כשצה"ל הכובש התמודד עם אינתיפאדת האבנים בסמטאות עזה ובקסבה של חברון זה נראה לנו כסוף העולם. אבנים מסכנות חיים ואסור לזלזל בכוחן. אבנים כבר הרגו. כפי שאנו יודעים היטב, מי שיש לו מספיק כוח יכול להרוג גם בלחי של חמור. אבל במבט לאחור ידוי אבנים נראה היום כמעט כמשחק ילדים.
כשהכיבוש המשחית הכתים את נפשם הענוגה של יפי הנפש והנאורים שבינינו, לא נאלצנו לספוג פיגועי ירי, יריות מרגמה, נסיונות להשתלט על מוצבי צה"ל, מטעני צד ומכוניות תופת בלב הערים. זו עובדה. סכנת האבנים נראית ממרחק הזמן יותר כמטרד המחייב חבישת קסדה מאשר כסכנה איומה המרחפת מעל ראשי הלוחמים. אלברט איינשטיין כבר קבע את הנוסחה הכל יחסי. גם סכנת החיים היא יחסית.
נוכח אובדן הבטחון והעדר התשובה המוחצת לטרור הולך וגדל סימן השאלה על פרצופם של אזרחי ישראל ומתפתחת תחושה של חוסר אונים. "מה עוד ניתן לעשות כדי למנוע פיגועים" חוזרת דליה יאירי שוב ושוב בתוכניתה ומסרבת בפעם האלף לשמוע את התשובה שהיא כל כך מפחדת ממנה. חס וחלילה שמישהו יעשה שימוש בגלי האתר היקרים שלה כדי לומר שצריך להחזיר את הכיבוש. חס וחלילה שמישהו יפריח לאוויר העולם את האמת שבזמן הכיבוש חיינו כאן היו נסבלים. זה לא שלא ספגנו מדי פעם פיגוע טרור, זה לא שהטרור נכשל לחלוטין כששלטנו בעזה וביריחו, פה ושם הצליחו לחדור חוליות ולבצע את זממן, אבל זה לא היה עניין של יום-יום והכבישים היו בטוחים. זו האמת הפשוטה לעומת מצב הבטחון הנוכחי האבנים בקסבה מעוררות געגועים.
לא לשלוט על עם זר זה ערך מודרני עם יופי רומנטי. לחיות, זה ערך עתיק ופרימיטיבי. בין שני הערכים האלה התחולל מאבק על ליבו של הציבור הישראלי. כל עוד נדמה היה שהפחד מאוסלו הוא מוגזם ונובע מפרנוייה של עם שכמעט נכחד בכבשנים היה הישראלי הממוצע מוכן לקחת סיכון קטנטן ולתת סיכוי לשלום. כשעם ישראל הלך בעיניים עצומות לאוסלו הוא עשה זאת על רקע התשדורת החוזרת ונשנית של מנהיגי ישראל על עוצמת צה"ל ועל הקלות הבלתי נסבלת של החזרת הגלגל לאחור.
עכשיו מסתבר שרעיון השלום היה בגדר חזיון תעתועים ודווקא הפחד מאוסלו היה ראציונלי ונבע מהערכה נכונה של המזרח התיכון ושל כוונות אוייבינו. כל אדם בר דעת יודע כי בעידן אינתיפאדת האבנים לפני אוסלו היה מצבנו הבטחוני טוב לאין ערוך מהתקופה הנוכחית של אינתיפאדת הרובים והמרגמות. מה שנותר הוא לפרוע את השטר של ביילין-פרס ורבין שהבטיחו שאוסלו הוא נסיון למען ילדינו, ושאם הוא לא יעלה יפה, נחזור ונכבוש את השטחים.
כל העצות וכל התחבולות לסיכול פיגועים אינן שוות לפתרון הפשוט והטבעי של כיבוש השטח מחדש והחזרת המצב לקדמותו. נכון שכמו שהציבור הוטעה על ידי מנהיגיו באשר לאוסלו הוא הוטעה גם באשר למידת הקלות שבה ניתן להחזיר את המצב בשטחי יש"ע לקדמותו. נכון שהחזרת השליטה לידינו תעלה בדם ותהיה כואבת, אבל זהו מחיר בלתי נמנע שנצטרך לשלם עבור הביטחון בעתיד. השאלה היא כמה גופות של תינוקות וילדים יצטברו על גרם המדרגות העולה של הטרור עד שנשכיל להבין שאין ברירה מוכרחים לכבוש.
