לפעמים, באמצע הלחימה, כשצרורות מקלעים קורעים את שמי ירושלים, ועשן מתאבך מעל בית ג'אלה, עדיין אפשר לשמוע פעילי שלום בכירים תוהים רטורית, אם כשהיינו בעזה היה יותר טוב. ובכן, השבוע אפשר לקבוע בפסקנות שהתשובה היא כן. חד משמעית כן. כשהיינו בעזה היה יותר טוב. הרבה יותר טוב. פי מיליון יותר טוב.
שמונה שנים בדיוק חלפו מאז החלטנו לעזוב את עזה, בית לחם, שכם, יריחו ושאר נחלות אבותינו. המון זמן. ובכל זאת לא קשה לזכור שלפני המהלך האומלל ההוא לא ירו על גילה. אף פעם לא ירו. דרך המלך לגוש עציון היתה פתוחה 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה; מתנחלים לא נרצחו בסיטונות בדרכי השומרון; פיגועים המוניים בערי ישראל הריבונית היו אירוע נדיר; הורים בגוש דן העניקו לילדיהם הרשאה מתמדת לשוטט בקניונים; אפילו פגז מרגמה אחד לא נורה מבית חנון אל שדרות; צמיגי אוטובוס ישנים התבקעו בירושלים בלי להעמיד על הרגלים את כל משטרת הבירה; לשוטרים בכל רחבי הארץ היה הרבה זמן לישון בין משמרת למשמרת; כביש 443 היה אמנם במצב בטיחותי גרוע, אבל במצב בטחוני נפלא; עומסי תנועה כבדים נרשמו בכביש הבקעה; אתרי הנופש בארץ המו תיירים מחו"ל; יהודים יכלו להיכנס לרמאללה בלי להסתכן בלינץ' אוטומאטי; רשימת חללי הפיגועים בשנה שלמה היתה בסדר גודל של חודש ממוצע בשנת 2001; מדדי הצמיחה של המשק עלו רוב הזמן; יחסינו עם בלגיה היו נפלאים.
נכון, גם אז המצב לא היה אידיאלי. מעת לעת העיבו עננות על שמי ישראל, אך התמונה הכללית היתה ורודה בהשוואה לאפלוליות העכשווית. מי מאתנו לא מתגעגע געגועים עזים לבעיות הקטנות של אז? לקשיים המצחיקים שהטרידו אותנו כשכוחותינו שלטו בכל רחבי יש"ע? סיור בט"ש בקסבה של שכם מצטייר עכשיו כצעדת בוקר מענגת ביחס לבעיות האיומות הרובצות היום בין גילה לבית ג'אלה, בין הדולפינריום לקלקיליה. לפני ספטמבר 93' אפילו לא עלה בדעתנו להפעיל ביש"ע טנקים, אפאצ'ים, מטוסי אף 15 איי. הסיוטים הכי גרועים לא הכילו תרחיש של חידוש תופעת ההפגזות התש"חית על בירת ישראל.
אבל אז נעתרה דעת הקהל ללחצים הפסיכולוגיים הכבדים של השמאל, לתיאוריות הכיבוש השקריות, והחליטה לתת אור ירוק ליזמי אוסלו. חבורת הקיצונים הזאת הצליחה לשכנע את הבריות שאי אפשר ואסור להחזיק בעזה או שכם, ובכך המיטה על ישראל את גדול האסונות הביטחוניים בתולדותיה. הם התייחסו לבית ג'אלה ואחיותיה כסרח עודף שמצווה להיפטר ממנו בהזדמנות הראשונה. מה יש לנו לחפש בעזה, צווח פרס בוקר וערב. מה איבדנו בקלקיליה, לגלג שריד. עכשיו כבר ברור מה איבדנו שם.
לפני 34 שנים, בקיץ 67', כשרק נכנסנו ליש"ע, המצב היה עוד יותר נפלא. כל העולם היה נפעם נוכח ניצחון הבזק שלנו על שכנינו התוקפנים. כל האופקים נפתחו בפנינו. יכולנו לנצל את ההלם הערבי כדי לבסס כדבעי את ריבונותנו במכורתנו העתיקה. יכולנו ליישב את יש"ע בממדים שהיו לא רק מונעים הקמת מדינת אויב פלשתינית, אלא אפילו מחסלים באיבו את עצם החלום הפלשתיני. הרי אנחנו המצאנו אותו. אבל רוב ממשלות ישראל דאז חתרו תחת אשיות שלטוננו ביש"ע. הן הפריעו לזמבישים, במקום לעודד אותם, והתמקחו אתם כמעט על כל קרוואן ומאחז. הן מנעו מעוד מאות אלפי מתנחלים פוטנציאליים להתיישב בגב ההר. האם לא היה עדיף היום שבית ג'אלה תהיה התנחלות במקום קן צרעות?
בגלל התנועה החד סטרית של גלגלי ההיסטוריה אי אפשר כרגע לשוב לשם או לעזה במתכונת ששת-הימים. גם אי אפשר לעשות "פוס" ולקחת מערפאת את הררי הנשק שבהם הצטייד מאז הפקידה ישראל את גורלה בידי סהרורי השלום. אבל מוכרחים ללמוד לקח. אם נמשיך להקשיב לסהרורים, לנביאי השקר, לשוחרי הנסיגות, אנחנו עוד עלולים להתגעגע יום אחד למצבנו העכשווי האנוש.
