האומנם יש כאן תשובה אמיתית? האומנם ההנהגה בישראל מבינה שהאיפוק וההססנות עלו לנו בדמם של יותר ממאה יהודים, בעשרות אלמנות ויתומים ובמאות פצועים?
בשבועות האחרונים מסתמן ראשיתו של מפנה במלחמה נגד הרשות הטרוריסטית. כמעט שנה שלמה בוזבזה על 'איתותים' ועל ניסיונות 'להסביר' לאוייב ש"זה לא יפה להתנהג כך". רק עכשיו מתחילה לחלחל בצמרת הישראלית ההכרה, שגל הטרור הזה לא ייפסק אלא אם כן יונחתו על האוייב מהלומות קשות ומכאיבות, עד כדי איום ממשי על עצם קיומה של הרשות.
תמיד טוב לעשות תשובה, ובמיוחד בחודש אלול, חודש התשובה והרחמים. השאלה היא, אם אמנם יש כאן תשובה אמיתית - חרטה על העבר וקבלה על להבא. האומנם ההנהגה בישראל כבר מבינה שדרך האיפוק וההססנות הביאה אותנו לעברי פי-פחת ועלתה לנו בדמם של יותר ממאה יהודים, בעשרות אלמנות ויתומים ובמאות פצועים? האם אכן הגיעו מקבלי ההחלטות למסקנה, שבמלחמה כמו במלחמה, עד הכנעתו המוחלטת של האוייב?
להפסיק לפחד
הדבר העיקרי הנחוץ לנו הוא מימוש המילים הפותחות את פרשתנו: "כי תצא למלחמה על אויביך". אנחנו צריכים להחליט לצאת סוף-סוף למלחמה על האוייב. עד עכשיו שיחקנו על-פי כללי-המשחק שלו. הסתפקנו במדיניות של תגובה נקודתית, בהפצצת שקי חול (כשמודיעים ש"צה"ל השמיד עמדה של הרשות", הכוונה היא ששקי החול נשפכו), ולכל היותר בהרס מבנים ריקים. האוייב הכריז עלינו מלחמה, ואנחנו לא יצאנו להכותו שוק על ירך.
התורה מבטיחה לנו: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך". יש לנו הכוח לנצח את האוייב, לשבור את רוחו, להכניעו. כאשר יהודים מתנהגים על-פי הוראות התורה, הם זוכים לברכת ה'. ראינו בעבר, שכל אימת שקמנו לקיים את הציווי "הקם להורגך, השכם להורגו", סייע לנו הקב"ה, לעיתים תוך כדי ניסים גלויים.
אנחנו נדרשים לדבר אחד - להפסיק לפחד מקול עלה נידף ומפני מה שיאמרו הגויים. בכל פעם שקמנו להגן על חיינו ולהילחם במבקשי נפשנו, ספגנו גינויים מהעולם. על-פי הצביעות האופיינית שלו, איננו זכאים לזכות השמורה לכל מדינה, להגן על חיי אזרחיה. אנחנו נזכה לאהדה רק כשנמלא את התפקיד שהעולם ה'נאור' הזה ייעד לנו כבר אלפיים שנה - להיות הקרבן הנרדף, הנשחט והנטבח. כך הם 'אוהבים' אותנו.
קווים אדומים
סוף-סוף התחילה הממשלה לקבוע קווים אדומים. משום-מה נקבע שירי על שכונת גילה הוא קו אדום, שאם האוייב יחצה אותו, ייכנסו כוחות צה"ל לתוך בית-ג'אלה. ונשאלת השאלה, למה במשך שנה שלמה הסכמנו להפוך שכונה בעיר-הבירה שלנו לזירת-קרב? ולמה ירי על מכוניות חולפות אינו חציית קו אדום? וכי זו מציאות שמדינה ריבונית אמורה לסבול?
ברור לחלוטין שהכול תלוי בנחישות העצמית שלנו ובקווים האדומים הפנימיים שלנו. אם היינו משכילים לקבוע קווים אדומים כאלה לפני שנה, היה גל הטרור הזה מזמן מאחורינו. רק בגלל שלא היה בנו העוז לומר: "עד כאן!", ולקבוע שכל ירי על חיילים או על אזרחים הוא שבירת כל הכלים, שבעקבותיו תבוא מכה אנושה, שילמנו מחיר יקר כל-כך.
ועוד מסקנה חייבת לחדור לתודעת הציבור כולו: אין עם מי לדבר, אין על מה לדבר, ואסור לדבר עם חבורת המרצחים הזאת על שום דבר. זו אמת פשוטה שהרבי מליובאוויטש זעק אותה במשך עשרות שנים, ועכשיו כולנו רואים עד כמה היא נכונה. יש מדיניות אחת ויחידה שבה עלינו לנקוט כלפיהם - מלחמת חורמה ושלילת כל לגיטימציה.
רק כשיבוא המשיח, במהרה בימינו, יוכל אדם לחיות עם פתן וצפעוני. עד אז צריך לרוצץ את ראשו.
