על קורות המרד הערבי של שנות 9-1936 ניתן לומר היום "דיז'ה ווי". מפני שלא רק הים והערבים נשארו כפי שהיו, גם היהודים. די להזכיר שהמונח "הבלגה" לקוח מן הימים ההם, וגם אז לא חסרו פילוגים ומלחמות-אחים.
"המאורעות" נפתחו ברצח 18 יהודים ביפו, ותכליתן היתה הפסקת העלייה וההתיישבות היהודית, והקמת "ממשלה לאומית ייצוגית", כלומר ערבית. הערבים פתחו בשביתה כללית שנמשכה 6 חדשים ונכשלה. מה "שהצליח" היה רק הטרור, שרצח למעלה מ-400 יהודים, וערבים - בערך פי 10. מעשי הרצח, השוד וסחיטת הכספים, כביכול למען "העניין הלאומי", שברו את מפרקתו של המעמד הבינוני הערבי, שהחל צומח בעקבות השגשוג שהביאו היהודים. מי שלא נרצח ברח ללבנון, והאופוזיציה המתונה חוסלה פיסית ע"י החוסיינים. את המרד ניהל "הוועד הערבי העליון" ובראשו המופתי, חג' אמין אל חוסייני.
על פי ניסיונם בעבר הניחו הערבים שהאלימות תניע את האנגלים לפייסם על חשבון היהודים, ואת היהודים תשבור. הם הצליחו להשמיד כ-200,000 עצים, אך היהודים שתלו מליון. הם הרסו מאות בתים, אך היהודים הקימו כ-50 יישובים חדשים. כנגד סגירת נמל יפו נפתח נמל בתל אביב, והחרם הכלכלי זרז פיתוח משק עצמאי. היו לערבים הצלחות טריטוריאליות. הם שלטו ב"משולש" המפורסם שכם-ג'נין-טול-כרם ובהר חברון, ולכמה חדשים אף כבשו את העיר העתיקה בירושלים.
עד שהגזימו, כרגיל. לאחר רצח מושל מחוז נצרת האנגלי, אנדרוס, בספטמבר 1937, הסירו הבריטים את הכפפות: דיוויזיה שלמה, 20,000 חייל, הובאה ארצה כפרים הופצצו בתותחים ובמטוסים, והיהודים שותפו בלחימה נוטרים, פלוגות לילה מיוחדות ופלוגות שדה (פו"ש). הופעלו אפילו "כנופיות שלום" ערביות שלחמו בכנופיות בהצלחה רבה. והעיקר - האנגלים לא היססו לעשות את שממשלת ישראל אינה מעיזה: הוועד הערבי העליון הוצא אל מחוץ לחוק, ורוב חבריו הוגלו לאיי הסיישלים באוקיינוס ההודי. המופתי אולץ לברוח ללבנון.
ובכ"ז, המרד הערבי נכשל רק לכאורה, מפני שהתוקפנות הערבית, בשילוב עם ההבלגה היהודית, גרמה לבריטים לפרסם "ספר לבן" שסגר את שערי הארץ בפני עליית יהודים, זמן קצר לפני ההשמדה ההמונית באירופה. הארץ חולקה, כמו באוסלו, לאזורים. בלב הארץ, אזור איי, הוקפאה ההתיישבות (נשמע מוכר?).
אם לא נלמד את הלקח הזה, שכשלון צבאי ערבי טקטי יכול להסתיים בניצחון אסטרטגי, נאפשר גם היום להפוך מפלה פלסטינית צבאית לניצחון מדיני, שיתבטא הפעם בהקמת מדינה ובחיסול ההתנחלות היהודית.
בתחום ההתנחלות, דווקא ידעו בימים ההם לתת "תשובה ציונית". בשיטת "חומה ומגדל" הוקמו מאחזים שהפכו ליישובים: תל עמל (ניר דוד) ושדה נחום בעמק, גינוסר ועין גב על גדות הכינרת, פרצו לעמק בית שאן (טירת צבי) וגם לצפון הרחוק - לחניתה, אילון, דן, דפנה. ושלא כהיום, לא התביישו במטרתה האמיתית של ההתיישבות:
"דבר אחד יכולנו לעשות... לשנות את מפת א"י ע"י הקמת נקודות חדשות". וגם "לחטוף וליישב..!" (משה שרתוק שרת)
התנחלו דווקא באזורים צפופי אוכלוסיה ערבית, ואשר היו מיועדים לפי תכנית החלוקה למדינה הפלסטינית.
היסטוריונים סיכמו: "הקו המנחה היה המשמעות הפוליטית הטמונה בהתנחלות".
בימים שבהם "התיישבות פוליטית" הפכה לכינוי גנאי וממשלת ישראל חותמת על מסמך מיטצ'ל המקפיא את ההתיישבות, אווירת שנות ה-30 היא כמשב אויר צח. ביישוב היהודי הקטן והחלש פיעמה רוח של "אף על פי כן", והוא השכיל להוציא מן העז של ההרס והקטל - מתוק של התגברות האמונה בצדקת הדרך הציונית ופריצת דרך בהתנחלות - פריצת דרך קדימה ולא כהיום, ש"פריצת דרך" היא שם נרדף לנסיגה.
ממשלת ישראל, עם שרון בראשה, אינה מסמנת היום לעם ישראל הסובל והמדמם משאת נפש ומטרה לאומית. היא שכחה, שרוח האדם לא תשבע מהבטחות של "שקט ובטחון" בלבד(שגם אותם אין רואים), היא צריכה למשימות ולאידיאלים המחכים עדיין להגשמה, ורק בעזרתם היא מסוגלת להתגבר גם על העדר שקט ובטחון.
