פעם, לפני שנים, הייתי מורה בבית ספר תיכון. היה שם מורה צעיר אחר, שהתלמידים עשו לו את המוות. באמצע השיעור הם היו צועקים ושורקים, זורקים נעליים זה על זה, יוצאים ונכנסים כרצונם. "מה אפשר לעשות ולא עשיתי", בכה לי המורה, "כבר הוצאתי החוצה את גדול המפריעים, כבר שלחתי שניים הביתה, כבר הזמנתי את ההורים. חייב להיות לך איזה אמצעי סודי שאני לא יודע עליו. תגלה לי את הסוד. מה אתה עושה שאני לא עשיתי כדי שיהיה לך שקט בכיתה?"
השאלה ההיא עולה בזכרוני הרבה פעמים בזמן האחרון, כשהמראיינים והפרשנים יורים את השאלה הקבועה בכל מי שדורש מדיניות ישראלית תקיפה: אז מה אתה מציע - להכנס לרמאללה? להפציץ מהאוויר? להטיל מצור? הרי הכל עשינו כבר, וללא הועיל. ניסיתי אז להסביר למורה המסכן שאין שום אמצעי סודי, והשאלה 'מה אתה עושה', איננה השאלה היחידה ואפילו לא העיקרית. העיקר הוא לא מה, אלא איך ומתי, באיזה טון דיבור, באיזו עקביות, באיזו מידה אתה מקרין בטחון בסמכותך, כמה אתה יוזם וכמה אתה מגיב. צעד שיכול להיות אפקטיבי ויעיל ביותר ברגע מסויים, עלול להיות סמרטוטי ומרוט אם הוא בא חצי שעה מאוחר מדי. כשמישהו מפריע לך ואתה מספק בדיוק את התגובה הצפויה, אתה לא מצמצם את ההפרעה אלא להיפך, מקפיץ אותה לצעד הבא. אתה צריך תמיד לעשות משהו שהמפריע לא ציפה לו. על זה אמר לי אותו מורה "כל זה תיאוריות ודיבורים כללים. תן לי עצה אחת מעשית וקונקרטית". אמרתי לו: עצה קונקרטית לך תחפש לך מקצוע אחר.
ואל תתפסו אותי במשל. לא אמרתי שהקרב שמנהלים החבר'ה בתיכון נגד הסדר והמשמעת, הוא מלחמה, ולא שהמורה הוא אוייב התלמידים. אני גם לא מציע לשאול מופז להחליף מקצוע ולא לאריאל שרון. במיוחד לא לשרון, שדווקא את המקצוע הזה הוא יודע היטב. תעירו באמצע הלילה כל צנחן משנות ה60- וה70-, ותשאלו אותו מהי תורת הלחימה של אריק שרון. הוא יאמר לכם: "תמיד להפתיע את היריב בתגובה לא צפויה, ותמיד לחפש איך להוציא אותו משיווי משקלו".
אבל בבית ג'לא, ישראל התנהגה בדיוק כמו המורה שלא יודע את העבודה. כמו המורה ההוא, שרון לא פעל בהפתעה ולא ברגע הנכון. קודם הוא איים, ואחר כך אותת, ואחר כך שוב לא עשה אלא דיבר: "עוד ירייה אחת ואנחנו נכנסים לבית ג'לא". נו, עכשיו כבר היה ברור שהצד השני יכניס אותך לבית ג'לא ביוזמתו, בדיוק בזמן שיהיה נוח לו, וייערך מראש להתגרות בך ולרוקן מתוכן את הצעד הזה, שהיה יכול להיות אפקטיבי מאוד בזמן אחר ובטון דיבור אחר. והתוצאה היא בדיוק לפי הספר, גם במישור המדיני וגם בשטח. פרס מתחנן לערפאת שיהיה נדיב ויאפשר לנו לצאת משם בכבוד, אמריקה מגנה ודורשת לצאת. והחמור יותר: עד היום הם לא העזו לירות פגזי מרגמה על גילה. עכשיו קפצנו גם את המדרגה הזאת.
כמה ימים קודם שרון אמר ש"מצאנו את השיטה הנכונה להדביר את הטרור". אני לא מצטרף ללעג ולאי האמון שהאמירה הזאת עוררה. שיטת החיסול הממוקד היא אכן יעילה מאוד ועושה את שלה. אבל היא איננה השיטה בה"א הידיעה. אין דבר כזה. לא תוציא את האוייב משיווי משקלו אם רק במישור אחד אתה יוזם ומפתיע, ובכל המישורים האחרים אתה פועל באופן הצפוי והמרובע ביותר, תמיד מאוחר מדי, תמיד בהיסוס, ותמיד מגיב ולא יוזם.
עכשיו, אחרי שנכנסנו ויצאנו, השאלה שמונחת על שולחנם של שרון ומופז, היא איך להפתיע, ליזום ולהכאיב בזירה הקרקעית. איך עושים פעולה מסוג הכניסה לבית ג'לא ברגע הנכון ולא מאוחר מדי, במקום הבלתי צפוי, ובאופן שיכאיב וירתיע. זה אפשרי, גם אם כרוך בקצת חיכוכים עם פרס, ואם עד לשבוע האחרון זו היתה שאלה שאפשר לדחות, עכשיו אנחנו כבר בתוכה.
