יש קרן אור בשנה הקשה שעברה עלינו: לפחות התפכחנו. הפסקנו לשגות באשליות-שווא מסוכנות. עכשיו הגיעה השעה לסיים את המלחמה בהכרעה ברורה ובניצחון מוחץ.
אדם תעה ביער. ניסה ללכת בדרכים שונות, ולא הצליח למצוא את דרך המלך. פתאום ראה בן-אדם הולך מולו. רץ אליו בשמחה ושאל: "איך יוצאים מכאן?". ענה האיש: "איך יוצאים אינני יודע, אך דבר אחד אוכל לומר לך בביטחון - בדרך שבה הלכתי, אל תלך".
הסיפור הזה משקף יפה את מצבו של העם בישראל בתום שנה שלמה של מהומות, פיגועים ומעשי טרור, שנעשו ביוזמתה, בהוראתה ובהשראתה של הרשות הפלסטינית. ייתכן שחלקים גדולים בעם עדיין אינם יודעים איך יוצאים מזה. דבר אחד הופנם והובן היטב - בדרך שבה הלכנו אסור להוסיף ללכת.
זה לא מעט. ידיעת המחלה היא עצמה חצי תרופה. אדם שריאותיו נפגעו כתוצאה מעישון, נדרש קודם-כול להפסיק לעשן. אחר-כך ידונו הרופאים בדרכים לרפא את תחלואיו. הטענה "אז מה כן", המושמעת בהקשר זה, היא טענה דמגוגית. גם אם איננו יודעים איך יוצאים מהיער, כבר יודעים אנו בבטחה באיזו דרך אסור ללכת, שכן היא תסבך אותנו עשרת מונים.
למדנו בדרך הקשה
זו קרן האור שאפשר למצוא בשנה הקשה שעברה עלינו. לפחות התפכחנו. הפסקנו לשגות באשליות-שווא מסוכנות. התעוררנו סופית מהאופוריה שהשרו עלינו בימי אוסלו העליזים. עכשיו כבר ברור לכול: אוסלו - לא! עכשיו אנחנו יודעים שהבאת רבי-המחבלים מתוניס והקמת הרשות הפלסטינית הייתה משגה טראגי, טעות נוראה. מאות יהודים שילמו על ההרפתקה האומללה הזאת בחייהם.
כאשר אך החלו השיחות עם אש"ף, בימי ועידת מדריד, הזהיר הרבי מליובאוויטש והתריע, כי עצם הנכונות לנהל משא-ומתן עם המחבלים היא משגה מסוכן. רבים לא הבינו: מה רע בקיום שיחות, הלוא אנחנו בני-אדם תרבותיים? אבל הרבי הבין מה שרבים לא רצו להבין - ששיחות עם מרצחים הן כניעה לטרור, הן פרס להרג, הן זריקת-עידוד לאלימות. מול מחבלים צריך לנקוט שפה אחת יחידה - יד ברזל, מלחמה בלתי-מתפשרת, עד הכנעתם המוחלטת.
אמת פשוטה זו כבר נקלטה היטב בקרב רובו המכריע של הציבור בישראל. איש כבר אינו תולה תקוות בשיחות עם הכנופייה המושחתת, המנהיגה את הרשות הפלסטינית. איש אינו רואה בהם עוד פרטנר לשלום. איש כבר אינו מאמין לשום הבטחה או התחייבות שלהם. אנחנו כבר יודעים מה לא.
הפתרון המושלם
עכשיו הגיעה השעה לעבור לשלב השני - מה כן. לאחרונה גוברת התהייה, שהמדיניות הישראלית אינה מבטאת אסטרטגיה אלא טקטיקה בלבד. אנחנו רק מגיבים לאירועים (על-פי רוב באיפוק ובעוצמה פחותה מהנדרש); אבל לאן פנינו מועדות? מהי המציאות שברצוננו ליצור כאן? - לשאלות אלה אין ההנהגה בישראל נותנת תשובות.
זה יהיה אולי תפקידה של שנת תשס"ב. אם השנה החולפת התאפיינה בבלימה, צריכה השנה החדשה להביא עמה את רוח ההסתערות וההכרעה. גם שנה אחת של טרור רצחני ופיגועים בלתי-פוסקים היא הרבה יותר מדי. אין שום סיבה שהמציאות הטראגית הזאת תלווה אותנו גם בשנה הבאה. חייבים לסיים את המלחמה בהכרעה ברורה ובניצחון מוחץ.
אלה הפעולות שמחובתנו לנקוט, מכיוון שיהודי מצווה לפעול בדרכי הטבע ולהגן על חייו ועל חיי זולתו. אבל לצד הפעילות הזאת גדולה תקוותנו, שהואיל והתקיימו דברי חז"ל "בשביעית מלחמות", שנזכה בקרוב ממש לראות את המשך הדברים - "במוצאי שביעית בן-דוד בא", וזה יהיה הפתרון הטוב ביותר לדעת הכול.
