עצם הנכונות לבוא לסליחות, להרגיש שאני לא בסדר, להודות שיש לי על מה לבקש מחילה - היא עצמה מורידה את רוח הגאווה, ומעניקה מימד מסויים של זוך נפשי.
האדם אינו אוהב להרגיש אשם, לבקש סליחה, להתנצל. אנחנו אוהבים להיות צודקים, גאים, לא חייבים דבר לאיש. גם אם שגינו, אנו נוטים לשכנע את עצמנו שבעצם לא נורא, ובכלל, לא צריך לחוש נקיפות מצפון יותר מדי.
בדיוק אל הנקודה הזאת מכוונת אמירת הסליחות. אנחנו, האנשים הגאים והזקופים, עומדים פתאום בראש מורכן ובלבבות שבורים ופותחים את אמירת הסליחות בהצהרה: "לך ה' הצדקה ולנו בושת-הפנים". בדומיית הליל אנו נאלצים להודות: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך".
בין רוח לחומר
כי אכן, תחושת האנוכיות היא המכשול העיקרי המונע מאיתנו להיות טובים יותר. לו היינו מרגישים פחות את עצמנו והיינו מלאים פחות בתחושת 'אגו', היה קל לנו לפעול על-פי הערכים שאנו מאמינים בהם ולוותר על הנאות-רגע למען ערכי-אמת. על-כן חלק מרכזי בתהליך התשובה הוא לדכא את תחושת האנוכיות.
יש אפוא מידה מסויימת של היטהרות בעצם אמירת הסליחות. הנכונות לבוא לסליחות, להרגיש שאני לא בסדר, להודות שיש לי על מה לבקש מחילה - היא עצמה מורידה במידה מסויימת את רוח הגאווה וגסות-הרוח, ומעניקה מימד מסויים של זוך נפשי.
הגישה הזאת עומדת בניגוד לרוח הכללית הנושבת בחברה המודרנית. על-פי רוח זו, אמור האדם לחתור לתחושת שביעות-רצון ולסיפוק עצמי. השאיפות האנושיות מתמקדות בדברים שמסבים הנאה ואמורים לגרום לאדם להיות מרוצה מעצמו. באה היהדות ואומרת: לא, אסור לאדם להיות שבע-רצון מעצמו.
תכונת 'השמח בחלקו' היא נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו, ואינו שואף לאגור עוד כסף ונכסים - כן גדל אושרו. זה גם העושר האמיתי ("איזהו עשיר? השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים - תורה, מעשים טובים, מידות טובות - כאן תכונת 'השמח בחלקו' היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח, העדר שביעות-רצון ושאפתנות מתמדת - הן התכונות הנכונות והראויות. בלעדיהן קופא האדם על שמריו, אינו מתקדם, וממילא נגרמת נסיגה.
את הביטוי "אצלי הכול בסדר", יש למחוק ממערכת המושגים של יהודי. אין דבר מסוכן יותר בעולם הרוח משביעות-רצון עצמית. זה המתכון הבטוח להתנוונות רוחנית ולאובדן היוזמה והחיות. התורה מציבה לפנינו רף גבוה כל-כך של שאיפות ויעדים, שלעולם לא נוכל להיות מרוצים. ככל שאנחנו מתקדמים בחיי הרוח, אנחנו אמורים להבין ולהרגיש עד כמה אנחנו רחוקים מן השלמות ומהזדככות רוחנית אמיתית.
יש יעדים בחיים
יהודי יודע שהחיים הם שליחות, תפקיד. עליו לבצע דברים ולהשיג מטרות במאה ועשרים שנות חייו. והוא גם מאמין שיש דין ויש דיין, ויש מי שבוחן את חייו לכל פרטיהם. טבעי אפוא, שכאשר שנה מתקרבת לסיומה, עוברת תחושת חרדה בלב: מה קורה אצלי? שנה עברה ומה הספקתי? יושב היהודי בפינתו, עורך את חשבון השנה שחלפה, ומגיע למסקנה שאפשר היה לעשות הרבה-הרבה יותר. ואם אפשר היה - צריך היה. ואם צריך היה - יכולים לבוא בדרישה ובתביעה: למה לא עשית כפי הכוחות שניתנו לך?
זו הדרך שבה מתכונן יהודי לראש-השנה, ולאחר הכנה כזאת הוא נכנס ליום-הדין בנפש נקייה יותר ומתוך החלטות תקיפות להשתנות ולהתנהג אחרת בשנה החדשה, כשלצד כל זה מתלווה הביטחון שהקב"ה אכן מקבל את תשובתנו ומעניק לכל אחד ואחת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת הגאולה האמיתית והשלמה, על-ידי משיח-צדקנו.
