מלחמת אוסלו הנמשכת כבר שנה, אירועי יום הנאכבה, דברי ההסתה של אחמד טיבי וחבריו, ועוד כל אלה הולכים ומחמירים ככל שנמשכים גילויי החולשה של ישראל הקרויים בשם הכולל והכוזב "תהליך השלום".
לערביי ישראל מגיעות מלוא הזכויות כאזרחים, בצד חובות ובכללן חובת הנאמנות למדינת ישראל, וקיפוחם צריך להיות מטופל בהקשר זה, אבל תוך הקפדה על כך שזכויות אלה הן זכויות פרט ולא זכויות לאום. ניתן להבין את אי-הזדהותם עם טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות, אולם אין להתייחס בסלחנות למושג נאכבה שבו הם מכנים את יום העצמאות, על כל המשתמע מכך. על רקע זה קשה להשלים עם ההבנה שמגלים גורמים בשמאל הקיצוני לתחושת הנאכבה של הערבים, בשעה שכלפי תחושות רוב היהודים הם חושפים מיליטנטיות רבה. ביטוי מחריד לכך היה מאמר ההסתה של פרופ' זאב שטרנהל ב"הארץ" ב-13.05.01.
כאשר מדובר ברגשות ראוי לנתח את תפיסת "שלום" אוסלו על-ידי חלקים שונים בציבור. הברית הבלתי קדושה של השמאל והתקשורת מסייעת לא מעט להצגה מעוותת: ימי התקווה הטובה שהתחילו באוסלו, וימי אובדן התקווה בתקופות נתניהו או שרון. מסתבר שעם ישראל חצוי גם בנושא זה, ולמען הדיוק ההיסטורי יש לזכור כי לא הכל היו שותפים לאופוריה של "המזרח התיכון החדש": עולמם של ישראלים רבים חרב בספטמבר השחור 93 ומאז הם עוקבים בדאגה אחרי המאמצים להמשיך בתהליך המסוכן, או הניסיונות להשתחרר ממלכודת אוסלו.
מי שהתפתה להאמין בחלום אוסלו אינו מסוגל ואינו רוצה להבחין במצב רוחו של האחר:
>אותו טקס חגיגי על מדשאות הבית הלבן בספטמבר 93 נתפס בעיני אחרים כאירוע סוריאליסטי שפתח את ההידרדרות לקראת הקשה במלחמות ישראל: מלחמת אוסלו;
>היום שבו נפתח למחצית האחת צוהר לשלום, ועל כן בעיניהם חללי הטרור אינם אלא "קורבנות השלום", נראה בעיני האחרת כיריית הפתיחה של מלחמה עקובה מדם וכל פיגוע מאשש תפיסה זו;
>ההסכם שטיפח ציפיות מוגזמות בקרב הצד הערבי קיפח תקוות של רבים בצד היהודי להיות עם חופשי בארצנו;
>היום שבו פיזזו וכירכרו הוזי השלום בכל מחיר סביב עגל הזהב של שלום עכשיו היה יום ההתעוררות של האחרים לבלום את סכנתה של מלחמת אוסלו;
>ההתגייסות של "מחנה השלום" לקדם את רעיון המדינה הפלשתינאית בארץ ישראל המערבית גרמה להיווצרות "המחנה הלאומי" שקם כדי להתגונן מפניה;
>ההזדהות של השמאל הקיצוני עם כל גילוי של לאומנות ערבית והבוז כלפי כל סמל יהודי נתפסים כאיום שעוצמתו אינה מסוכנת פחות מאיומיו של ערפאת.
הרפתקת אוסלו, המוצגת בשם המטעה "תהליך שלום", מסוכנת בין השאר בגלל שהיא נתפסת בצורות שונות וסותרות על-ידי צדדים שונים:
>הצד הערבי, אשר ככל הנראה הובטח לו שבתום התהליך תהיה בידיו מדינה פלשתינאית ריבונית ולפחות גישה לירושלים, ועל כן אינו מוכן להסתפק בפחות מכך; הנשק הרב המצוי ברשות "המפורזת" כביכול מגביל כבר היום את כושר הפעולה של צה"ל ואת יכולת התמרון של ממשלת ישראל.
>הצד הישראלי התמים, אשר התפתה למיקסם השווא ועד היום מסרב להבין את משמעויותיו (עיין ערך סכנה לחיי יהודים ולקניינם משני צדי "הקו הירוק", "המעבר הבטוח" שנועד להבטיח תנועת ערבים ושמשמעותו סכנה ליהודים וביתור ישראל, הסכנות האקולוגיות הנובעות מחלוקת הארץ ואשר אקולוגים התומכים בלאומנות הערבית מתעלמים מהן, ועוד ועוד); בצד זה מצויים גם כאלה המתחילים להבין את משמעות האסון, אבל כמו מהמר כפייתי הם ממשיכים לקוות לנס.
>הצד הישראלי המפוכח, המבחין בסכנה ומנסה לבלום אותה, ודווקא בשל כך מוצג כמחרחר מלחמה; צד זה היה משוכנע בעבר שככל שתוקדם ההתפכחות כן יפחתו סכנת המלחמה ומספר קורבנותיה, וברור לו היום שכל יום נוסף שבו יושב ערפאת על כסאו מחמיר את המצב.
שמונה שנים אחרי חתימת הסכם אוסלו, שאמור היה להביא לעם ישראל שלום וביטחון והשתלבות במזרח התיכון החדש, וכאשר מגדל הקלפים של אוסלו מתמוטט וכל הנחות היסוד שלו קורסות, לרבות ההנחה שראש ארגון הטרור אש"ף/חמאס יילחם בטרור, ראוי לבחון האם היה ממש בצפייה שההסכם יביא את עם ישראל לחיים נורמליים, ככל העמים. החיים הנורמליים הוצגו כמצב שבו אין חשש לביטחון הלאומי והאישי, ועל כן יכול הפרט להתפנות להגשמה עצמית ולהעלאת איכות החיים ורמתם, תוך כדי קבלה ממדינת הרווחה הדמוקרטית, המנוהלת על-פי כללי המינהל התקין, במקום נתינה לה מהונו ומאונו, מדמיו ומדמו. מצב זה קיים אולי באוסלו, עם שכנים כפי שנורווגיה התברכה בהם, אולם הוא רחוק מלהיות מציאותי במזרח התיכון החדש-ישן.
מדינה "נורמלית" אינה מפקידה ומפקירה את בטחון אזרחיה בידי ארגון טרור אחד, שעל-פי חוקיה מוגדר כארגון טרור, ומצפה שייגן עליה מפני ארגוני טרור אחרים; היא גם אינה מעמידה את אמצעי השידור שלה לרשותם של ראשי ארגוני הטרור כדי שיוכלו להתראיין שוב ושוב ולפנות אל אזרחיה מעל ראשה של ממשלתה הנבחרת; היא גם אינה עוברת לסדר היום כאשר אזרח שלה מייעץ לאותו מנהיג מחבלים ומסית מעל במת בית המחוקקים שלה; היא אינה מאפשרת למחבלים בכירים ("אח"מים") להסתובב בשטחה עם מחבלים זוטרים ומזוינים המאבטחים אותם. במדינה נורמלית יש מקום לחגיגות, למשל במלאת מאתיים שנה לעצמאות ארצות הברית, או למהפכה הצרפתית. במדינה "נורמלית" ומפולגת כשלנו אפילו חגיגות העצמאות נראות עצובות.
בשנתה ה-54 של מדינת ישראל יהיה עליה להכריע בברירה האמיתית והגורלית: או מדינה פלשתינאית, או שלום. מדינה פלשתינאית, לצד ישראל בהתחלה ועל חורבותיה בהמשך, אינה חלק מן השלום, אלא היפוכו המוחלט. חתירה למדינה כזו, תוך התעלמות מהשכל הישר ומרגשותיו של רוב הציבור היהודי בישראל, קורעת את העם וממילא מחבלת בבסיס החיוני לשלום.