==================
הרב מנחם ברוד הוא דובר צעירי חב"ד.
אדם תעה ביער. ניסה ללכת בדרכים שונות, ולא הצליח למצוא את דרך המלך. פתאום ראה בן-אדם הולך מולו. רץ אליו בשמחה ושאל: "איך יוצאים מכאן?". ענה האיש: "איך יוצאים אינני יודע, אך דבר אחד אוכל לומר לך בביטחון - בדרך שבה הלכתי, אל תלך".
הסיפור הזה משקף יפה את מצבו של העם בישראל בתום שנה שלמה של מהומות, פיגועים ומעשי טרור, שנעשו ביוזמתה, בהוראתה ובהשראתה של הרשות הפלסטינית. ייתכן שחלקים גדולים בעם עדיין אינם יודעים איך יוצאים מזה. דבר אחד הופנם והובן היטב - בדרך שבה הלכנו אסור להוסיף ללכת.
זה לא מעט. ידיעת המחלה היא עצמה חצי תרופה. אדם שריאותיו נפגעו כתוצאה מעישון, נדרש קודם-כול להפסיק לעשן. אחר-כך ידונו הרופאים בדרכים לרפא את תחלואיו. הטענה "אז מה כן", המושמעת בהקשר זה, היא טענה דמגוגית. גם אם איננו יודעים איך יוצאים מהיער, כבר יודעים אנו בבטחה באיזו דרך אסור ללכת, שכן היא תסבך אותנו עשרת מונים.
למדנו בדרך הקשה
זו קרן האור שאפשר למצוא בשנה הקשה שעברה עלינו. לפחות התפכחנו. הפסקנו לשגות באשליות-שווא מסוכנות. התעוררנו סופית מהאופוריה שהשרו עלינו בימי אוסלו העליזים. עכשיו כבר ברור לכול: אוסלו - לא! עכשיו אנחנו יודעים שהבאת רבי-המחבלים מתוניס והקמת הרשות הפלסטינית הייתה משגה טראגי, טעות נוראה. מאות יהודים שילמו על ההרפתקה האומללה הזאת בחייהם.
כאשר אך החלו השיחות עם אש"ף, בימי ועידת מדריד, הזהיר הרבי מליובאוויטש והתריע, כי עצם הנכונות לנהל משא-ומתן עם המחבלים היא משגה מסוכן. רבים לא הבינו: מה רע בקיום שיחות, הלוא אנחנו בני-אדם תרבותיים? אבל הרבי הבין מה שרבים לא רצו להבין - ששיחות עם מרצחים הן כניעה לטרור, הן פרס להרג, הן זריקת-עידוד לאלימות. מול מחבלים צריך לנקוט שפה אחת יחידה - יד ברזל, מלחמה בלתי-מתפשרת, עד הכנעתם המוחלטת.
אמת פשוטה זו כבר נקלטה היטב בקרב רובו המכריע של הציבור בישראל. איש כבר אינו תולה תקוות בשיחות עם הכנופייה המושחתת, המנהיגה את הרשות הפלסטינית. איש אינו רואה בהם עוד פרטנר לשלום. איש כבר אינו מאמין לשום הבטחה או התחייבות שלהם. אנחנו כבר יודעים מה לא.
הפתרון המושלם
עכשיו הגיעה השעה לעבור לשלב השני - מה כן. לאחרונה גוברת התהייה, שהמדיניות הישראלית אינה מבטאת אסטרטגיה אלא טקטיקה בלבד. אנחנו רק מגיבים לאירועים (על-פי רוב באיפוק ובעוצמה פחותה מהנדרש); אבל לאן פנינו מועדות? מהי המציאות שברצוננו ליצור כאן? - לשאלות אלה אין ההנהגה בישראל נותנת תשובות.
זה יהיה אולי תפקידה של שנת תשס"ב. אם השנה החולפת התאפיינה בבלימה, צריכה השנה החדשה להביא עמה את רוח ההסתערות וההכרעה. גם שנה אחת של טרור רצחני ופיגועים בלתי-פוסקים היא הרבה יותר מדי. אין שום סיבה שהמציאות הטראגית הזאת תלווה אותנו גם בשנה הבאה. חייבים לסיים את המלחמה בהכרעה ברורה ובניצחון מוחץ.
אלה הפעולות שמחובתנו לנקוט, מכיוון שיהודי מצווה לפעול בדרכי הטבע ולהגן על חייו ועל חיי זולתו. אבל לצד הפעילות הזאת גדולה תקוותנו, שהואיל והתקיימו דברי חז"ל "בשביעית מלחמות", שנזכה בקרוב ממש לראות את המשך הדברים - "במוצאי שביעית בן-דוד בא", וזה יהיה הפתרון הטוב ביותר לדעת הכול.
==================
הרב מנחם ברוד הוא דובר צעירי חב"ד.