שמונה שנים חלפו מאז אותו יום אומלל שבו הגיע יצחק רבין, אז ראש הממשלה בזכות ה"רוב החוסם" של חמישה חברי כנסת ערבים, אל הבית הלבן כדי לחתום על הסכם אוסלו הארור, והכל כבר נאמר על מאות ההרוגים, על אלפי הפצועים, על עשרות אלפי היהודים שחייהם התהפכו עליהם בגלל רצח יקיריהם, על המלחמה העקובה מדם שבה אנו נתונים עתה, ועל מה לא, ורק על דבר אחד טרם נאמרו מספיק דברים; על חלקם של אנשי התקשורת, ושל אנשי הרוח והאקדמיה, במכירת אשליות השווא, ביודעין ובזדון, להמוני בית ישראל.
לא על חלקם של העיתונים שמעסיקים אנשים שבאו מן השוליים הסהרוריים של המחנה הבולשביקי האנטי ציוני, ולא על חלקה של רשות השידור הממלכתית שהפכה, בפועל, בניהולו של מרדכי קירשנבאום, מי שמונה על ידי שולמית אלוני לתפקידו, למכשיר יעיל ורב עוצמה לשטיפת מוחותיהם ונפשותיהם של הצופים ושל המאזינים, ולא על חלקם של כל הציניקנים האחרים, הסופרים, השחקנים, המחזאים, הבדרנים ולא על שאר הירקות הבאושים שגדלו בערוגותינו באין מפריע.
למעשה, לא היה אחד מכל המחנה הגדול הזה, באמצעי התקשורת, או בעולם הרוח והתרבות, או בשורות האקדמיה, גם שם, שהאמין באמת ובתמים שתרגילי הרמייה של יוסי ביילין ושל שמעון פרס יובילו אי פעם למצב שבו הארגון לשחרור פלשתין( קרי: אש"ף) יוותר על תביעותיו ל"זכות השיבה" או על חזרתה של מדינת ישראל ל"גבולות החלוקה" כשלב בדרך להתחסלותה הגמורה ובכל זאת הם המשיכו לשתף פעולה עם מצגי השווא ועם חזיונות השקר. היו, אולי, ביניהם כאלה שעשו את זאת בתום לב, אם כי הם לא היו רבים, אבל הרוב המכריע עשה זאת מתוך התמסרות וידיעה ברורה שתהליכי אוסלו אינם מוליכים למצב של התפייסות עם מה שמכונה "העם הפלשתיני" אלא לחיסולה הכמעט וודאי של הישות הציונית העצמאית.
אינני יודע למה המשת"פים מאמצעי התקשורת או מעולם הבידור והכתיבה, או משורות האקדמיה, עשו זאת אולם אני יודע שנוצר במדינת ישראל מצב שאיננו ידוע בכל העולם המערבי. אנשי רוח, סופרים, אקדמאים, מדענים, פרשנים ועיתונאים, פשוט עשו יד אחת כדי להוביל מהלך מדיני שסופו היה ידוע מראש ולא לטובה.
המעטים שביקשו לעצור ולחשוב עוד פעם לפני שנוקטים בצעדים בלתי הפיכים פחדו להרים קול בפומבי כנגד מצעד האיוולת של ראשי השלטון דאז, יצחק רבין ושות', אלה שמלכו בנו בזכות בוגדנותם של שניים-שלושה חברי כנסת שמעשיהם ייזכרו לדיראון עולם. הטוטליטריות שלטה בכל. כל ציוץ של תהייה נתקל חיש קל בנחירות בוז של הפוליטרוקים מטעם ההנהגה הקולקטיבית של מחנה השמאל, שגרורותיה הרעות פשטו בכל איבריה של החברה הישראלית, והספקן או השואל היה מסתכן באובדן פרנסתו או בסילוקו אל מחוץ ל"קהל השפויים".
זה היה פשוט נורא: אנשים התנהגו כמו האנוסים בספרד במאה ה - 15 . אמצעי התקשורת ההמונית, על סוגיהם השונים, האוניברסיטאות, התיאטראות, מכוני המחקר, נחסמו כמעטי כליל בפני כל מי שרצה להקים קול זעקה כנגד השבר הנורא שעומד להתרחש . עמודי החדשות בעיתונים או מהדורות החדשות והאקטואליה של אמצעי התקשורת האלקטרוניים הפכו להצגה אחת גדולה של עובדות שקר ושל אמירות מעוותות. שאלות פשוטות לא נשאלו . הכל נמרח עד כדי מיאוס. הסרחון והעובש עלו מכל עבר. היוסי שרידים למיניהם, קיבלו את הבמה לכל אורכה ורוחבה . כל השאר נאלצו לגמגם בפני מראיינים תוקפניים וחוצפניים, אם בכלל הם הגיעו לכלל הבעת דעה.
אולם הרוב המכריע בכלל העדיף לשתף פעולה עם מעשה התרמית ועל זה אסור לעבור בשתיקה. לא על המעילה בתפקיד של עיתונאים בכירים, או של עורכיהם, אלה שנתנו פתחון פה לכל דבר איוולת והשתיקו ביקורת לגיטימית, ולא על טיפשותם של סופרים ואנשי רוח אחרים, ולא על סכלותם של אנשי אקדמיה ושל קצינים בכירים בצבא, ולא רשעותם של פוליטיקאים שידעו את האמת ובכל זאת בקשו להוליך אותנו לאבדון תמורת בצע כסף מסוגים שונים.
