליו ואומר שיש מצוה לאהוב גם את "אויבך" כמוך. ועוד הוסיף וציוה אותו האיש שאסור להכות את מי שהכה אותך. אם תחזיר לו אתה "רשע". עליך להגיש למכך את הלחי השניה.
מיותר לומר שכל עמי אירופה בלי יוצא מן הכלל חשבו שהציווים האלו של יש"ו מיועדים ליהודים בלבד. הם מעולם לא חשבו לקיים את ציווי האהבה שלו על עצמם. ההיסטוריה של אירופה מלאה בשפך דם של עשרות מיליוני בני אדם על מה בכך. כל זאת בעידוד האפיפיור ושלוחיו במנזרים, בכנסיות ובכל מקום.
עד לפני פחות ממאה שנים היה ה"דו קרב" מסורת של אצולה באירופה ברוסיה וגם באמריקה. על כל פגיעה בכבוד מדומה נלחמו ה"אצילים" וה"אבירים" ושאר המיוחסים עד שפך דם. זו לא היסטוריה רחוקה - זו היתה מציאות חיים חוקית של מאמינים נוצרים.
איך זה מתישב עם הגשת "הלחי השניה"? - כבר הסברנו.
השתיקה היחסית של היהודים בשואת אירופה התאימה מאוד לרוח הנצרות. האפיפיור והותיקן מאוד אהבו את השקט שבו עברו הדברים. ההתמרדות של "גרישנפן" והנסיון שלו שלא להסכים עם האלימות של הנאצים גררה את פרעות "ליל הבדולח" לא רק בתור נקמה, אלא כנסיון להחזיר את היהודים למסלול הראוי של שתיקת הכבשים.
מבחינה זו היה "מרד גיטו ורשה" תופעה של "חזרה בתשובה". חוזרים אל היהדות האמיתית של עוז וגבורה. כך גם הקמת המדינה וכך גם תגובותיה. אנו מחכים למשיח בן דוד שימשיך את דרכו של דוד המלך ו"ילחם מלחמות ה'". יגאל אותנו מתרבות הרשע והצביעות של הנוצרים והנצרות, ויחזיר אותנו ואת כל העולם כולו לדת האמת, בה יש דין ויש דיין.
======================
הרב שמואל אליהו הוא רבה של צפת ויו"ר קרן מורשת.
המאמר יתפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות" .
א] צריך להכניע את האויב עד הסוף, בכל הכח "עד רדתה".
ב] גם למלחמה יש כללים: של צניעות, שמירת העצים, יחס לאשת יפת תואר וכד'.
אם מקיימים את שני הכללים הללו, גם ה' וגם ארון ברית ה' שותפים עם החיילים במלחמה. הלוחם אינו "חוטא". במלחמה אתה נמצא קרוב מאוד לה' ולדרכו.
היחס הרישמי של הנצרות אפילו למלחמת מגן - הוא שלילי. כל "רצח הוא רצח" אפילו אם הוא נעשה לשם הגנה. המילים "רצח הוא רצח" משמעותן היא כי גם לבית דין שתפס רוצח אסור להרוג אותו כי "רצח הוא רצח". (לכן ביקשו נוצרים רחומים חנינה ל"איכמן"). גם אם הרגת מחבל שיש לו דם חם על הידים - אתה רוצח.
היהדות, לעומת זאת, חושבת את ההפך הגמור: "הבא להרגך - השכם להורגו". בלי שום נקיפות מצפון. "עין תחת עין" זה המינימום שצריך לעשות באויבי ה'. ואת הנקמה הזאת עושה בית דין המורכב מגדולי ישראל בלי שום צורך לחזור על כך בתשובה. גדולה "נקמה" שנכתבה בין שתי שמות ה' "אל נקמות ה'". ודוד מלך ישראל יוכיח גם באמירותיו וגם במעשיו.
התגובות השכיחות לאלימות הערבית בימינו נעוצות בהשפעות נוצריות שספגנו ב 1900 שנות גלות. אנו מנסים להשתחרר מהם ב 50 השנים האחרנות - יש מצליחים יותר ויש פחות.
אנו לפעמים עומדים נדהמים איך מדינות עם היסטוריה קולוניאלית אלימה ומרושעת כמו צרפת ובריטניה מעיזות לדרוש מאיתנו ברצינות תהומית כל כך לא להגיב על פיגועים קשים. יורים עלינו והם מבקשים ממנו שלא להגיב. הם קוראים לנו "רוצחים" על כל תגובה. זה נראה לנו כאילו הם באו מגלקסיה אחרת. הם לא באו מכוכבים אחרים - הם גדלו על ברכי ה"ברית החדשה" שבמשך אלפי שנים טיפטפה להם את המוסר המעוות הזה כדרך חינוכית.
הלא יש"ו היה זה שאמר לתלמידיו כי הוא חלוק על משה רבינו שאמר רק "ואהבת לרעך כמוך". הוא יש"ו מוסיף עליו ואומר שיש מצוה לאהוב גם את "אויבך" כמוך. ועוד הוסיף וציוה אותו האיש שאסור להכות את מי שהכה אותך. אם תחזיר לו אתה "רשע". עליך להגיש למכך את הלחי השניה.
מיותר לומר שכל עמי אירופה בלי יוצא מן הכלל חשבו שהציווים האלו של יש"ו מיועדים ליהודים בלבד. הם מעולם לא חשבו לקיים את ציווי האהבה שלו על עצמם. ההיסטוריה של אירופה מלאה בשפך דם של עשרות מיליוני בני אדם על מה בכך. כל זאת בעידוד האפיפיור ושלוחיו במנזרים, בכנסיות ובכל מקום.
עד לפני פחות ממאה שנים היה ה"דו קרב" מסורת של אצולה באירופה ברוסיה וגם באמריקה. על כל פגיעה בכבוד מדומה נלחמו ה"אצילים" וה"אבירים" ושאר המיוחסים עד שפך דם. זו לא היסטוריה רחוקה - זו היתה מציאות חיים חוקית של מאמינים נוצרים.
איך זה מתישב עם הגשת "הלחי השניה"? - כבר הסברנו.
השתיקה היחסית של היהודים בשואת אירופה התאימה מאוד לרוח הנצרות. האפיפיור והותיקן מאוד אהבו את השקט שבו עברו הדברים. ההתמרדות של "גרישנפן" והנסיון שלו שלא להסכים עם האלימות של הנאצים גררה את פרעות "ליל הבדולח" לא רק בתור נקמה, אלא כנסיון להחזיר את היהודים למסלול הראוי של שתיקת הכבשים.
מבחינה זו היה "מרד גיטו ורשה" תופעה של "חזרה בתשובה". חוזרים אל היהדות האמיתית של עוז וגבורה. כך גם הקמת המדינה וכך גם תגובותיה. אנו מחכים למשיח בן דוד שימשיך את דרכו של דוד המלך ו"ילחם מלחמות ה'". יגאל אותנו מתרבות הרשע והצביעות של הנוצרים והנצרות, ויחזיר אותנו ואת כל העולם כולו לדת האמת, בה יש דין ויש דיין.
======================
הרב שמואל אליהו הוא רבה של צפת ויו"ר קרן מורשת.
המאמר יתפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות" .