=========================
מאמרו של אורי אליצור פורסם ב"מקור ראשון" י"ב אלול תשס"א .
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
השאלה ההיא עולה בזכרוני הרבה פעמים בזמן האחרון, כשהמראיינים והפרשנים יורים את השאלה הקבועה בכל מי שדורש מדיניות ישראלית תקיפה: אז מה אתה מציע - להכנס לרמאללה? להפציץ מהאוויר? להטיל מצור? הרי הכל עשינו כבר, וללא הועיל. ניסיתי אז להסביר למורה המסכן שאין שום אמצעי סודי, והשאלה 'מה אתה עושה', איננה השאלה היחידה ואפילו לא העיקרית. העיקר הוא לא מה, אלא איך ומתי, באיזה טון דיבור, באיזו עקביות, באיזו מידה אתה מקרין בטחון בסמכותך, כמה אתה יוזם וכמה אתה מגיב. צעד שיכול להיות אפקטיבי ויעיל ביותר ברגע מסויים, עלול להיות סמרטוטי ומרוט אם הוא בא חצי שעה מאוחר מדי. כשמישהו מפריע לך ואתה מספק בדיוק את התגובה הצפויה, אתה לא מצמצם את ההפרעה אלא להיפך, מקפיץ אותה לצעד הבא. אתה צריך תמיד לעשות משהו שהמפריע לא ציפה לו. על זה אמר לי אותו מורה "כל זה תיאוריות ודיבורים כללים. תן לי עצה אחת מעשית וקונקרטית". אמרתי לו: עצה קונקרטית לך תחפש לך מקצוע אחר.
ואל תתפסו אותי במשל. לא אמרתי שהקרב שמנהלים החבר'ה בתיכון נגד הסדר והמשמעת, הוא מלחמה, ולא שהמורה הוא אוייב התלמידים. אני גם לא מציע לשאול מופז להחליף מקצוע ולא לאריאל שרון. במיוחד לא לשרון, שדווקא את המקצוע הזה הוא יודע היטב. תעירו באמצע הלילה כל צנחן משנות ה60- וה70-, ותשאלו אותו מהי תורת הלחימה של אריק שרון. הוא יאמר לכם: "תמיד להפתיע את היריב בתגובה לא צפויה, ותמיד לחפש איך להוציא אותו משיווי משקלו".
אבל בבית ג'לא, ישראל התנהגה בדיוק כמו המורה שלא יודע את העבודה. כמו המורה ההוא, שרון לא פעל בהפתעה ולא ברגע הנכון. קודם הוא איים, ואחר כך אותת, ואחר כך שוב לא עשה אלא דיבר: "עוד ירייה אחת ואנחנו נכנסים לבית ג'לא". נו, עכשיו כבר היה ברור שהצד השני יכניס אותך לבית ג'לא ביוזמתו, בדיוק בזמן שיהיה נוח לו, וייערך מראש להתגרות בך ולרוקן מתוכן את הצעד הזה, שהיה יכול להיות אפקטיבי מאוד בזמן אחר ובטון דיבור אחר. והתוצאה היא בדיוק לפי הספר, גם במישור המדיני וגם בשטח. פרס מתחנן לערפאת שיהיה נדיב ויאפשר לנו לצאת משם בכבוד, אמריקה מגנה ודורשת לצאת. והחמור יותר: עד היום הם לא העזו לירות פגזי מרגמה על גילה. עכשיו קפצנו גם את המדרגה הזאת.
כמה ימים קודם שרון אמר ש"מצאנו את השיטה הנכונה להדביר את הטרור". אני לא מצטרף ללעג ולאי האמון שהאמירה הזאת עוררה. שיטת החיסול הממוקד היא אכן יעילה מאוד ועושה את שלה. אבל היא איננה השיטה בה"א הידיעה. אין דבר כזה. לא תוציא את האוייב משיווי משקלו אם רק במישור אחד אתה יוזם ומפתיע, ובכל המישורים האחרים אתה פועל באופן הצפוי והמרובע ביותר, תמיד מאוחר מדי, תמיד בהיסוס, ותמיד מגיב ולא יוזם.
עכשיו, אחרי שנכנסנו ויצאנו, השאלה שמונחת על שולחנם של שרון ומופז, היא איך להפתיע, ליזום ולהכאיב בזירה הקרקעית. איך עושים פעולה מסוג הכניסה לבית ג'לא ברגע הנכון ולא מאוחר מדי, במקום הבלתי צפוי, ובאופן שיכאיב וירתיע. זה אפשרי, גם אם כרוך בקצת חיכוכים עם פרס, ואם עד לשבוע האחרון זו היתה שאלה שאפשר לדחות, עכשיו אנחנו כבר בתוכה.
=========================
מאמרו של אורי אליצור פורסם ב"מקור ראשון" י"ב אלול תשס"א .
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".