ילד שנופל ונחבל באין רואה אותו, כמעט ולא יבכה. הוא נוצר את הכאב עד לרגע שבו הוא נגלה לעיניה של אמו. או אז נפרץ מעיין דמעותיו וצעקותיו מחרישות אוזניים. אף שהכאבים בודאי שנעלמו זה מכבר. ברור שלא הכאב הוא המנחה את הילדון. תשומת הלב היא החסרה לו. כך גם מי שמבקש להכעיס את חברו. הוא יכול להכין את התצוגה כולה, אולם בחסרונו של החבר, אין טעם בכל מאמציו. פשוט אין לו את מי להרגיז.
לשים "פס"
הועידה נגד גזענות שהיתה בדרבן, הוכיחה שוב את נכונות האבחנה דלעיל. ולא צריך להיות פסיכולוג בכדי להבחין שהועידה איבדה את כל טעמה בעיניהם של שונאי ישראל, ברגע שהמוקע אל עמוד הקלון פשוט הסתלק לדרכו. אי אפשר להפגין נגד אוויר בלבד. אין טעם בהצגה אם השחקן הראשי איננו. ואפילו האירופים, שהיו צופים שקטים מהצד, עד לאותה הסתלקות מופגנת ומתוקשרת, התעוררו. בסופו של דבר הם קנו כרטיסים וחרה להם שתמורתם אינה מתממשת. מתברר שאנחנו יותר חשובים ממה שאנו סבורים בעיני עצמנו. מדינה קטנה, אחת מכ-מאתיים מדינות בלבד. ועם זאת כל הועידה הזאת העולמית נשענת עליה. וברגע שהיהודים הללו מצפצפים על הבמה הזאת, במובן מסוים של "ובגויים לא יתחשב". כלומר, לא איכפת לנו מה דעתכם עלינו, בהבנה של "שם פס" על היריב, כולם מבינים שהיהודים הללו אולי אי אפשר אתם, אבל בלעדיהם שום דבר לא ילך. והחיזור אחרי השארותה של ישראל, יכול היה להעלות חיוך על שפתי הרואים נכוחה.
לא צדקה בלבד
למעשה, מי שהוביל את המהלך היתה ארצות הברית. היא היתה זאת שאיימה שאם יגנו את ישראל, היא תפרוש. היא פרשה ראשונה, והיא שמשכה אליה את עיקר האש הדיפלומטית. ובצד הצדעתנו להתנהגותה, אולי כדאי שנזכור גם שלא מדובר על התיצבות לצד ישראל בלבד. אמריקה הגדולה דואגת תמיד, קודם כל, לאינטרסים שלה. והיא בעצם התיצבה מאחורי האינטרס האמריקאי. אנו מעדיפים לחשוב, אמנם, שהיא בצדנו. או למצער שאנו במרכז העניין שלה. כמו למשל, שכדאי לה שישראל תמשיך להיות דמוקרטיה אמיתית באזור הדיקטטורי שלנו. ואולי תסחוף אחריה את השכנים הדיקטטוריים. או שנמשיך להיות בסיס מערבי אמין וחזק באזור הזה. אזור שאי אפשר לסמוך על מנהיגיו ועל מילה או התחייבות שלהם.
הפעם, נראה שהיה עוד מניע חשוב מבחינתם. הם לא יכלו להניח לגורמים אחרים להוביל ועידה בין לאומית כזאת. בין אם מדובר במדינות ערב, שהוכיחו שהערבים ישארו תמיד מאוחדים סביב האינטרס של פגיעה במדינת ישראל. ולא חשוב אם זו מצרים, ירדן, או הפלישטינאים. בין אם אלו מדינות העולם השלישי, בכלל. שסבורות שהן יכולות להוביל מהלכים עולמיים ללא הסכמת המעצמה המפרנסת אותם. ובין אם זה האיחוד האירופי, המתוסכל מהפגנת העליונות של ה"יאנקים". ואפשר גם לצרף את רוסיה לתמונה. כל אלו למדו לדעת שאי אפשר לערער על ההגמוניה של ארצות הברית. והפרישה שלה, כמו הזלזול המופגן לכתחילה בועידה כולה, מוכיחים שוב שהנערים יכולים לשחק ככל שירצו. כשמגיעים לתכלית, יש ענק אחד שקובע.
