רוח של שמחה שורה על פיתחה של פרשת "כי תבוא".
כבר על הפסוק הראשון "והיה כי תבוא אל הארץ" (כ"ו, א) אומר "אור החיים" הקדוש:
"אין 'והיה' אלא לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, כדבר אמרו: "אז ימלא שחוק פינו".

השמחה בכללה תופסת מקום נכבד בעבודת ה', כדברי הרמח"ל במסילת ישרים בבאור חלקי החסידות:

"השמחה - עיקר גדול בעבודה והוא מה שמזהיר דוד ואומר: עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה ... כי זאת השמחה האמיתית, שיהא לבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני האדון יתברך, שאין כמוהו ולעסוק בתורתו ובמצוותיו".

אלא שבפרשתנו נושאת השמחה אופי מיוחד במינו.
פעמיים מדגיש הכתוב כי השמחה צריכה לנבוע מ"כל טוב, ו"מרוב כל".
בפרשת הביכורים קובעת התורה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-לוהיך ולביתך" (כ"ו, יא).
ואילו בפרשת התוכחה היא קובלת ומתריעה:

"תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך
בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כ"ח, מז)
מה יחודה של שמחה זו דווקא? הן לכאורה יכולה להיות שמחה בה' יתברך גם בשעה שאין זוכים לקבל ממנו שפע טובות, כדרך ששמחה הכלה בחתנה האהוב, גם אם אינה מקבלת ממנו נדוניה שמנה?

יתירה מזו: הן מבחן האהבה הינו – כדברי הרמח"ל – "בזמן הדוחק והצרה" ודווקא אז יכולה להתעורר שמחה גדולה, המתריסה כנגד עולם ומלואו ומכריזה: "נגילה ונשמחה בך" – בך בלבד ולא בדבר זולתך. מדוע אפוא תובעת התורה לשמוח דווקא "מרוב כל"?

לשתף את הגוף בשמחה

בפשטות ניתן לומר כי השמחה "בכל הטוב" מבטאת הכרת טובה. אדם השמח בכל הטוב אשר גמלו ה' יתברך, עושה בכך נחת רוח לבוראו, כדרך שאב, הנותן שי לבנו, שמח בשעה שהבן משתעשע במתנתו ומוצא בה קורת רוח. לעומת זאת, אם מחמיץ הבן פנים ומזלזל במתנת אביו הרי הוא כפוי טובה וכנגדו זועקת התורה "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

אך דומה כי בשמחה ב"כל הטוב" צפונה נקודה נוספת עמוקה:
התורה תובעת לשתף בחווית השמחה לא רק את הרוח והנשמה אלא גם את הבשר והדם ובכך להעלות את המציאות כולה כלפי מעלה.

השמחה "בכל הטוב" הינה שמחה ארץ ישראלית מיוחדת שאינה מפרידה בין חומר לרוח, אלא קושרת את שמחת הגוף עם שמחת הנפש, ומעלה את השמחה בבשר וביין עד השמים ושמי השמים.

בשעה שפונים עורף לטובותיה של ארץ ישראל ואין משתפים את הגוף וחושיו בעבודת ה' בשמחה, נפגם טעמה של ארץ ישראל. או אז הופכת ההוויה החומרית ל"סורי גפן נוכריה" ומחיצה של ברזל יורדת ומפסיקה בין ארץ לשמים.

אוי לנותר ב"שמחת כריסו"

אכן לפתחו של האתגר, לשתף את הגוף וחושיו בשמחה רוחנית, רובצת החרדה שמא, במקום שהנשמה תרומם את הגוף, ישפיל הגוף את הנשמה, והשמחה תהפוך להוללות ירודה.

כדי להתמודד עם סכנה זו מציבה התורה שני שלבים נוספים בסולם השמחה, אשר בכוחם לטהר את שמחת הגוף ולהעלותה למדרגה רוחנית עליונה, הלא הם שמחת ההודיה ושמחת הנתינה.

שמחת ההודיה באה לידי ביטוי בפרשתנו בהבאת הביכורים המונפים כלפי שמייא תוך קריאת התפעמות:
"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (כ"ו, י).

ואילו שמחת הנתינה מתגלה במתנות העניים ושיתופם "בכל הטוב" כחלק מהמשפחה הרחבה:
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-לוהיך ולביתך
אתה והלוי והגר אשר בקרבך …
ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (כ"ו, יא-יב).
כמה גדולים בענין זה דברי הרמב"ם ביד החזקה בהלכות יום טוב (ו. יח).
הרמב"ם פותח בתאור מפורט של שמחת הגוף במועד:
"הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות.
והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו.
והאנשים אוכלים בשר ושותים יין,
שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין".
אבל מיד הוא מוסיף בהדגשה יתירה:

"וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האומללים.
אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי הנפש, וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האומללים. אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו".
מצוות שיתופם של העניים בשמחה, אינה – לדעת הרמב"ם – איזו חובה נוספת של תשלום מס לנזקקים, אלא היא גופה חלק אורגני מחווית השמחה והיא הופכת את שמחת החג משמחת כריסו לשמחה של מצווה.

זוהי השמחה אליה נשואות עינינו – לקראת חגי תשרי הבאים עלינו לטובה.
זוהי שמחה הבאה מאהבה, זוהי שמחה שלמה:
שמחת הפרט והכלל, הגוף והנשמה.
==========================
המאמר מתפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות".