כרמי גילון לא יכול היה לבחור לעצמו עיתוי טוב יותר לכניסתו לתפקיד השגריר בדניה. הפיגועים באמריקה יצרו רקע שונה. ההפגנות נגדו לא רק שלא תיעלמנה. יתכן שהן אפילו תהפוכנה להפגנות אהדה בגין ההבנה המבצבצת שבטרור אי אפשר לטפל בכפפות של משי. זה הקורא תגר על זכות הציבור לחיות, אינו יכול ליהנות ולחסות בצל רחמי הבריות. וחוסר נוחות זמנית של זה האוצר בראשו מידע חיוני, מתגמד ואפילו בלתי נחשב לחלוטין, מול היכולת למנוע הרג והרס ולו של אדם אחד. כן, דין רודף. כפשוטו.
אדרבה, אולי נהיה עדים להקמתם של ארגונים אנושיים הקוראים להיתר גורף ושימוש בכל האמצעים כדי לחלץ מידע חיוני מכל מי שחשוד בהסתרתו. מה זה טלטול קטן מול קברי המוני הנפגעים. הבעיה האמיתית נעוצה בקיצוניות. בחשש שמה שהיה אסור לחלוטין, בהגזמה, וללא איזון, יתהפך לקיצוניות הפוכה. ועם זאת יש תקווה שהמגדלים הקורסים בניו יורק, ימוטטו אולי גם את הכבלים שהעולם התרבותי הניח על יכולת הפעולה שלו. הכבלים הללו נעטרו בשמות תוצאה של עבודת קופירייטרים מוכשרים- מאד מוסריים הנוגעים ללבו של כל אדם. הועד נגד עינויים, זכות הפרט לשלום, זכות הציבור לדעת, זכות הציבור לחופש ביטוי ועוד כהנה וכהנה ארגונים למען הגנת רוצחים, רחמים על רוצחי ילדים ושאר ועדים הנותנים סיפוק ליצרי הפעולה יפי הנפש של כמה אנשים ונשים. אבל, במקביל, מביאה לרצח של בני אדם. חפים מכל פשע. תינוקות, נשים , זקנים. וגם גברים, צעירים או מבוגרים. גם להם יש זכות לחיות.
העולם כולו נמצא בתפנית. והוא היה זקוק לזעזוע הנורא הזה כדי שיוכל לעשות את השינוי הזה. אפשר רק לדמות מה עבר בראשיהם של הנוסעים שסכינים מאיימות על שלמות גופם. הם לא חשבו איך להתנפל על קומץ הפורעים. התנפלות ספונטנית הצפויה מצד כל מאוים. לא, הם קרוב לודאי, חשבו מה יגידו לעיתונאים בעת הראיון שלאחר הנחיתה. הם תכננו איזו חליפה ילבשו בבית המשפט, כעדים במשפט החוטפים. או אם יספיקו להסתרק או להתאפר לפני שהמצלמות יקלטו אותם בעת רדתם מהמטוס. עדיין לא הסתובב הסוויץ' בראש שמה שמוטל על כף המאזניים זה או הם או אנחנו. וזה החשבון שצריך לעשות מעתה כל מי שניצב בפני טרוריסט מאיים. החשבון שאני עומד למות אלא אם כן אני אעשה משהו למנוע את זה. או שתמות נפשי עם פלשתים. ויש סיכוי שהרוב השפוי ינצח את המיעוט הרצחני.
אפילו אחרי הפיגוע הנורא באמריקה, אנו שומעים את שרדר הגרמני האומר שגרמניה תסייע לאמריקה אבל מבהיר שיעשו זאת אף שהם יודעים שגרמניה לוקחת על עצמה סיכון. איך הוא לא מבין שהמשך המצב הוא הוא הסיכון. והרי היה זה גרמני, נימאייר, שאמר בתקופת השואה: כשהם באו לקחת את הקומוניסטים, לא התנגדתי כי לא הייתי קומוניסט. כשבאו לקחת את היהודים, לא התנגדתי כי לא הייתי יהודי. כשבאו לקחת את מנהיגי האיגודים, לא התנגדתי כי לא הייתי ביניהם. וכשבאו לקחת אותי (הוא היה כומר) כבר לא היה מי שיתנגד.
השאלה אינה זכות הפרט לעורך דין, לחופש ביטוי ולחסינות מעינויים. השאלה היא זכות הכלל לחיות. זכותם של אזרחים שלווים לחיות את חייהם ללא איום. ומי שרק מזדהה עם ארגון טרור, מי שמכבד טרוריסט, מי שרק ממלמל משהו היכול להשתמע כשביעות רצון ממעשה טרוריסטי, צריך להיענש. בכלא, בגירוש, בהרחקה מהחברה האנושית. הסתה אינה תרגיל אינטלקטואלי וקריקטורה אנטישמית אינה תרגיל אמנותי של גרפיקאי. זכות הציבור לחופש כלשהי אסור שתהיה מה שהפכה להיות זכות הציבור להפקרות. כי הזכות לחיות מתנוססת, כדגל שחור או לבן או תכלת-לבן, מעל כל שיקול אנושי נורמלי.