מעז יצא מתוק
נכון שההחלטות אינן לרוחנו. והנחמה שזה הרע במיעוטו, ושניצלנו מהשמצות והחלטות קשות יותר, היא נחמת עניים. אבל, אסור להתעלם מהיבטים נוספים שנתגלו. כי הנה, דווקא הפרישה האמריקאית יצרה אפשרות לקבלת החלטות מרוככות מאד נגד ישראל. כך גם הפרישה שלנו. ואולי כדאי לשקול להבא היעדרות שהיא רועמת יותר מהשתתפות, בועידות שונות. ושאולי יביא הדבר לחיזור יתר אחרי ישראל. וכל מי שמחזרים אחריו, יכול לקבוע את המחיר. מכל מקום, ברור שהנזק מאי השתתפות, אינו גבוה מזה שקורה בעת ההשתתפות.
עניין נוסף הוא שהערבים הוכיחו שהם מסוגלים להרוס כל דבר. כמו כל הברברים שיצרי ההרס שלהם חזקים מהשאיפה ליצור חדש ולבנות דברים טובים. וגם האירופים מצאו עצמם, בעל כורחם, מנסחים ניסוחים טובים יותר לנו. אולי בדלית ברירה. כי העולם שאחרי ועידת דרבן לומד לדעת שהאנושות נחלקת בין נורמלים לבלתי נורמלים. והעולם המפותח והמשכיל נאלץ להבין שישראל שייכת לצד הנכון של החלוקה העולמית. ושלפינים כמו גם לדנים, יש דו שיח נעים ותרבותי עם ישראל דווקא, ולא עם הברברים ההרסניים של האיסלאם. ואם ההסברה הישראלית תשכיל לנצל את המומנטום שנוצר עתה ולהבהיר את אמיתות היסוד שלנו, במה שנקרא הסכסוך הישראלי ערבי במקום שייקרא, האיסלאם נגד העולם- הרי שיצא הפסדנו שלכאורה, בועידה הזאת, בשכרנו. מה גם שנתברר שכל ה"מומחים" שיצאו בדברים חוצבי להבות בכל כלי התקשורת, נגד הממשלה וההסברה הישראלית, והזהירו מפני פרישה, טעו בגדול. לא שזה יזיז אותם מהמסכים ומהמשך הניתוחים המלומדים. אבל לנו היתה לפחות שעה של קורת רוח. וזה לא מעט בימים אלו.
ויהי רצון ותכלה שנה וקללותיה. ועמה גם המקללים עצמם.
=========================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
לשים "פס"
הועידה נגד גזענות שהיתה בדרבן, הוכיחה שוב את נכונות האבחנה דלעיל. ולא צריך להיות פסיכולוג בכדי להבחין שהועידה איבדה את כל טעמה בעיניהם של שונאי ישראל, ברגע שהמוקע אל עמוד הקלון פשוט הסתלק לדרכו. אי אפשר להפגין נגד אוויר בלבד. אין טעם בהצגה אם השחקן הראשי איננו. ואפילו האירופים, שהיו צופים שקטים מהצד, עד לאותה הסתלקות מופגנת ומתוקשרת, התעוררו. בסופו של דבר הם קנו כרטיסים וחרה להם שתמורתם אינה מתממשת. מתברר שאנחנו יותר חשובים ממה שאנו סבורים בעיני עצמנו. מדינה קטנה, אחת מכ-מאתיים מדינות בלבד. ועם זאת כל הועידה הזאת העולמית נשענת עליה. וברגע שהיהודים הללו מצפצפים על הבמה הזאת, במובן מסוים של "ובגויים לא יתחשב". כלומר, לא איכפת לנו מה דעתכם עלינו, בהבנה של "שם פס" על היריב, כולם מבינים שהיהודים הללו אולי אי אפשר אתם, אבל בלעדיהם שום דבר לא ילך. והחיזור אחרי השארותה של ישראל, יכול היה להעלות חיוך על שפתי הרואים נכוחה.
