שאלה: במשך קיומה של המדינה, אירעו מקרים שבהם מחבלים חטפו אזרחים או חיילים, ואיימו, שאם לא נשחרר מחבלים רבים מבתי-הסוהר שלנו, ירצחו את החטופים שבידם. השאלה היא, האם על פי ההלכה צריך להיענות לתביעתם ולשחרר מחבלים רבים כדי להציל חיי יהודי, או שאין להיענות לסחטנותם?
תשובה: בהלכות הקודמות למדנו, שככלל אסור להיכנע לסחיטת חוטפים, מכל מקום כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מוחשית, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שמותר לפדותו ביותר מכדי דמיו, משום סכנת נפשות, ויש אומרים שאסור, משום הדאגה הכללית לשלום הציבור.
כל זה אמור דווקא בפושעים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אך כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שברור שאם נכנע, יראו אויבינו זאת כסימן של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל "הצלחה" כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו, לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מן הכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל בעסקות כאלו, היינו אדם תמורת אדם.
הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי", ואמרו חז"ל שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן דוד המלך בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).
כל זה אמור לגבי מחבלים ואויבים שממשיכים במלחמתם. אבל כאשר מדובר במלחמה שנסתיימה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם השיקולים לפתיחת מלחמה חדשה יהיו מבוססים על שיקולים אחרים (עפ"י מאמרו של הרב כלאב שליט"א תחומין ד' 108, וכן דעת רבני ההתיישבות ביש"ע. ועיין בחוות בנימין סי' ט"ז, ובאסיא ח"ז ע' 8, ובתחומין יג ע' 262).
==================
הרב אליעזר מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת ההסדר הר ברכה שבשומרון.
תשובה: בהלכות הקודמות למדנו, שככלל אסור להיכנע לסחיטת חוטפים, מכל מקום כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מוחשית, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שמותר לפדותו ביותר מכדי דמיו, משום סכנת נפשות, ויש אומרים שאסור, משום הדאגה הכללית לשלום הציבור.
כל זה אמור דווקא בפושעים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אך כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שברור שאם נכנע, יראו אויבינו זאת כסימן של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל "הצלחה" כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו, לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מן הכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל בעסקות כאלו, היינו אדם תמורת אדם.
הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי", ואמרו חז"ל שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן דוד המלך בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).
כל זה אמור לגבי מחבלים ואויבים שממשיכים במלחמתם. אבל כאשר מדובר במלחמה שנסתיימה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם השיקולים לפתיחת מלחמה חדשה יהיו מבוססים על שיקולים אחרים (עפ"י מאמרו של הרב כלאב שליט"א תחומין ד' 108, וכן דעת רבני ההתיישבות ביש"ע. ועיין בחוות בנימין סי' ט"ז, ובאסיא ח"ז ע' 8, ובתחומין יג ע' 262).
==================
הרב אליעזר מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת ההסדר הר ברכה שבשומרון.