==================
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
שמונה שנים בדיוק חלפו מאז החלטנו לעזוב את עזה, בית לחם, שכם, יריחו ושאר נחלות אבותינו. המון זמן. ובכל זאת לא קשה לזכור שלפני המהלך האומלל ההוא לא ירו על גילה. אף פעם לא ירו. דרך המלך לגוש עציון היתה פתוחה 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה; מתנחלים לא נרצחו בסיטונות בדרכי השומרון; פיגועים המוניים בערי ישראל הריבונית היו אירוע נדיר; הורים בגוש דן העניקו לילדיהם הרשאה מתמדת לשוטט בקניונים; אפילו פגז מרגמה אחד לא נורה מבית חנון אל שדרות; צמיגי אוטובוס ישנים התבקעו בירושלים בלי להעמיד על הרגלים את כל משטרת הבירה; לשוטרים בכל רחבי הארץ היה הרבה זמן לישון בין משמרת למשמרת; כביש 443 היה אמנם במצב בטיחותי גרוע, אבל במצב בטחוני נפלא; עומסי תנועה כבדים נרשמו בכביש הבקעה; אתרי הנופש בארץ המו תיירים מחו"ל; יהודים יכלו להיכנס לרמאללה בלי להסתכן בלינץ' אוטומאטי; רשימת חללי הפיגועים בשנה שלמה היתה בסדר גודל של חודש ממוצע בשנת 2001; מדדי הצמיחה של המשק עלו רוב הזמן; יחסינו עם בלגיה היו נפלאים.
נכון, גם אז המצב לא היה אידיאלי. מעת לעת העיבו עננות על שמי ישראל, אך התמונה הכללית היתה ורודה בהשוואה לאפלוליות העכשווית. מי מאתנו לא מתגעגע געגועים עזים לבעיות הקטנות של אז? לקשיים המצחיקים שהטרידו אותנו כשכוחותינו שלטו בכל רחבי יש"ע? סיור בט"ש בקסבה של שכם מצטייר עכשיו כצעדת בוקר מענגת ביחס לבעיות האיומות הרובצות היום בין גילה לבית ג'אלה, בין הדולפינריום לקלקיליה. לפני ספטמבר 93' אפילו לא עלה בדעתנו להפעיל ביש"ע טנקים, אפאצ'ים, מטוסי אף 15 איי. הסיוטים הכי גרועים לא הכילו תרחיש של חידוש תופעת ההפגזות התש"חית על בירת ישראל.
אבל אז נעתרה דעת הקהל ללחצים הפסיכולוגיים הכבדים של השמאל, לתיאוריות הכיבוש השקריות, והחליטה לתת אור ירוק ליזמי אוסלו. חבורת הקיצונים הזאת הצליחה לשכנע את הבריות שאי אפשר ואסור להחזיק בעזה או שכם, ובכך המיטה על ישראל את גדול האסונות הביטחוניים בתולדותיה. הם התייחסו לבית ג'אלה ואחיותיה כסרח עודף שמצווה להיפטר ממנו בהזדמנות הראשונה. מה יש לנו לחפש בעזה, צווח פרס בוקר וערב. מה איבדנו בקלקיליה, לגלג שריד. עכשיו כבר ברור מה איבדנו שם.
לפני 34 שנים, בקיץ 67', כשרק נכנסנו ליש"ע, המצב היה עוד יותר נפלא. כל העולם היה נפעם נוכח ניצחון הבזק שלנו על שכנינו התוקפנים. כל האופקים נפתחו בפנינו. יכולנו לנצל את ההלם הערבי כדי לבסס כדבעי את ריבונותנו במכורתנו העתיקה. יכולנו ליישב את יש"ע בממדים שהיו לא רק מונעים הקמת מדינת אויב פלשתינית, אלא אפילו מחסלים באיבו את עצם החלום הפלשתיני. הרי אנחנו המצאנו אותו. אבל רוב ממשלות ישראל דאז חתרו תחת אשיות שלטוננו ביש"ע. הן הפריעו לזמבישים, במקום לעודד אותם, והתמקחו אתם כמעט על כל קרוואן ומאחז. הן מנעו מעוד מאות אלפי מתנחלים פוטנציאליים להתיישב בגב ההר. האם לא היה עדיף היום שבית ג'אלה תהיה התנחלות במקום קן צרעות?
בגלל התנועה החד סטרית של גלגלי ההיסטוריה אי אפשר כרגע לשוב לשם או לעזה במתכונת ששת-הימים. גם אי אפשר לעשות "פוס" ולקחת מערפאת את הררי הנשק שבהם הצטייד מאז הפקידה ישראל את גורלה בידי סהרורי השלום. אבל מוכרחים ללמוד לקח. אם נמשיך להקשיב לסהרורים, לנביאי השקר, לשוחרי הנסיגות, אנחנו עוד עלולים להתגעגע יום אחד למצבנו העכשווי האנוש.
==================
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.