======================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
אדרבה, אולי נהיה עדים להקמתם של ארגונים אנושיים הקוראים להיתר גורף ושימוש בכל האמצעים כדי לחלץ מידע חיוני מכל מי שחשוד בהסתרתו. מה זה טלטול קטן מול קברי המוני הנפגעים. הבעיה האמיתית נעוצה בקיצוניות. בחשש שמה שהיה אסור לחלוטין, בהגזמה, וללא איזון, יתהפך לקיצוניות הפוכה. ועם זאת יש תקווה שהמגדלים הקורסים בניו יורק, ימוטטו אולי גם את הכבלים שהעולם התרבותי הניח על יכולת הפעולה שלו. הכבלים הללו נעטרו בשמות תוצאה של עבודת קופירייטרים מוכשרים- מאד מוסריים הנוגעים ללבו של כל אדם. הועד נגד עינויים, זכות הפרט לשלום, זכות הציבור לדעת, זכות הציבור לחופש ביטוי ועוד כהנה וכהנה ארגונים למען הגנת רוצחים, רחמים על רוצחי ילדים ושאר ועדים הנותנים סיפוק ליצרי הפעולה יפי הנפש של כמה אנשים ונשים. אבל, במקביל, מביאה לרצח של בני אדם. חפים מכל פשע. תינוקות, נשים , זקנים. וגם גברים, צעירים או מבוגרים. גם להם יש זכות לחיות.
העולם כולו נמצא בתפנית. והוא היה זקוק לזעזוע הנורא הזה כדי שיוכל לעשות את השינוי הזה. אפשר רק לדמות מה עבר בראשיהם של הנוסעים שסכינים מאיימות על שלמות גופם. הם לא חשבו איך להתנפל על קומץ הפורעים. התנפלות ספונטנית הצפויה מצד כל מאוים. לא, הם קרוב לודאי, חשבו מה יגידו לעיתונאים בעת הראיון שלאחר הנחיתה. הם תכננו איזו חליפה ילבשו בבית המשפט, כעדים במשפט החוטפים. או אם יספיקו להסתרק או להתאפר לפני שהמצלמות יקלטו אותם בעת רדתם מהמטוס. עדיין לא הסתובב הסוויץ' בראש שמה שמוטל על כף המאזניים זה או הם או אנחנו. וזה החשבון שצריך לעשות מעתה כל מי שניצב בפני טרוריסט מאיים. החשבון שאני עומד למות אלא אם כן אני אעשה משהו למנוע את זה. או שתמות נפשי עם פלשתים. ויש סיכוי שהרוב השפוי ינצח את המיעוט הרצחני.
אפילו אחרי הפיגוע הנורא באמריקה, אנו שומעים את שרדר הגרמני האומר שגרמניה תסייע לאמריקה אבל מבהיר שיעשו זאת אף שהם יודעים שגרמניה לוקחת על עצמה סיכון. איך הוא לא מבין שהמשך המצב הוא הוא הסיכון. והרי היה זה גרמני, נימאייר, שאמר בתקופת השואה: כשהם באו לקחת את הקומוניסטים, לא התנגדתי כי לא הייתי קומוניסט. כשבאו לקחת את היהודים, לא התנגדתי כי לא הייתי יהודי. כשבאו לקחת את מנהיגי האיגודים, לא התנגדתי כי לא הייתי ביניהם. וכשבאו לקחת אותי (הוא היה כומר) כבר לא היה מי שיתנגד.
השאלה אינה זכות הפרט לעורך דין, לחופש ביטוי ולחסינות מעינויים. השאלה היא זכות הכלל לחיות. זכותם של אזרחים שלווים לחיות את חייהם ללא איום. ומי שרק מזדהה עם ארגון טרור, מי שמכבד טרוריסט, מי שרק ממלמל משהו היכול להשתמע כשביעות רצון ממעשה טרוריסטי, צריך להיענש. בכלא, בגירוש, בהרחקה מהחברה האנושית. הסתה אינה תרגיל אינטלקטואלי וקריקטורה אנטישמית אינה תרגיל אמנותי של גרפיקאי. זכות הציבור לחופש כלשהי אסור שתהיה מה שהפכה להיות זכות הציבור להפקרות. כי הזכות לחיות מתנוססת, כדגל שחור או לבן או תכלת-לבן, מעל כל שיקול אנושי נורמלי.
======================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.