לא צדקה בלבד
למעשה, מי שהוביל את המהלך היתה ארצות הברית. היא היתה זאת שאיימה שאם יגנו את ישראל, היא תפרוש. היא פרשה ראשונה, והיא שמשכה אליה את עיקר האש הדיפלומטית. ובצד הצדעתנו להתנהגותה, אולי כדאי שנזכור גם שלא מדובר על התיצבות לצד ישראל בלבד. אמריקה הגדולה דואגת תמיד, קודם כל, לאינטרסים שלה. והיא בעצם התיצבה מאחורי האינטרס האמריקאי. אנו מעדיפים לחשוב, אמנם, שהיא בצדנו. או למצער שאנו במרכז העניין שלה. כמו למשל, שכדאי לה שישראל תמשיך להיות דמוקרטיה אמיתית באזור הדיקטטורי שלנו. ואולי תסחוף אחריה את השכנים הדיקטטוריים. או שנמשיך להיות בסיס מערבי אמין וחזק באזור הזה. אזור שאי אפשר לסמוך על מנהיגיו ועל מילה או התחייבות שלהם.
הפעם, נראה שהיה עוד מניע חשוב מבחינתם. הם לא יכלו להניח לגורמים אחרים להוביל ועידה בין לאומית כזאת. בין אם מדובר במדינות ערב, שהוכיחו שהערבים ישארו תמיד מאוחדים סביב האינטרס של פגיעה במדינת ישראל. ולא חשוב אם זו מצרים, ירדן, או הפלישטינאים. בין אם אלו מדינות העולם השלישי, בכלל. שסבורות שהן יכולות להוביל מהלכים עולמיים ללא הסכמת המעצמה המפרנסת אותם. ובין אם זה האיחוד האירופי, המתוסכל מהפגנת העליונות של ה"יאנקים". ואפשר גם לצרף את רוסיה לתמונה. כל אלו למדו לדעת שאי אפשר לערער על ההגמוניה של ארצות הברית. והפרישה שלה, כמו הזלזול המופגן לכתחילה בועידה כולה, מוכיחים שוב שהנערים יכולים לשחק ככל שירצו. כשמגיעים לתכלית, יש ענק אחד שקובע.
מעז יצא מתוק
נכון שההחלטות אינן לרוחנו. והנחמה שזה הרע במיעוטו, ושניצלנו מהשמצות והחלטות קשות יותר, היא נחמת עניים. אבל, אסור להתעלם מהיבטים נוספים שנתגלו. כי הנה, דווקא הפרישה האמריקאית יצרה אפשרות לקבלת החלטות מרוככות מאד נגד ישראל. כך גם הפרישה שלנו. ואולי כדאי לשקול להבא היעדרות שהיא רועמת יותר מהשתתפות, בועידות שונות. ושאולי יביא הדבר לחיזור יתר אחרי ישראל. וכל מי שמחזרים אחריו, יכול לקבוע את המחיר. מכל מקום, ברור שהנזק מאי השתתפות, אינו גבוה מזה שקורה בעת ההשתתפות.
עניין נוסף הוא שהערבים הוכיחו שהם מסוגלים להרוס כל דבר. כמו כל הברברים שיצרי ההרס שלהם חזקים מהשאיפה ליצור חדש ולבנות דברים טובים. וגם האירופים מצאו עצמם, בעל כורחם, מנסחים ניסוחים טובים יותר לנו. אולי בדלית ברירה. כי העולם שאחרי ועידת דרבן לומד לדעת שהאנושות נחלקת בין נורמלים לבלתי נורמלים. והעולם המפותח והמשכיל נאלץ להבין שישראל שייכת לצד הנכון של החלוקה העולמית. ושלפינים כמו גם לדנים, יש דו שיח נעים ותרבותי עם ישראל דווקא, ולא עם הברברים ההרסניים של האיסלאם. ואם ההסברה הישראלית תשכיל לנצל את המומנטום שנוצר עתה ולהבהיר את אמיתות היסוד שלנו, במה שנקרא הסכסוך הישראלי ערבי במקום שייקרא, האיסלאם נגד העולם- הרי שיצא הפסדנו שלכאורה, בועידה הזאת, בשכרנו. מה גם שנתברר שכל ה"מומחים" שיצאו בדברים חוצבי להבות בכל כלי התקשורת, נגד הממשלה וההסברה הישראלית, והזהירו מפני פרישה, טעו בגדול. לא שזה יזיז אותם מהמסכים ומהמשך הניתוחים המלומדים. אבל לנו היתה לפחות שעה של קורת רוח. וזה לא מעט בימים אלו.
ויהי רצון ותכלה שנה וקללותיה. ועמה גם המקללים עצמם.
=========================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.