זה לא היה פרל-הרבור, ג'ורג' דבליו הוא לא רוזוולט, וארצות הברית לא תצא לשום מלחמה. יכול להיות שהיא תרדוף את אוסמה בן-לאדן ותהרוג אותו, אבל היא לא תעקור מן השורש את הטרור המוסלמי, לא תפגע אנושות במדינות תומכות הטרור, ולא תהרוס את הארגונים והמוסדות המהווים את תשתיותיו. כשיתפזר ענן האבק ויתייבש נהר הדמעות, יתברר לנו שעדיין אנחנו לבדנו במערכה הזאת.
בן-לאדן עצמו אמר שזו היתה פעולה שנעשתה בידי טרוריסטים אמריקניים ואין לו שום קשר לזה. די ברור שהמנוול משקר במה שנוגע לקשר שלו אל מבצעי הפעולה, אבל דווקא משום כך הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. מן הידיעות הראשונות על העקבות והמעצרים כבר עולה הרושם שמדובר אמנם במוסלמים קיצוניים, שליחי בן-לאדן ושונאי אמריקה, אבל הם אזרחים אמריקנים. אם אמריקה תתנהג על-פי הספר ותישאר צמודה למושגי העולם החופשי, כל הסיפור הוא שכעשרה אמריקנים חמושים בסכינים אמריקניות, למדו טייס בבתי ספר אמריקניים, השתלטו על מטוסים אמריקניים, והתרסקו על מטרות אמריקניות. על מי אפשר להכריז מלחמה, איפה כאן היפאנים?
הדבר המביך ביותר יהיה אם בן-לאדן יסגיר את עצמו, ישכור לו עורכי דין מעולים (יהודים מן הסתם), והתביעה האמריקנית המרובעת והמהוגנת לא תצליח להוכיח שיש לו אחות.
אחרי פרל-הרבור, אמריקה עצרה אלפי אזרחים אמריקניים ממוצא יפאני, חפים מכל פשע, והחזיקה אותם במחנות מעצר ללא משפט במשך חודשים ואף שנים. כל חטאם היה מוצאם. רוזוולט שלח טייסים אמריקניים למות במשימה התאבדותית חסרת סיכוי וחסרת הגיון צבאי, שהמטרה היחידה שלה היתה נקמה, למות למען מוראל הלחימה ורוח האומה. בסרט אמנם בן אפלק יוצא מזה חי וחוזר לזרועות אהובתו לקראת השקיעה, אבל אתה יוצא היום מאולם הקולנוע הממוזג ולא מבין מה היה השיגעון, ואיך לא העמידו את רוזוולט לחקירה בפני ועדת אור על הדברים האלה.
בהיקפים ובמטרות, המשל כלל לא דומה לנמשל. אמריקה בוודאי לא צריכה היום לעצור אלפי אזרחים מוסלמים, וגם לא להטיל פצצה גרעינית על קאבול. אבל מלחמה היא תמיד הכרזה על הלוך רוח אחר לגמרי. מלחמה היא שיבוש עמוק של העולם המהוגן וכלליו הבטוחים שמנוסחים בידי משפטנים ומלומדים, ונכונות ללכת אל המקום הפרימיטיבי שבו כל אחד יודע מהבטן מיהו אמריקני ומיהו יפאני, ולא חשוב מה כתוב על זה בספר החוקים או בדרכון. בעולם של מלחמה ברור לך שאתה יכול לפגוע בהרבה מאוד חפים מפשע, וזה צודק כי המלחמה צודקת. במלחמה אין ספק שאיפוק הוא לא כוח אלא חולשה, ושהצורך בנקמה הוא קיומי ולגיטימי. במלחמה מכניסים את כל הפוליטיקלי קורקט למחנה מעצר, ומביטים בהערצה על כל מיני ארצ'י באנקרים גסי רוח כמו אייזנהאור ופאטון.
תסתכלו בעיניים של בוש ושל פאוול, ותראו שאמריקה לא חטפה השבוע מכה מספיק גדולה כדי לצאת למלחמה. הם לא זועמים מספיק כדי להפוך להיות פרימיטיביים ושאפי נקם, כפי שהכרחי כדי לנצח את האיום המוסלמי על שלום העולם. הם לא מרגישים מספיק מאויימים כדי לומר לאדם לא מעניין אותי איזה דרכון יש לך, ערבי נשאר ערבי ואל תספר לי שאתה "אמריקני ממוצא אפגני". זה לא. הם נורא רוצים לתפוס מישהו ולתלות אותו, אבל בעיקר הם רוצים לחזור מהר ככל האפשר לוול-סטריט הכלכלי והתרבותי, שבו מחבלים מתפוצצים רק בסרטים. אם לשם כך יהיה צורך לזרוק לכלבים איזו עצם, אמריקה תזרוק אותה.
ובעצם אנחנו העצם.
ערב ראש השנה, בדיוק שנה אחרי שערפאת הכריז עלינו מלחמה בשם אל-אקצה, היתה לנו אשליית רגע שהנה, סוף סוף אנחנו לא לבדנו, ועכשיו ברור לכל שאנחנו בצד של הטובים והמנצחים.