=================
הרב מנחם ברוד הוא עורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.
בשבועות האחרונים מסתמן ראשיתו של מפנה במלחמה נגד הרשות הטרוריסטית. כמעט שנה שלמה בוזבזה על 'איתותים' ועל ניסיונות 'להסביר' לאוייב ש"זה לא יפה להתנהג כך". רק עכשיו מתחילה לחלחל בצמרת הישראלית ההכרה, שגל הטרור הזה לא ייפסק אלא אם כן יונחתו על האוייב מהלומות קשות ומכאיבות, עד כדי איום ממשי על עצם קיומה של הרשות.
תמיד טוב לעשות תשובה, ובמיוחד בחודש אלול, חודש התשובה והרחמים. השאלה היא, אם אמנם יש כאן תשובה אמיתית - חרטה על העבר וקבלה על להבא. האומנם ההנהגה בישראל כבר מבינה שדרך האיפוק וההססנות הביאה אותנו לעברי פי-פחת ועלתה לנו בדמם של יותר ממאה יהודים, בעשרות אלמנות ויתומים ובמאות פצועים? האם אכן הגיעו מקבלי ההחלטות למסקנה, שבמלחמה כמו במלחמה, עד הכנעתו המוחלטת של האוייב?
להפסיק לפחד
הדבר העיקרי הנחוץ לנו הוא מימוש המילים הפותחות את פרשתנו: "כי תצא למלחמה על אויביך". אנחנו צריכים להחליט לצאת סוף-סוף למלחמה על האוייב. עד עכשיו שיחקנו על-פי כללי-המשחק שלו. הסתפקנו במדיניות של תגובה נקודתית, בהפצצת שקי חול (כשמודיעים ש"צה"ל השמיד עמדה של הרשות", הכוונה היא ששקי החול נשפכו), ולכל היותר בהרס מבנים ריקים. האוייב הכריז עלינו מלחמה, ואנחנו לא יצאנו להכותו שוק על ירך.
התורה מבטיחה לנו: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך". יש לנו הכוח לנצח את האוייב, לשבור את רוחו, להכניעו. כאשר יהודים מתנהגים על-פי הוראות התורה, הם זוכים לברכת ה'. ראינו בעבר, שכל אימת שקמנו לקיים את הציווי "הקם להורגך, השכם להורגו", סייע לנו הקב"ה, לעיתים תוך כדי ניסים גלויים.
אנחנו נדרשים לדבר אחד - להפסיק לפחד מקול עלה נידף ומפני מה שיאמרו הגויים. בכל פעם שקמנו להגן על חיינו ולהילחם במבקשי נפשנו, ספגנו גינויים מהעולם. על-פי הצביעות האופיינית שלו, איננו זכאים לזכות השמורה לכל מדינה, להגן על חיי אזרחיה. אנחנו נזכה לאהדה רק כשנמלא את התפקיד שהעולם ה'נאור' הזה ייעד לנו כבר אלפיים שנה - להיות הקרבן הנרדף, הנשחט והנטבח. כך הם 'אוהבים' אותנו.
קווים אדומים
סוף-סוף התחילה הממשלה לקבוע קווים אדומים. משום-מה נקבע שירי על שכונת גילה הוא קו אדום, שאם האוייב יחצה אותו, ייכנסו כוחות צה"ל לתוך בית-ג'אלה. ונשאלת השאלה, למה במשך שנה שלמה הסכמנו להפוך שכונה בעיר-הבירה שלנו לזירת-קרב? ולמה ירי על מכוניות חולפות אינו חציית קו אדום? וכי זו מציאות שמדינה ריבונית אמורה לסבול?
ברור לחלוטין שהכול תלוי בנחישות העצמית שלנו ובקווים האדומים הפנימיים שלנו. אם היינו משכילים לקבוע קווים אדומים כאלה לפני שנה, היה גל הטרור הזה מזמן מאחורינו. רק בגלל שלא היה בנו העוז לומר: "עד כאן!", ולקבוע שכל ירי על חיילים או על אזרחים הוא שבירת כל הכלים, שבעקבותיו תבוא מכה אנושה, שילמנו מחיר יקר כל-כך.
ועוד מסקנה חייבת לחדור לתודעת הציבור כולו: אין עם מי לדבר, אין על מה לדבר, ואסור לדבר עם חבורת המרצחים הזאת על שום דבר. זו אמת פשוטה שהרבי מליובאוויטש זעק אותה במשך עשרות שנים, ועכשיו כולנו רואים עד כמה היא נכונה. יש מדיניות אחת ויחידה שבה עלינו לנקוט כלפיהם - מלחמת חורמה ושלילת כל לגיטימציה.
רק כשיבוא המשיח, במהרה בימינו, יוכל אדם לחיות עם פתן וצפעוני. עד אז צריך לרוצץ את ראשו.
=================
הרב מנחם ברוד הוא עורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.