על כל אלה אין למחול, ועל חרטתם של מקצת מן החוטאים בימים האלה, ימים של דם ואש ותמרות עשן, יש לומר עתה : איננו מקבלים אותה. דמם של אלפי הנפגעים לא ידע מנוח עד אשר כל האחראים למעשה הנבלה שנעשה בעם היהודי בארץ ישראל, בין במעשה בין בשתיקה, ישלמו את המחיר הראוי למעשיהם.
========================
ד"ר חיים משגב הוא עו"ד ומרצה למשפטים.
לא על חלקם של העיתונים שמעסיקים אנשים שבאו מן השוליים הסהרוריים של המחנה הבולשביקי האנטי ציוני, ולא על חלקה של רשות השידור הממלכתית שהפכה, בפועל, בניהולו של מרדכי קירשנבאום, מי שמונה על ידי שולמית אלוני לתפקידו, למכשיר יעיל ורב עוצמה לשטיפת מוחותיהם ונפשותיהם של הצופים ושל המאזינים, ולא על חלקם של כל הציניקנים האחרים, הסופרים, השחקנים, המחזאים, הבדרנים ולא על שאר הירקות הבאושים שגדלו בערוגותינו באין מפריע.
למעשה, לא היה אחד מכל המחנה הגדול הזה, באמצעי התקשורת, או בעולם הרוח והתרבות, או בשורות האקדמיה, גם שם, שהאמין באמת ובתמים שתרגילי הרמייה של יוסי ביילין ושל שמעון פרס יובילו אי פעם למצב שבו הארגון לשחרור פלשתין( קרי: אש"ף) יוותר על תביעותיו ל"זכות השיבה" או על חזרתה של מדינת ישראל ל"גבולות החלוקה" כשלב בדרך להתחסלותה הגמורה ובכל זאת הם המשיכו לשתף פעולה עם מצגי השווא ועם חזיונות השקר. היו, אולי, ביניהם כאלה שעשו את זאת בתום לב, אם כי הם לא היו רבים, אבל הרוב המכריע עשה זאת מתוך התמסרות וידיעה ברורה שתהליכי אוסלו אינם מוליכים למצב של התפייסות עם מה שמכונה "העם הפלשתיני" אלא לחיסולה הכמעט וודאי של הישות הציונית העצמאית.
אינני יודע למה המשת"פים מאמצעי התקשורת או מעולם הבידור והכתיבה, או משורות האקדמיה, עשו זאת אולם אני יודע שנוצר במדינת ישראל מצב שאיננו ידוע בכל העולם המערבי. אנשי רוח, סופרים, אקדמאים, מדענים, פרשנים ועיתונאים, פשוט עשו יד אחת כדי להוביל מהלך מדיני שסופו היה ידוע מראש ולא לטובה.
המעטים שביקשו לעצור ולחשוב עוד פעם לפני שנוקטים בצעדים בלתי הפיכים פחדו להרים קול בפומבי כנגד מצעד האיוולת של ראשי השלטון דאז, יצחק רבין ושות', אלה שמלכו בנו בזכות בוגדנותם של שניים-שלושה חברי כנסת שמעשיהם ייזכרו לדיראון עולם. הטוטליטריות שלטה בכל. כל ציוץ של תהייה נתקל חיש קל בנחירות בוז של הפוליטרוקים מטעם ההנהגה הקולקטיבית של מחנה השמאל, שגרורותיה הרעות פשטו בכל איבריה של החברה הישראלית, והספקן או השואל היה מסתכן באובדן פרנסתו או בסילוקו אל מחוץ ל"קהל השפויים".
זה היה פשוט נורא: אנשים התנהגו כמו האנוסים בספרד במאה ה - 15 . אמצעי התקשורת ההמונית, על סוגיהם השונים, האוניברסיטאות, התיאטראות, מכוני המחקר, נחסמו כמעטי כליל בפני כל מי שרצה להקים קול זעקה כנגד השבר הנורא שעומד להתרחש . עמודי החדשות בעיתונים או מהדורות החדשות והאקטואליה של אמצעי התקשורת האלקטרוניים הפכו להצגה אחת גדולה של עובדות שקר ושל אמירות מעוותות. שאלות פשוטות לא נשאלו . הכל נמרח עד כדי מיאוס. הסרחון והעובש עלו מכל עבר. היוסי שרידים למיניהם, קיבלו את הבמה לכל אורכה ורוחבה . כל השאר נאלצו לגמגם בפני מראיינים תוקפניים וחוצפניים, אם בכלל הם הגיעו לכלל הבעת דעה.
אולם הרוב המכריע בכלל העדיף לשתף פעולה עם מעשה התרמית ועל זה אסור לעבור בשתיקה. לא על המעילה בתפקיד של עיתונאים בכירים, או של עורכיהם, אלה שנתנו פתחון פה לכל דבר איוולת והשתיקו ביקורת לגיטימית, ולא על טיפשותם של סופרים ואנשי רוח אחרים, ולא על סכלותם של אנשי אקדמיה ושל קצינים בכירים בצבא, ולא רשעותם של פוליטיקאים שידעו את האמת ובכל זאת בקשו להוליך אותנו לאבדון תמורת בצע כסף מסוגים שונים.
על כל אלה אין למחול, ועל חרטתם של מקצת מן החוטאים בימים האלה, ימים של דם ואש ותמרות עשן, יש לומר עתה : איננו מקבלים אותה. דמם של אלפי הנפגעים לא ידע מנוח עד אשר כל האחראים למעשה הנבלה שנעשה בעם היהודי בארץ ישראל, בין במעשה בין בשתיקה, ישלמו את המחיר הראוי למעשיהם.
========================
ד"ר חיים משגב הוא עו"ד ומרצה למשפטים.