==========================
מאמרו של עו"ד אליקים העצני התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב19.8.01.
"המאורעות" נפתחו ברצח 18 יהודים ביפו, ותכליתן היתה הפסקת העלייה וההתיישבות היהודית, והקמת "ממשלה לאומית ייצוגית", כלומר ערבית. הערבים פתחו בשביתה כללית שנמשכה 6 חדשים ונכשלה. מה "שהצליח" היה רק הטרור, שרצח למעלה מ-400 יהודים, וערבים - בערך פי 10. מעשי הרצח, השוד וסחיטת הכספים, כביכול למען "העניין הלאומי", שברו את מפרקתו של המעמד הבינוני הערבי, שהחל צומח בעקבות השגשוג שהביאו היהודים. מי שלא נרצח ברח ללבנון, והאופוזיציה המתונה חוסלה פיסית ע"י החוסיינים. את המרד ניהל "הוועד הערבי העליון" ובראשו המופתי, חג' אמין אל חוסייני.
על פי ניסיונם בעבר הניחו הערבים שהאלימות תניע את האנגלים לפייסם על חשבון היהודים, ואת היהודים תשבור. הם הצליחו להשמיד כ-200,000 עצים, אך היהודים שתלו מליון. הם הרסו מאות בתים, אך היהודים הקימו כ-50 יישובים חדשים. כנגד סגירת נמל יפו נפתח נמל בתל אביב, והחרם הכלכלי זרז פיתוח משק עצמאי. היו לערבים הצלחות טריטוריאליות. הם שלטו ב"משולש" המפורסם שכם-ג'נין-טול-כרם ובהר חברון, ולכמה חדשים אף כבשו את העיר העתיקה בירושלים.
עד שהגזימו, כרגיל. לאחר רצח מושל מחוז נצרת האנגלי, אנדרוס, בספטמבר 1937, הסירו הבריטים את הכפפות: דיוויזיה שלמה, 20,000 חייל, הובאה ארצה כפרים הופצצו בתותחים ובמטוסים, והיהודים שותפו בלחימה נוטרים, פלוגות לילה מיוחדות ופלוגות שדה (פו"ש). הופעלו אפילו "כנופיות שלום" ערביות שלחמו בכנופיות בהצלחה רבה. והעיקר - האנגלים לא היססו לעשות את שממשלת ישראל אינה מעיזה: הוועד הערבי העליון הוצא אל מחוץ לחוק, ורוב חבריו הוגלו לאיי הסיישלים באוקיינוס ההודי. המופתי אולץ לברוח ללבנון.
ובכ"ז, המרד הערבי נכשל רק לכאורה, מפני שהתוקפנות הערבית, בשילוב עם ההבלגה היהודית, גרמה לבריטים לפרסם "ספר לבן" שסגר את שערי הארץ בפני עליית יהודים, זמן קצר לפני ההשמדה ההמונית באירופה. הארץ חולקה, כמו באוסלו, לאזורים. בלב הארץ, אזור איי, הוקפאה ההתיישבות (נשמע מוכר?).
אם לא נלמד את הלקח הזה, שכשלון צבאי ערבי טקטי יכול להסתיים בניצחון אסטרטגי, נאפשר גם היום להפוך מפלה פלסטינית צבאית לניצחון מדיני, שיתבטא הפעם בהקמת מדינה ובחיסול ההתנחלות היהודית.
בתחום ההתנחלות, דווקא ידעו בימים ההם לתת "תשובה ציונית". בשיטת "חומה ומגדל" הוקמו מאחזים שהפכו ליישובים: תל עמל (ניר דוד) ושדה נחום בעמק, גינוסר ועין גב על גדות הכינרת, פרצו לעמק בית שאן (טירת צבי) וגם לצפון הרחוק - לחניתה, אילון, דן, דפנה. ושלא כהיום, לא התביישו במטרתה האמיתית של ההתיישבות:
"דבר אחד יכולנו לעשות... לשנות את מפת א"י ע"י הקמת נקודות חדשות". וגם "לחטוף וליישב..!" (משה שרתוק שרת)
התנחלו דווקא באזורים צפופי אוכלוסיה ערבית, ואשר היו מיועדים לפי תכנית החלוקה למדינה הפלסטינית.
היסטוריונים סיכמו: "הקו המנחה היה המשמעות הפוליטית הטמונה בהתנחלות".
בימים שבהם "התיישבות פוליטית" הפכה לכינוי גנאי וממשלת ישראל חותמת על מסמך מיטצ'ל המקפיא את ההתיישבות, אווירת שנות ה-30 היא כמשב אויר צח. ביישוב היהודי הקטן והחלש פיעמה רוח של "אף על פי כן", והוא השכיל להוציא מן העז של ההרס והקטל - מתוק של התגברות האמונה בצדקת הדרך הציונית ופריצת דרך בהתנחלות - פריצת דרך קדימה ולא כהיום, ש"פריצת דרך" היא שם נרדף לנסיגה.
ממשלת ישראל, עם שרון בראשה, אינה מסמנת היום לעם ישראל הסובל והמדמם משאת נפש ומטרה לאומית. היא שכחה, שרוח האדם לא תשבע מהבטחות של "שקט ובטחון" בלבד(שגם אותם אין רואים), היא צריכה למשימות ולאידיאלים המחכים עדיין להגשמה, ורק בעזרתם היא מסוגלת להתגבר גם על העדר שקט ובטחון.
==========================
מאמרו של עו"ד אליקים העצני התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב19.8.01.