בתלמוד מסכת בבא מציעא (סב, א) מבוארת שאלה יסודית בהלכות פיקוח-נפש. שניים שהיו הולכים בדרך צחיחה, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שניהם ישתו מהמים, הרי ששניהם ימותו, משום שעדיין דרך רבה לפניהם. ואם אחד ישתה - יוכל להגיע למקום הישוב ולהינצל. מה על בעל המים לעשות, האם חובתו לתת לחברו לשתות מן המים חלק כחלק, או לא?
דרש מתחילה בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: נאמר "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חברך. כלומר על כל אדם מוטלת מצווה להחיות את אחיו עימו, אבל אם חייו הוא בסכנה, עליו להציל תחילה את עצמו, ורק לאחר מכן להציל את חברו.
וכדי לחדד את ההלכה, יש לבאר שאפילו אם יטען החבר, תן לי מעט מן המים כדי שלא אמות מיד, ונחיה שנינו עוד זמן מה, ואולי בתוך כך ימצאונו אנשים אחרים ויצילונו. אף-על-פי-כן אם הסבירות לכך נמוכה, ומירב הסיכויים שלבסוף שניהם ימותו, על בעל המים לשתותם בעצמו ולחיות. שחייו קודמים לחיי חברו (העמק שאלה קמ"ז). שכן למדנו, שאין אדם צריך להציל את חברו תוך הסתכנות כזו שעל פי רוב הסיכויים ימות.
וכן הלכה במקרים דומים, שניים שטובעים בים, ומצא אחד גלגל הצלה שיכול להציף אותו לבדו, אינו צריך לתת אותו לחברו. וכן שני חולים שנזקקים לתרופה נדירה שאזלה, ואחד מהם עשיר וביכולתו לקנותה לעצמו, אם הכמות מספקת לו לבדו, אינו צריך להתחלק בה עם חברו החולה.
אלא שעדיין ראוי לברר, האם מותר לאדם מרצונו להקריב את חייו למען הצלת חברו, היינו שיוותר על המים שבידו ויתנם לחברו. לדעת כמה פוסקים אסור, שהואיל והמים בידיו ויש בכוחו להמשיך לחיות - חובתו לשמור על חייו תחילה. ויתר על כן, מכך שהמים בידו, סימן הוא שמשמיים רוצים שיחייה, ואם יתן לחברו את המים הרי זה כהתאבדות (הרב אונטרמן עיין "בצומת התורה והמדינה" ח"ג ע' 315; הרב פיינשטיין אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד).
אולם לדעת כמה וכמה פוסקים, מאחר שמבחינה עקרונית חייו וחיי חברו שווים, מותר לו למסור את עצמו למען חברו. ואין זה נחשב כהתאבדות, משום שאין כאן פגיעה בחיים, שאין הבדל בין אם לבסוף הוא יחיה או חברו (הנצי"ב שאילתות קמז; בעל אור החיים בספרו ראשון לציון יו"ד רמז, א; הראי"ה במשפט כהן קמ"ג). ואם מדובר בהצלת תלמיד חכם, כתב בעל ספר חסידים (סי' תרח"ץ), שהיה מן הראשונים, שראוי למסור את הנפש למען הצלת תלמיד חכם שהציבור נצרך לו. (עוד עייין במאמרו של הרב בר אילן אסיא ח"ז ע' 181).
=============================
הרב אליעזר מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת ההסדר הר- ברכה שבשומרון.
דרש מתחילה בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: נאמר "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חברך. כלומר על כל אדם מוטלת מצווה להחיות את אחיו עימו, אבל אם חייו הוא בסכנה, עליו להציל תחילה את עצמו, ורק לאחר מכן להציל את חברו.
וכדי לחדד את ההלכה, יש לבאר שאפילו אם יטען החבר, תן לי מעט מן המים כדי שלא אמות מיד, ונחיה שנינו עוד זמן מה, ואולי בתוך כך ימצאונו אנשים אחרים ויצילונו. אף-על-פי-כן אם הסבירות לכך נמוכה, ומירב הסיכויים שלבסוף שניהם ימותו, על בעל המים לשתותם בעצמו ולחיות. שחייו קודמים לחיי חברו (העמק שאלה קמ"ז). שכן למדנו, שאין אדם צריך להציל את חברו תוך הסתכנות כזו שעל פי רוב הסיכויים ימות.
וכן הלכה במקרים דומים, שניים שטובעים בים, ומצא אחד גלגל הצלה שיכול להציף אותו לבדו, אינו צריך לתת אותו לחברו. וכן שני חולים שנזקקים לתרופה נדירה שאזלה, ואחד מהם עשיר וביכולתו לקנותה לעצמו, אם הכמות מספקת לו לבדו, אינו צריך להתחלק בה עם חברו החולה.
אלא שעדיין ראוי לברר, האם מותר לאדם מרצונו להקריב את חייו למען הצלת חברו, היינו שיוותר על המים שבידו ויתנם לחברו. לדעת כמה פוסקים אסור, שהואיל והמים בידיו ויש בכוחו להמשיך לחיות - חובתו לשמור על חייו תחילה. ויתר על כן, מכך שהמים בידו, סימן הוא שמשמיים רוצים שיחייה, ואם יתן לחברו את המים הרי זה כהתאבדות (הרב אונטרמן עיין "בצומת התורה והמדינה" ח"ג ע' 315; הרב פיינשטיין אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד).
אולם לדעת כמה וכמה פוסקים, מאחר שמבחינה עקרונית חייו וחיי חברו שווים, מותר לו למסור את עצמו למען חברו. ואין זה נחשב כהתאבדות, משום שאין כאן פגיעה בחיים, שאין הבדל בין אם לבסוף הוא יחיה או חברו (הנצי"ב שאילתות קמז; בעל אור החיים בספרו ראשון לציון יו"ד רמז, א; הראי"ה במשפט כהן קמ"ג). ואם מדובר בהצלת תלמיד חכם, כתב בעל ספר חסידים (סי' תרח"ץ), שהיה מן הראשונים, שראוי למסור את הנפש למען הצלת תלמיד חכם שהציבור נצרך לו. (עוד עייין במאמרו של הרב בר אילן אסיא ח"ז ע' 181).
=============================
הרב אליעזר מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת ההסדר הר- ברכה שבשומרון.