==========================
שרה טיקטינסקי היא דוברת תנועת "חרות התנועה הלאומית".
כשהכיבוש המשחית הכתים את נפשם הענוגה של יפי הנפש והנאורים שבינינו, לא נאלצנו לספוג פיגועי ירי, יריות מרגמה, נסיונות להשתלט על מוצבי צה"ל, מטעני צד ומכוניות תופת בלב הערים. זו עובדה. סכנת האבנים נראית ממרחק הזמן יותר כמטרד המחייב חבישת קסדה מאשר כסכנה איומה המרחפת מעל ראשי הלוחמים. אלברט איינשטיין כבר קבע את הנוסחה הכל יחסי. גם סכנת החיים היא יחסית.
נוכח אובדן הבטחון והעדר התשובה המוחצת לטרור הולך וגדל סימן השאלה על פרצופם של אזרחי ישראל ומתפתחת תחושה של חוסר אונים. "מה עוד ניתן לעשות כדי למנוע פיגועים" חוזרת דליה יאירי שוב ושוב בתוכניתה ומסרבת בפעם האלף לשמוע את התשובה שהיא כל כך מפחדת ממנה. חס וחלילה שמישהו יעשה שימוש בגלי האתר היקרים שלה כדי לומר שצריך להחזיר את הכיבוש. חס וחלילה שמישהו יפריח לאוויר העולם את האמת שבזמן הכיבוש חיינו כאן היו נסבלים. זה לא שלא ספגנו מדי פעם פיגוע טרור, זה לא שהטרור נכשל לחלוטין כששלטנו בעזה וביריחו, פה ושם הצליחו לחדור חוליות ולבצע את זממן, אבל זה לא היה עניין של יום-יום והכבישים היו בטוחים. זו האמת הפשוטה לעומת מצב הבטחון הנוכחי האבנים בקסבה מעוררות געגועים.
לא לשלוט על עם זר זה ערך מודרני עם יופי רומנטי. לחיות, זה ערך עתיק ופרימיטיבי. בין שני הערכים האלה התחולל מאבק על ליבו של הציבור הישראלי. כל עוד נדמה היה שהפחד מאוסלו הוא מוגזם ונובע מפרנוייה של עם שכמעט נכחד בכבשנים היה הישראלי הממוצע מוכן לקחת סיכון קטנטן ולתת סיכוי לשלום. כשעם ישראל הלך בעיניים עצומות לאוסלו הוא עשה זאת על רקע התשדורת החוזרת ונשנית של מנהיגי ישראל על עוצמת צה"ל ועל הקלות הבלתי נסבלת של החזרת הגלגל לאחור.
עכשיו מסתבר שרעיון השלום היה בגדר חזיון תעתועים ודווקא הפחד מאוסלו היה ראציונלי ונבע מהערכה נכונה של המזרח התיכון ושל כוונות אוייבינו. כל אדם בר דעת יודע כי בעידן אינתיפאדת האבנים לפני אוסלו היה מצבנו הבטחוני טוב לאין ערוך מהתקופה הנוכחית של אינתיפאדת הרובים והמרגמות. מה שנותר הוא לפרוע את השטר של ביילין-פרס ורבין שהבטיחו שאוסלו הוא נסיון למען ילדינו, ושאם הוא לא יעלה יפה, נחזור ונכבוש את השטחים.
כל העצות וכל התחבולות לסיכול פיגועים אינן שוות לפתרון הפשוט והטבעי של כיבוש השטח מחדש והחזרת המצב לקדמותו. נכון שכמו שהציבור הוטעה על ידי מנהיגיו באשר לאוסלו הוא הוטעה גם באשר למידת הקלות שבה ניתן להחזיר את המצב בשטחי יש"ע לקדמותו. נכון שהחזרת השליטה לידינו תעלה בדם ותהיה כואבת, אבל זהו מחיר בלתי נמנע שנצטרך לשלם עבור הביטחון בעתיד. השאלה היא כמה גופות של תינוקות וילדים יצטברו על גרם המדרגות העולה של הטרור עד שנשכיל להבין שאין ברירה מוכרחים לכבוש.
==========================
שרה טיקטינסקי היא דוברת תנועת "חרות התנועה הלאומית".