=======================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
לערביי ישראל מגיעות מלוא הזכויות כאזרחים, בצד חובות ובכללן חובת הנאמנות למדינת ישראל, וקיפוחם צריך להיות מטופל בהקשר זה, אבל תוך הקפדה על כך שזכויות אלה הן זכויות פרט ולא זכויות לאום. ניתן להבין את אי-הזדהותם עם טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות, אולם אין להתייחס בסלחנות למושג נאכבה שבו הם מכנים את יום העצמאות, על כל המשתמע מכך. על רקע זה קשה להשלים עם ההבנה שמגלים גורמים בשמאל הקיצוני לתחושת הנאכבה של הערבים, בשעה שכלפי תחושות רוב היהודים הם חושפים מיליטנטיות רבה. ביטוי מחריד לכך היה מאמר ההסתה של פרופ' זאב שטרנהל ב"הארץ" ב-13.05.01.
כאשר מדובר ברגשות ראוי לנתח את תפיסת "שלום" אוסלו על-ידי חלקים שונים בציבור. הברית הבלתי קדושה של השמאל והתקשורת מסייעת לא מעט להצגה מעוותת: ימי התקווה הטובה שהתחילו באוסלו, וימי אובדן התקווה בתקופות נתניהו או שרון. מסתבר שעם ישראל חצוי גם בנושא זה, ולמען הדיוק ההיסטורי יש לזכור כי לא הכל היו שותפים לאופוריה של "המזרח התיכון החדש": עולמם של ישראלים רבים חרב בספטמבר השחור 93 ומאז הם עוקבים בדאגה אחרי המאמצים להמשיך בתהליך המסוכן, או הניסיונות להשתחרר ממלכודת אוסלו.
מי שהתפתה להאמין בחלום אוסלו אינו מסוגל ואינו רוצה להבחין במצב רוחו של האחר:
>אותו טקס חגיגי על מדשאות הבית הלבן בספטמבר 93 נתפס בעיני אחרים כאירוע סוריאליסטי שפתח את ההידרדרות לקראת הקשה במלחמות ישראל: מלחמת אוסלו;
>היום שבו נפתח למחצית האחת צוהר לשלום, ועל כן בעיניהם חללי הטרור אינם אלא "קורבנות השלום", נראה בעיני האחרת כיריית הפתיחה של מלחמה עקובה מדם וכל פיגוע מאשש תפיסה זו;
>ההסכם שטיפח ציפיות מוגזמות בקרב הצד הערבי קיפח תקוות של רבים בצד היהודי להיות עם חופשי בארצנו;
>היום שבו פיזזו וכירכרו הוזי השלום בכל מחיר סביב עגל הזהב של שלום עכשיו היה יום ההתעוררות של האחרים לבלום את סכנתה של מלחמת אוסלו;
>ההתגייסות של "מחנה השלום" לקדם את רעיון המדינה הפלשתינאית בארץ ישראל המערבית גרמה להיווצרות "המחנה הלאומי" שקם כדי להתגונן מפניה;
>ההזדהות של השמאל הקיצוני עם כל גילוי של לאומנות ערבית והבוז כלפי כל סמל יהודי נתפסים כאיום שעוצמתו אינה מסוכנת פחות מאיומיו של ערפאת.
הרפתקת אוסלו, המוצגת בשם המטעה "תהליך שלום", מסוכנת בין השאר בגלל שהיא נתפסת בצורות שונות וסותרות על-ידי צדדים שונים:
>הצד הערבי, אשר ככל הנראה הובטח לו שבתום התהליך תהיה בידיו מדינה פלשתינאית ריבונית ולפחות גישה לירושלים, ועל כן אינו מוכן להסתפק בפחות מכך; הנשק הרב המצוי ברשות "המפורזת" כביכול מגביל כבר היום את כושר הפעולה של צה"ל ואת יכולת התמרון של ממשלת ישראל.