======================
הרב מנחם ברוד הוא עורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.
האדם אינו אוהב להרגיש אשם, לבקש סליחה, להתנצל. אנחנו אוהבים להיות צודקים, גאים, לא חייבים דבר לאיש. גם אם שגינו, אנו נוטים לשכנע את עצמנו שבעצם לא נורא, ובכלל, לא צריך לחוש נקיפות מצפון יותר מדי.
בדיוק אל הנקודה הזאת מכוונת אמירת הסליחות. אנחנו, האנשים הגאים והזקופים, עומדים פתאום בראש מורכן ובלבבות שבורים ופותחים את אמירת הסליחות בהצהרה: "לך ה' הצדקה ולנו בושת-הפנים". בדומיית הליל אנו נאלצים להודות: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך".
בין רוח לחומר
כי אכן, תחושת האנוכיות היא המכשול העיקרי המונע מאיתנו להיות טובים יותר. לו היינו מרגישים פחות את עצמנו והיינו מלאים פחות בתחושת 'אגו', היה קל לנו לפעול על-פי הערכים שאנו מאמינים בהם ולוותר על הנאות-רגע למען ערכי-אמת. על-כן חלק מרכזי בתהליך התשובה הוא לדכא את תחושת האנוכיות.
יש אפוא מידה מסויימת של היטהרות בעצם אמירת הסליחות. הנכונות לבוא לסליחות, להרגיש שאני לא בסדר, להודות שיש לי על מה לבקש מחילה - היא עצמה מורידה במידה מסויימת את רוח הגאווה וגסות-הרוח, ומעניקה מימד מסויים של זוך נפשי.
הגישה הזאת עומדת בניגוד לרוח הכללית הנושבת בחברה המודרנית. על-פי רוח זו, אמור האדם לחתור לתחושת שביעות-רצון ולסיפוק עצמי. השאיפות האנושיות מתמקדות בדברים שמסבים הנאה ואמורים לגרום לאדם להיות מרוצה מעצמו. באה היהדות ואומרת: לא, אסור לאדם להיות שבע-רצון מעצמו.
תכונת 'השמח בחלקו' היא נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו, ואינו שואף לאגור עוד כסף ונכסים - כן גדל אושרו. זה גם העושר האמיתי ("איזהו עשיר? השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים - תורה, מעשים טובים, מידות טובות - כאן תכונת 'השמח בחלקו' היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח, העדר שביעות-רצון ושאפתנות מתמדת - הן התכונות הנכונות והראויות. בלעדיהן קופא האדם על שמריו, אינו מתקדם, וממילא נגרמת נסיגה.
את הביטוי "אצלי הכול בסדר", יש למחוק ממערכת המושגים של יהודי. אין דבר מסוכן יותר בעולם הרוח משביעות-רצון עצמית. זה המתכון הבטוח להתנוונות רוחנית ולאובדן היוזמה והחיות. התורה מציבה לפנינו רף גבוה כל-כך של שאיפות ויעדים, שלעולם לא נוכל להיות מרוצים. ככל שאנחנו מתקדמים בחיי הרוח, אנחנו אמורים להבין ולהרגיש עד כמה אנחנו רחוקים מן השלמות ומהזדככות רוחנית אמיתית.
יש יעדים בחיים
יהודי יודע שהחיים הם שליחות, תפקיד. עליו לבצע דברים ולהשיג מטרות במאה ועשרים שנות חייו. והוא גם מאמין שיש דין ויש דיין, ויש מי שבוחן את חייו לכל פרטיהם. טבעי אפוא, שכאשר שנה מתקרבת לסיומה, עוברת תחושת חרדה בלב: מה קורה אצלי? שנה עברה ומה הספקתי? יושב היהודי בפינתו, עורך את חשבון השנה שחלפה, ומגיע למסקנה שאפשר היה לעשות הרבה-הרבה יותר. ואם אפשר היה - צריך היה. ואם צריך היה - יכולים לבוא בדרישה ובתביעה: למה לא עשית כפי הכוחות שניתנו לך?
זו הדרך שבה מתכונן יהודי לראש-השנה, ולאחר הכנה כזאת הוא נכנס ליום-הדין בנפש נקייה יותר ומתוך החלטות תקיפות להשתנות ולהתנהג אחרת בשנה החדשה, כשלצד כל זה מתלווה הביטחון שהקב"ה אכן מקבל את תשובתנו ומעניק לכל אחד ואחת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת הגאולה האמיתית והשלמה, על-ידי משיח-צדקנו.
======================
הרב מנחם ברוד הוא עורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.