אז לא. הטובים לא מתכוננים להלחם במלחמה הזאת, ואנחנו נשארנו לבד.
=====================
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון ידיעות אחרונות בכ"ו אלול תשס"א.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
בן-לאדן עצמו אמר שזו היתה פעולה שנעשתה בידי טרוריסטים אמריקניים ואין לו שום קשר לזה. די ברור שהמנוול משקר במה שנוגע לקשר שלו אל מבצעי הפעולה, אבל דווקא משום כך הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. מן הידיעות הראשונות על העקבות והמעצרים כבר עולה הרושם שמדובר אמנם במוסלמים קיצוניים, שליחי בן-לאדן ושונאי אמריקה, אבל הם אזרחים אמריקנים. אם אמריקה תתנהג על-פי הספר ותישאר צמודה למושגי העולם החופשי, כל הסיפור הוא שכעשרה אמריקנים חמושים בסכינים אמריקניות, למדו טייס בבתי ספר אמריקניים, השתלטו על מטוסים אמריקניים, והתרסקו על מטרות אמריקניות. על מי אפשר להכריז מלחמה, איפה כאן היפאנים?
הדבר המביך ביותר יהיה אם בן-לאדן יסגיר את עצמו, ישכור לו עורכי דין מעולים (יהודים מן הסתם), והתביעה האמריקנית המרובעת והמהוגנת לא תצליח להוכיח שיש לו אחות.
אחרי פרל-הרבור, אמריקה עצרה אלפי אזרחים אמריקניים ממוצא יפאני, חפים מכל פשע, והחזיקה אותם במחנות מעצר ללא משפט במשך חודשים ואף שנים. כל חטאם היה מוצאם. רוזוולט שלח טייסים אמריקניים למות במשימה התאבדותית חסרת סיכוי וחסרת הגיון צבאי, שהמטרה היחידה שלה היתה נקמה, למות למען מוראל הלחימה ורוח האומה. בסרט אמנם בן אפלק יוצא מזה חי וחוזר לזרועות אהובתו לקראת השקיעה, אבל אתה יוצא היום מאולם הקולנוע הממוזג ולא מבין מה היה השיגעון, ואיך לא העמידו את רוזוולט לחקירה בפני ועדת אור על הדברים האלה.
בהיקפים ובמטרות, המשל כלל לא דומה לנמשל. אמריקה בוודאי לא צריכה היום לעצור אלפי אזרחים מוסלמים, וגם לא להטיל פצצה גרעינית על קאבול. אבל מלחמה היא תמיד הכרזה על הלוך רוח אחר לגמרי. מלחמה היא שיבוש עמוק של העולם המהוגן וכלליו הבטוחים שמנוסחים בידי משפטנים ומלומדים, ונכונות ללכת אל המקום הפרימיטיבי שבו כל אחד יודע מהבטן מיהו אמריקני ומיהו יפאני, ולא חשוב מה כתוב על זה בספר החוקים או בדרכון. בעולם של מלחמה ברור לך שאתה יכול לפגוע בהרבה מאוד חפים מפשע, וזה צודק כי המלחמה צודקת. במלחמה אין ספק שאיפוק הוא לא כוח אלא חולשה, ושהצורך בנקמה הוא קיומי ולגיטימי. במלחמה מכניסים את כל הפוליטיקלי קורקט למחנה מעצר, ומביטים בהערצה על כל מיני ארצ'י באנקרים גסי רוח כמו אייזנהאור ופאטון.
תסתכלו בעיניים של בוש ושל פאוול, ותראו שאמריקה לא חטפה השבוע מכה מספיק גדולה כדי לצאת למלחמה. הם לא זועמים מספיק כדי להפוך להיות פרימיטיביים ושאפי נקם, כפי שהכרחי כדי לנצח את האיום המוסלמי על שלום העולם. הם לא מרגישים מספיק מאויימים כדי לומר לאדם לא מעניין אותי איזה דרכון יש לך, ערבי נשאר ערבי ואל תספר לי שאתה "אמריקני ממוצא אפגני". זה לא. הם נורא רוצים לתפוס מישהו ולתלות אותו, אבל בעיקר הם רוצים לחזור מהר ככל האפשר לוול-סטריט הכלכלי והתרבותי, שבו מחבלים מתפוצצים רק בסרטים. אם לשם כך יהיה צורך לזרוק לכלבים איזו עצם, אמריקה תזרוק אותה.
ובעצם אנחנו העצם.
ערב ראש השנה, בדיוק שנה אחרי שערפאת הכריז עלינו מלחמה בשם אל-אקצה, היתה לנו אשליית רגע שהנה, סוף סוף אנחנו לא לבדנו, ועכשיו ברור לכל שאנחנו בצד של הטובים והמנצחים.
אז לא. הטובים לא מתכוננים להלחם במלחמה הזאת, ואנחנו נשארנו לבד.
=====================
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון ידיעות אחרונות בכ"ו אלול תשס"א.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".