>הצד הישראלי התמים, אשר התפתה למיקסם השווא ועד היום מסרב להבין את משמעויותיו (עיין ערך סכנה לחיי יהודים ולקניינם משני צדי "הקו הירוק", "המעבר הבטוח" שנועד להבטיח תנועת ערבים ושמשמעותו סכנה ליהודים וביתור ישראל, הסכנות האקולוגיות הנובעות מחלוקת הארץ ואשר אקולוגים התומכים בלאומנות הערבית מתעלמים מהן, ועוד ועוד); בצד זה מצויים גם כאלה המתחילים להבין את משמעות האסון, אבל כמו מהמר כפייתי הם ממשיכים לקוות לנס.
>הצד הישראלי המפוכח, המבחין בסכנה ומנסה לבלום אותה, ודווקא בשל כך מוצג כמחרחר מלחמה; צד זה היה משוכנע בעבר שככל שתוקדם ההתפכחות כן יפחתו סכנת המלחמה ומספר קורבנותיה, וברור לו היום שכל יום נוסף שבו יושב ערפאת על כסאו מחמיר את המצב.
שמונה שנים אחרי חתימת הסכם אוסלו, שאמור היה להביא לעם ישראל שלום וביטחון והשתלבות במזרח התיכון החדש, וכאשר מגדל הקלפים של אוסלו מתמוטט וכל הנחות היסוד שלו קורסות, לרבות ההנחה שראש ארגון הטרור אש"ף/חמאס יילחם בטרור, ראוי לבחון האם היה ממש בצפייה שההסכם יביא את עם ישראל לחיים נורמליים, ככל העמים. החיים הנורמליים הוצגו כמצב שבו אין חשש לביטחון הלאומי והאישי, ועל כן יכול הפרט להתפנות להגשמה עצמית ולהעלאת איכות החיים ורמתם, תוך כדי קבלה ממדינת הרווחה הדמוקרטית, המנוהלת על-פי כללי המינהל התקין, במקום נתינה לה מהונו ומאונו, מדמיו ומדמו. מצב זה קיים אולי באוסלו, עם שכנים כפי שנורווגיה התברכה בהם, אולם הוא רחוק מלהיות מציאותי במזרח התיכון החדש-ישן.
מדינה "נורמלית" אינה מפקידה ומפקירה את בטחון אזרחיה בידי ארגון טרור אחד, שעל-פי חוקיה מוגדר כארגון טרור, ומצפה שייגן עליה מפני ארגוני טרור אחרים; היא גם אינה מעמידה את אמצעי השידור שלה לרשותם של ראשי ארגוני הטרור כדי שיוכלו להתראיין שוב ושוב ולפנות אל אזרחיה מעל ראשה של ממשלתה הנבחרת; היא גם אינה עוברת לסדר היום כאשר אזרח שלה מייעץ לאותו מנהיג מחבלים ומסית מעל במת בית המחוקקים שלה; היא אינה מאפשרת למחבלים בכירים ("אח"מים") להסתובב בשטחה עם מחבלים זוטרים ומזוינים המאבטחים אותם. במדינה נורמלית יש מקום לחגיגות, למשל במלאת מאתיים שנה לעצמאות ארצות הברית, או למהפכה הצרפתית. במדינה "נורמלית" ומפולגת כשלנו אפילו חגיגות העצמאות נראות עצובות.
בשנתה ה-54 של מדינת ישראל יהיה עליה להכריע בברירה האמיתית והגורלית: או מדינה פלשתינאית, או שלום. מדינה פלשתינאית, לצד ישראל בהתחלה ועל חורבותיה בהמשך, אינה חלק מן השלום, אלא היפוכו המוחלט. חתירה למדינה כזו, תוך התעלמות מהשכל הישר ומרגשותיו של רוב הציבור היהודי בישראל, קורעת את העם וממילא מחבלת בבסיס החיוני לשלום.
=======================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.